התערוכה "לוויינים" של עומר פסט נשארת עם הצופים זמן רב אחרי שיצאו ממוזיאון הרצליה. סיפור העל של התערוכה פורש תמונה כעורה של הטבע האנושי - בפרספקטיבה של הגירה, של אכזריות לקרובים ואטימות לרחוקים. זו תערוכה מעיקה, טורדת, מתקשרת אסוציאטיבית לסוגות שונות החל בסרטים וספרים של מדע בדיוני, במיוחד "כוכב הקופים", "הדרך" של קורמאק מקארתי, "דוגוויל" של לארס פון טרייר, "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן וגם, באופן מעניין, "ציד הצבאים", הקלאסיקה של מייקל צ'ימינו מ-1978.

באופן מפתיע למדי, התערוכה, שאצר יהושע סימון, היא ההזדמנות הראשונה לראות את עבודותיו של פסט בארץ. פסט, יליד 1972, נחשב מאז מחצית העשור הקודם לאמן בולט בזירה הבינלאומית. יצירתו המצוינת מ-2003 "רשימת שפילברג" עסקה בייצוג השואה באמצעות התבוננות, תיעוד וחקירה של עשיית סרטו של ספילברג "רשימת שינדלר".

בהרצליה מוצגות שלוש עבודות וידיאו. המאוחרת בהן היא "5,000 רגל זה הכי טוב" (2011) שהוצגה בביאנלה בוונציה בקיץ החולף, וכן מיצב הווידיאו "נוסטלגיה" (2009) ו"האמרה הגדולה" (2007). בשלוש העבודות פסט לוקח את הצופים לצלילה כפולה לתוך מעמקי רוע, אטימות, גזענות ונצלנות אנושית ולמבוך של אמת ובידיון, של תיעוד ואשליה, של תבניות ידע ונוסחאות בידור.

"האמרה הגדולה", המוקדמת ביותר, מרשימה פחות משתי העבודות המאוחרות יותר, אך גם כך מדובר בעבודה עם התבוננות מעניינת במציאות המערב-אירופית (העבודה צולמה בבלגיה) על זיכרונות מלחמת העולם השנייה והתאזרחות מהגרים מגלי ההגירה שהגיעו לאחריה ובעשורים האחרונים.

"נוסטלגיה" משתמשת בטכניקה של מדע בדיוני להתבוננות בעבר וכדי להעיד, להאיר ולהתריע על ההווה. הסיטואציה הבסיסית היא של בריחה המונית ברבע האחרון של המאה הקודמת מאנגליה לכיוון אפריקה. קטסטרופה אפוקליפטית באופיה הכתה באנגליה ובאירופה הצפונית כולה (בדומה למצב המתואר בארצות הברית ב"הדרך"), מערכות החיים נטרפו והיא נהפכה למקום שבו שבטים נלחמים באכזריות זה בזה על מעט המשאבים הקיימים. האוכלוסייה האזרחית נמלטת באמצעות מערכת מנהרות וחציית ימים לאפריקה כשמסייעים לה בכך קבוצות מבריחים-פושעים הגובות תשלום רב.

פסט משתמש במסכי הוידיאו כאובייקט בחלל. המיצב נפתח במסך אחד שבו נראה גבר במדי הסוואה בונה מלכודת בנוף ירוק. פס הקול הוא תיאור תהליך הבנייה בידי גבר בעל מבטא אפריקאי. בסוף הסרט עוברת התמונה לפתע לגבר אפריקאי הבונה את אותה מלכודת באולפן. החלק השני של העבודה מוקרן בנפרד ובו סיטואציה שנראית "טבעית" בהקשר ימינו ובה גבר לבן חוקר גבר שחור המספר על ילדות כילד-חייל במיליציה רצחנית באפריקה ועל הבריחה-הגירה לא חוקית למערב. הפרטים, כמו פרטי הקטסטרופה ששינתה את אנגליה, נשארים מעורפלים ועם זאת מוכרים למי שעקבו אחרי חדשות בינלאומיות בעשורים האחרונים.

חלקו המרכזי של המיצב הוא קולנועי באופיו ומתאר חקירה של "מסתנן" לבן בידי חוקרת אפריקאית המציעה לו את עסקת חייו - להיות הלבן הראשון שיתאזרח במדינה האפריקאית הלא ידועה תמורת מסירת מידע על תעלות המבריחים והסגרתם. בסרט גם סצינות קשות של חיילים הדולקים עם כלביהם אחר לבנים נמלטים במערה וגסיסה מכוערת של מי שנתפס.

פסט אינו מוותר על שום היפוך של הקונבנציות המקובלות כיום: הגבר הלבן המערבי בעמדת נחיתות, האשה השחורה החזקה והרהוטה שגורלו בידיה. המניפולציות שהיא עושה עם הנחקר, הטקסטים המתחסדים ("הייתי שמחה לתת לכולכם מקלט אבל איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו"), הנחקר המפוחד שמנסה בכל זאת לנהל משא ומתן, כולם מהדהדים הווה של סיפורי הגירה לאירופה וגם של הפליטים ("מסתננים") המנסים למצוא בישראל מקלט ובעבורם נבנות "מכלאות" ונחקקים חוקים דרקוניים.

פסט עושה שימוש אירוני בטכניקה קולנועית שובת לב של סרטים היסטוריים, בעיקר על המאה ה-20, כמו "היימאט" או "רשימת שינדלר", שבהם עוברים משחור לבן לצבע, מזוועות לדימויי אושר (או עושר). הוא יוצר מעברים, קווי תפר בין זמנים באמצעות מעבר מדימויים קשים לדימוים מרהיבים, למשל - מקיא של אשה גוססת לדימוי פירות כקרן שפע.

"5,000 רגל זה הכי טוב" (2011, 31 דקות) מתקשרת גם היא במובהק לשיח הישראלי מאוד סביב הצירוף הפרדוקסלי "מוסר לחימה". אחרי שאסא כשר התגייס לכתוב קוד אתי לצה"ל באמצע שנות ה-90 (עם האלוף במיל' אילן שיף ותא"ל במיל' שלום בן משה), באה המציאות הבלתי אפשרית מימי האינתיפאדה השנייה דרך "עופרת יצוקה" ועד היום ומוכיחה עד כמה "מוסר" כזה הוא דבר בעייתי.

פסט מערבב בסרט שתי סוגות דוקומנטריות של ראיונות, כשהגיבור הוא מפעיל כלי טיס בלתי מאויש שחווה סוג של הלם קרב ומספר על ההיבטים הטכניים שבעבודתו וגם על מקרי הרג. הסיטואציה מתחלפת בין ראיון אתו, כשפניו מטושטשים, לראיון עם גבר במלון בלאס וגאס שמספר למראיין סיפורים קצרים (המזכירים את סיפוריו הקצרים של ריימונד קארבר האמריקאי ולא פחות מכך אנקדוטות מ"פורסט גאמפ"). המפעיל והמרואיין הם אולי אותה דמות ואולי לא. הניגוד בין לאס וגאס, סמל פוסט מודרני של מלאכותיות, לפרברים האמריקאים הופך את העבודה למחרידה ומטלטלת. נפילת כלי הטיס הלא מאוישים לאחרונה, האמריקאי והישראלי, מחדדת את ההרגשה שהאמנות לא מעצימה סיטואציות כפי שמרבים לחשוב אלא למעשה מתארת אותן.

המונח "הנאה" בהקשר של העבודות של פוסט אינו במקומו. פסט הוא מספר סיפורים המקסים את הצופים, מושך אותם לשהות עם הגיבורים האנושיים כל כך שהוא מעמיד במרכז העבודות. מעניין לחשוב על האופן שבו פסט מדבר עם צופיו ביחס לאמנים אחרים שכמוהו מספרים סיפורים, כמו סופי קאל הצרפתייה והאמן התאילנדי אפישהטפונג וירזטאקול.

קאל יוצרת מערבולת דרמטית שמכניסה מרכיב של דמיון ופנטסיה לתוך המציאות (כמו מסעותיה בעקבות גבר לוונציה, הזמנה לאנשים לישון במיטתה או מסע החתונה שלה בארה"ב). העבודות שלה הן לא פעם מצחיקות לא פחות מכואבות ובדרך כלל היא עצמה הדמות המרכזית. וירזטאקול, שזכה ב-2010 בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "הדוד בונמי יכול לזכור את חייו הקודמים", יוצר הכלאות זמנים שהזיקה בינן לבין העבודות של פסט חזקות.

פסט פועל באופן מרוחק יותר משני אמנים אלו. ניכרת אצלו השפעה של תוכניות טלוויזיה, קונבנציות של תחקירים, של ראיונות וגם של תיאטרון אירופי (במיוחד אוגוסט סטרידנברג). הוא מדגיש תבניות כמי שמזכיר לצופיו כל העת שהמאמץ האדיר שנעשה בעיצוב עבודותיו הוא מלאכותי לחלוטין. ההצהרה המובלעת הזו יכולה להיקרא כסוג של הצעת נחמה לצופים, שהרי הסיוט שהוא משרטט אינו אמיתי, אך היא בעיקר מחדדת את התחושה שהיופי, העיצוב, אם זה בצילומי הפרברים או במעברים ב"נוסטלגיה", הוא רק משענת קנה רצוץ.

עומר פסט - "לוויינים". מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה. שעות פתיחה: שני, רביעי, שישי, שבת: 10:00-14:00. שלישי, חמישי: 16:00-20:00. עד 28.4