טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה: מיניות, אמהות והקהילה האתיופית

עבודותיה של אור טסמה בתערוכה "כתם" מכריחות את הצופים להתמודד עם נושאים כמו מיניות, אמהות, ומעמדה של הקהילה האתיופית בישראל

תגובות

"כתם", תערוכה במסגרת סדרת נדבך של בית האמנים בירושלים היא תערוכת היחיד הראשונה של אור טסמה (1985). טסמה בלטה כבר לפני שנתיים בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה בירושלים. התערוכה הנוכחית, אף שהיא מצומצמת בהיקפה, מעידה שבזמן שחלף מאז היא התחילה לממש את ההבטחה.

בתערוכת הבוגרים הציגה תצלומים, מכתבים ועבודות וידיאו העוסקות כולן בשאלות של הגירה דרך חוויית מסע ותלאות ההגירה והשילוב התרבותי של יהודי אתיופיה. לצד מכתבים ששלחה להוריה בשנות ה-90 הציגה סדרה של דיוקנאות עצמיים עם שמלה אתיופית מסורתית, לבנה הרקומה בירוק ואדום. בתצלומים (שאינם מוצגים במסגרת התערוכה) היא אחזה את השמלה אך לא לבשה אותה וזאת כסמל לאמביוולנטיות שלה ביחס למסורת של קהילתה.

גם בתערוכה הנוכחית טסמה עוסקת בעיקר בהתבוננות ביוגרפית, ברפלקציה מאתגרת על שנות התבגרותה. נוסף לדיוקנה מופיעים בתערוכה גם דיוקנאות אחייניותיה, תצלומים של צלקות על הגוף, ושתי עבודות וידיאו.

טסמה היגרה לארץ מאתיופיה עם משפחתה בגיל חמש. בגיל ההתבגרות התחנכה, כמו ילדות אתיופיות רבות, בפנימייה דתית שמנהגיה שונים מאלה של הקהילה האתיופית, כחלק ממה שניתן לראות כתוכנית הממסד הישראלי לקלוט ולשנות את הקהילה.

print-image-1.1654593-1

העובדה שלמיטב ידיעתי זו תערוכה ראשונה לאמנית או אמן ממוצא אתיופי במסגרת שאינה של מוסד חינוכי או של עידוד אמנים ממוצא זה, היא תעודת עניות לקהילת האמנות הישראלית.

למרות ה"רגישות" כלפי אחרים, מיעוטים ועובדים זרים, השיח על קהילות מודרות בביקורת האמנות, ואימוץ ז'רגון המחאה החברתית, הרי שהיחס לקהילה האתיופית בעולם האמנות לא היה שונה מהיחס המחפיר של החברה הישראלית בכללה. סטודנטים לאמנות ממוצא אתיופי לא סדקו את ההגמוניה הבורגנית של האקדמיות לאמנות והדיבור על רב תרבותיות, על זיכרונות ומשברי הגירה נשאר במקומות נוחים של צקצוק לשון והתבשמות עצמית (יוצא דופן יחיד הוא פרויקט "המסע" שאצר עמי שטייניץ בשיתוף דני אדמסו ומוצג כעת במסגרת "אמנות חברה קהילה" במוזיאון פתח תקוה).

טסמה, בתצלומים מפנימיית הבנות ובהתייחסות לצבע העור הכהה מציפה לתודעה דימויים מאפליה והדרה המתקיימים בישראל של ימינו, לא אי שם במאה הקודמת. למרות זאת הדיבור שלה הוא בגוף ראשון יחיד(ה) ולא כקונטרס קבוצתי. תצלום דיוקן עצמי בשחור לבן מציג נערה צעירה יושבת על ספה-מיטה ומשירה מבט למצלמה. הכל בתצלום אומר דלות, אולי סגפנות, החל בספה-מיטה שעליה פרושה שמיכה דקה ומונחות כריות לא תואמות ועד הבגדים הנקיים והמסודרים הנדמים גדולים על הנערה הצנומה. יש משהו אבסורדי, מתגנדר, בנעלי העקב השחורות שמציצות מתחת לחצאית הארוכה והדקה.

בתצלום אחר נראית אותה נערה, טסמה, יפה ומשועשעת כשהיא לבושה בשמלת סרפן שחורה מעל גופייה לבנה ונועלת נעלי עקב לבנות ומהודרות, גווה מקושת לאחור במה שניתן לזהות כמחוות גוף המחקה דוגמניות בפרסומות. ברקע התצלום, כך נדמה, עומדת רחבה מרוצפת במרצפות פשוטות כשמעל מתוחים חבלי כביסה עמוסים.

print-image-1.1654594-2

השימוש בנעלי העקב מעניין. נעלי עקב עוררו דיונים מההיבט הפמינסטי כשהן נחשבות כסוג של סד לנשים ופטיש מיני ומאידך גם כאביזר מעצים. טסמה, שבתערוכה הזו מציגה רק בנות ונשים, בוחנת למעשה את אפשרויות הקריאה של העקב, של ההגבהה של אידאל היופי המערבי. היא עושה זאת בתצלומים כמי שהולכת סחור סחור סביב לב העניין וממפה קריאות אפשריות.

