רות שלוס: בין הקו המתריס לקו הנשבר

הציורים שלה, שנראו בשעתו פוליטיים ופלקטיים מדי, נטענים היום בעומק חדש, ורישומי הזקנים המתפוררים בעבודותיה האחרונות הם המשך של אותו קו הומניסטי

באחד הרגעים החזקים בסרט "לצייר נגד הזרם" של פטר דודצ'יק (2008) אומר סעיד אבו שקרה לרות שלוס שאי אפשר להציג בגלריה לאמנות באום אל פחם ציור של פלסטיני כפות, פלנלית על העיניים, אזיקון על מפרקי הידיים. "הוא מאשים אותנו ישירות, זה ישיר מדי. וזה עשוי להעליב אנשים, זה חזק מדי".

"אני יודעת שאיני משנה הרבה", היא מסבירה לבמאי, "אני מתגוננת באמצעים שיש בידי. אני מרגישה מחויבות לעשות זאת". הסרט, תיעוד חייה ומהלכי הקריירה שלה, מוקרן בחדר האחורי של הגלריה כחלק מהתערוכה "עבודות ראשונות ואחרונות". בחדר האחורי תלויים גם 4-5 דיוקנאות קטנים מתחילת דרכה של שלוס בשנות ה-40, של אנשים ספציפיים, ניתנים לזיהוי. בחלל המרכזי בתערוכה מוצגים רק דיוקנאות מאוחרים שלה: משנות ה-90 ועד לפני כשלוש שנים עת חדלה מלצייר. "היו שם טיפוסים נהדרים של זקנים", היא מספרת על תקופת הביקורים בבית אבות. "אנשים תופשים את עצמם כפי שהיו צעירים, או מייפים את עצמם, וזה היה לי לא נעים", היא אומרת באירוניה יבשה.

"את הציורים האלה ציירה רות בעוד ידיה נחלשות והולכות ואצבעותיה מאבדות מגמישותן", כותבת האוצרת אירית לוין בדף הנלווה. "כדי להמשיך במלאכת הציור גם אחרי שמונה עשורים, סייעה שלוס לידה המציירת בידה האחרת (...) במצב ביניים זה, באזור המכאיב שבין שליטה לחוסר שליטה, הניחה האמנית גם לקווים שעל סף השליטה והכוונה להישאר חלק ממרקם הקלסתרים הזקנים - בדומה לקלסתרה - באזור הדמדומים שבין שליטה לאיבודה". לרגעים נדמה שדווקא בסדרה הייחודית, הגיעה שלוס לתימצות סגנוני של מפעל חיים. דווקא מתוך החושפנות שבשברון הקו, המיתוסף לקמטים המכוונים, לצד גולמיות הנושא, צפה איכות הרישום האנושי להפליא של שלוס, נקיון האקספרסיוניזם שלה, טיב הפיכחון.

אחרי עשורים של ציור העזובים, העניים, המקופחים, צריפים ומעברות, הנערים זורקי האבנים בתקופת האינתיפאדה הראשונה והקרנפים וכלבי התקיפה בתקופת האינתיפאדה השנייה, גדרות התיל ואנה פרנק, הרס בתים, אזוקים והרוגים, פליטים פלסטינים בדרך לירדן, חומת ההפרדה מנקודת המבט הפלסטינית ודמות המאצ'ו - כולם דימויים תגובתיים, לעומתיים, המקבלים את חיותם מהדיוק של שפת הגוף המשורטטת - אחרי כל זה הגיעה שלוס ל"טבעי": לגוף המתפורר לא מבחוץ, המתענה לא על ידי אכזריות האדם, למה שקורס כלפי מטה לא בגלל בולדוזר, שקוויו אינם תיל כי אם קמטים. ברישומי הזקנים החל משנות ה-90 מתקיים זיקוק המאבק על הבעות הפנים, ייחוד האופי, האישיות, התנועה של ההולכים למות. ובכן, דמויות אלמוניות. העיניים - חורים ריקים.

"אשה שוכבת", 1991 - לחצו להגדלה
"אשה שוכבת", 1991 - לחצו להגדלה

קללת המסר

בעוד שעבור היותר רדיקלים מרדיקלים היא נחשבה לעתים כרומנטית, כמייצגת את גורל האדם באשר הוא, כאקזיסטנציאליסטית על גבול הקיטש שאינה מפנה אצבע מאשימה - הרי שעבור הבורגנים-בוהמיים נתפשה שלוס כציירת מחאה מרקסיסטית, רשמת סקיצות מנייריסטית ומיושנת. שהרי מעולם לא עשתה אבסטרקט ולכן לכאורה לא עסקה בשפה עצמה. אלה ואלה צמצמו את העמדה האתית הבסיסית שלה. פרדוקס הצדק, המופיע כמעט בכל אחד מאלפי רישומיה, הוא היחס בין כוליות לבין זריזות. כרשמת-שופטת (וכל הרשמים הטובים האם כאלה), כל רישום שלה מחויב לביטוי הומניסטי עמוק, למין אחריות חסרת גבולות ומופרזת בפני הזיכרון, ההיסטוריה, לאחר ששוקלל כבר מכלול האילוצים של הצדדים. במקביל, הרישום מחויב לפסוק, להכרעת דין המתבטאת במתיחת הקו. המהירות הרישומית, אם כן, מבטאת גם הימנעות מעינוי הדין, חלק מתפישת הצדק של שלוס.

המתח בין השניים - עומק ההבנה המייסרת, רגישות חסרת פרופורציה כלפי מכלול הקונפליקט הפוליטי לעומת הצורך לגבש דווקא מתוכה עמדה חד משמעית - יוצר שפת רישום דינמית, אנושית, המספרת את היחס השיפוטי בין הנורא לרחום. כך או כך, הסיפור שלה הוא מטונימי לסיפור השמאל האירופי המודרני, על טבילת האש בקומוניזם הרומנטי בצעירותו והמשך לעבר נוסחים של התפכחות בבגרותו. כדרכם של שדות קטנים וצפופים, לרות שלוס הודבקה התווית הזו.

היא לא היתה האמנית היחידה שנלכדה בתוך דימוי סטריאוטיפי מסוים לבלי יכולת להיחלץ (היה גם האמן המשוגע, שבחירת פאלטת הצבעים שלו הוסברה שנים במונחים של ביטוי לנפשו הסוערת והשסועה, היה צייר המופשט הניצול השותק, היה האמן הערבי בעל הקו המסולסל כערבסק, וכך הלאה). מדובר בתבניות פרשניות פשטניות, מסוכמות מראש, מוכנות על הלשון, מכוננות אופן צפייה סכמטי בעבודות.

"מאצ'ו", 1991 - לחצו להגדלה
"מאצ'ו", 1991 - לחצו להגדלה

שלוס נידונה להיבחן הן על ידי מקטרגיה והן על ידי אוהדיה כבעלת "אמירה ישירה", הלשון הנקייה האמנותית לפלקטיות. שנים היא תוארה כמי שמשקפת מציאות ללא תיווך, שיכולת הרישום שלה היא סיסמוגרף רגיש לאקטואליה מדממת בלבד, מוסברת במונחי דחף מוסרי פנימי, אך לאו דווקא כבעלת עוצמה אמנותית לכשעצמה. "היא נחשבה בעיני המבקרים כאמנית מחאה" כתב עליה עוזי אגסי בקטלוג תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון הרצליה ב-1992. "כיום, בעידן הפוסט מודרניסטי עם התפנית המחודשת לעבר היגדים פוליטיים ביצירות אמנות, ההקשרים אינם נשמעים בהכרח שליליים. אך בישראל של שנות החמישים (...) היתה לאמן המחאה התמודדות לא קלה עם הממסד האמנותי ועם קהיליית האמנות".

בקצרה, דבקה בה קללת "המסר". המגויסות גזרה על יצירתה שלא להתפרש במונחי אמנות גבוהה, פורמליסטית, אלא במונחי סוצ-ארט. כך שאפשר לספר את סיפורה בשני אופנים - כמי שלמרות הימצאותה באוספים רבים, מעולם לא נחשבה לקאנונית, אלא סוכמה ונזנחה בשוליים כבר בתחילת דרכה, וגם כמי שזכתה לצדק ההיסטורי המגיע לה עוד בחייה. מתוך כך ייגזרו גם מסקנות על קהילה שהשתנתה - מכזו שדרשה מאמניה להפריד בין האמן לאדם הפוליטי שהינם, לכזו שמצליחה ומשכילה להעניק להם צדק-מאוחר. התערוכה הנוכחית, אחרי תערוכות מוזיאליות מקיפות, בהן "עדות מקומית" במשכן לאמנות עין חרוד שלוותה בקטלוג מצוין, היא מינורית, צנועה, ומאוד עצובה.

"דמות" 2007 - לחצו להגדלה
"דמות" 2007 - לחצו להגדלה

"הציורים אינם בהכרח פורטרטים של אנשים מסוימים" כותבת לוין, "יש כאן יותר הפניית המבט פנימה". היא מכנה אותם ציורי התבונה "שבאה עם הגיל בד בבד עם בגידת הגוף, ההיסוס, ובסופו של דבר - חוכמת הוויתור".

רות שלוס, "עבודות ראשונות ואחרונות". בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל אביב. שעות פתיחה: ימים ב'-ה' 10:00-13:00, 17:00-19:00. יום ו' 10:00-13:00. שבת 11:00-14:00. עד 17.3

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 4
    ציירת נפלאה

    אמנית אמיתית המיישירה מבט אל מול המציאות בלי נסיון ליפות ולהתחנף,כשרון אינסופי, מרגשת עד דמעות !!

  2. 3
    תערוכה שעושה משהו. תערוכה שווה!

    אחת התערוכות היותר מומלצות. הקו שמתאר את הזיקנה, החללים הלבנים החדשים והיכולת המופלאה. קסם מיוחד ובכלל לא מענין אם היא התקבלה או לא. היא ציירת שנוגעת, וגליה נגעה בניסוח מדויק למדי בנושא. רק להזכיר שבתערוכה שאצרתי ב-2006 באום אל פאחם אצל סעיד.. בגלריה במסגרת התערוכה ׳פצעים וחבישות׳ הצגתי את העציר הפלשתיני הכפות שרטיה על עיניו- של רות שלוס. אולי היום זה פחות מתאים לגלריה ולסעיד, אבל זה הוצג שם! 

    1. אוצרת מרתקת

      גן אפי,אחת האוצרות המרתקות והמחדשות בשדה האמנות העכשווי

    2. חד צדדיות -כמו שמולנית קלסית - למה לא רואה מה עשה ...

      אותו "פלסטיני " רגע לפני ? אולי להראות פעם אחת גופה של ילדה שהתפוצצה באוטובוס ? מעניין שאף אחד לא עשה מחקר
      עד היום הזה על התופעה של להיות בצד של האויב ( האכזר)
      בצורה גורפת !

  3. 2
    תודה רבה על הכתבה
  4. 1
    נו... אם רוצים.

    אפשר לראות נקודות מקבילות אצל שלוס ובמאמר של יהב. ואם רוצים אפשר למצוא לבסוף את המקום שבו שלוס הכי מעניינת, ויהב הכי מעניינת: בפשטות ובבהירות המבט, דיוק המבע. כמו שניכרת במאמר ההתעקשות של שלוס לרשום, ניכרת גם (בפעם הראשונה בעיני) ההתעקשות של יהב לראות ולהבין ללמוד ולהעביר הלאה... ואולי תלוי הדבר לחלוטין בשלוס עצמה - שעבודותיה לא מאפשרות אחרת.

    1. רות שלוס גליה פלופ