שני סרטי הווידיאו שהיא מציגה ישירים הרבה יותר מהדיוקנאות העצמיים שנשארים בנוסחאות צילום שגורות. הווידיאו "מים" מרתק בשל הטיפול יוצא הדופן בנשיות, מיניות, אמהות ומטען הכאב העמוק שהוא מנכיח כך שהוא נהפך ליישות. העבודה פשוטה להפליא מבחינת הנרטיב המוצג. נראית בה צעירה בגופייה לבנה הממששת את שדיה, תחילה במה שיכול להיקרא כבדיקה עצמית של סרטן השד ואחר כך לישה אלימה ומכאיבה של הבשר בחיפוש אחר חלב.

לבסוף מים מתחילים לנזול והתחושה היא של כישלון, איבוד שליטה ומבוכה גדולה, וזאת למרות שפניה של טסמה כמעט לא נראים בסרט. המים הופכים את הגופייה הלבנה לכמעט שקופה וכביכול מחצינים פעולה גופנית אינטימית באופן מביך. העבודה נוגעת באין ספור דימויי יסוד נשים מערביים ואוניברסליים. השדיים חפים כביכול מהקשרים מיניים אך הגופייה הנרטבת מתקשרת בכל זאת לדימויים סקסיסטיים-פורנוגרפיים מכוערים כמו "תחרויות חולצה רטובה". בהקשרי תולדות אמנות עולים על הדעת אינספור תיאורים של מריה המניקה את ישו, דימוי איקונוגרפי מרכזי במערב, והעדרו של תינוק מהעבודה של טסמה מתקשר למוות.

בטקסט הקצר הנלווה לתערוכה כתב האוצר שטסמה בעבודותיה "מתמודדת עם חרדת האמהות". מדובר על נושא המודחק מבחינה תרבותית גם היום ובמיוחד בחברה הישראלית המקדשת פריון (בניגוד ליחסה לנשים וילדים). באופן מעניין החלופה מים-חלב מתקשרת ליעל, אחת הנשים הנתפשות כגיבורות בתנ"ך ("מים שאל חלב נתנה") וההחלפה צופנת בתוכה רמז לסכנה.

עבודת הווידיאו "צוואר" היא עבודה כמעט מופשטת ובה המצלמה עוקבת אחר מרכז צוואר, ללא קישוט כלשהו, ללא רמז לזהות הדמות כולה. חלקת העור נראית במבט ראשון כצילום של ציור מונוכרום ורק במבט שני מתגלה הנשימה העדינה, שינויים קטנים של עור וצל הנובעים מתנועה קלה ומחזורית. טסמה ממקדת את מבט הצופים במה שנדמה כמובן מאליו אך הוא מפתח הקיום. העבודה, המצליחה ליצור מתח וציפייה, מתקשרת לעבודות של דגלס גורדון מסוף שנות ה-90 ובמיוחד ל"Blue" שבה צילם את זרועותיו וידיו בלבד. שתי עבודות הווידיאו, שנוצרו בשנה האחרונה, יוצרות ציפייה לראות עוד מעבודותיה של טסמה.

בתצלום "צלקת" חלקת העור מוגדלת כדי לגלות צלקת רוחבית. אסור להתעלם מכך שהעור כהה. טסמה מדברת על צלקת אישית שמקופלת בה צלקת של קהילה. הדימוי בהקשר התערוכה כולה הוא אמירה ישירה לגבי חוסר האמון ביכולת לתקן את העבר. בתצלום הגדול בתערוכה (ללא כותרת), שבו היא נראית יושבת על כסא עץ וברכיה מולבנות במה שנראה ספק שפשוף ספק צבע, היא מתייחסת לאותו חוסר אמון - הסימן של נפילה או כריעה אינו נמחה.

טסמה צילמה את האחייניות שלה בשמלות לבנות בחורש, בהעמדה שיכלה להיות חמודה-קסומה נוסח סיפורי פיות. הבעות הפנים התמימות מבוישות של הילדות תואמות סוג כזה של קריאה, אך פרטים כמו רגליהם היחפות של הילדות מסרבים להניח לתצלומים להיות מתקתקים.

העיסוק בדיסוננס, בדימויים שהם כמעט תמימים אבל יש בהם שיבוש, חוזר אצל טסמה גם בדיוקן העצמי מאחור שבו צילמה עצמה בגופייה לבנה. העבודה, "ללא כותרת" 2010, מתקשרת לצילומים של תמרה מסל מתחילת שנות ה-90 שבהם צילמה עצמה מאחור בגופייה לבנה וצמות, אך בעוד העבודות של מסל התאפיינו בבהירות באשליה של תום ושלווה הרי בעבודה של טסמה התחושה שונה. היא מצולמת כשלפניה בד אדום, הגופייה אינה ישרה והמרפק המשופשף נגלה לעין.

התערוכה של טסמה קשה משום שאינה מותירה לצופים מקום לקתרזיס, מקום לספר עלילה של תקווה, ובשל העכשוויות המיידית שבה, שגם לא משאירה להם מקום להתנער מאחריות לסיפור המסופר בה. *

אור טסמה, "כתם". אוצר: איל פרי, בית האמנים א'-ה': 13:00-19:00, 10:00-16:00 ו': 13:00-10:00 שבת: 14:00-11:00 רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות