ביקורת

הילה קרבלניקוב-פז, "חוף שרתון"

ציורי הנשים הדתיות בתערוכה "חוף שרתון" מקרינים ססגוניות עליזה, אבל נדמה שהילה קרבלניקוב-פז אינה מודעת להיסטוריה של מוטיב המתרחצות

בסגנון של אמנות נאיבית, עממית, בפיגורטיביות צבעונית מרובת פרטים ועליזה, מתארת הילה קרבלניקוב-פז את אזור חוף שרתון "כמיקרוקוסמוס לחיי הקהילה החרדית והדתית העירונית", ככתוב בדף הנלווה. מדובר במיקרוקוסמוס מסוים - בימים הנפרדים לנשים בחוף הדתיות, על מלבושיהן, מנהגיהן, אופני הבילוי שלהן. כלומר, זו תערוכת "מתרחצות", תימת ענק בציור הקלאסי, הפרה-מודרני והמודרני, שעיקר עניינה באינטימיות הנשית על טקסיה וסודותיה, והמבט המציצני חושק בגילוי סודות אלה.

הזיהוי בין נשיות ומקווי-מים משותף בדרך זו או אחרת לכל התרבויות בכל התקופות, כמין ארכיטיפ או סימבוליקת רחם די ברורה, הקשורה גם לטהרה וללידה. דוגמה מוקדמת מאוד היא "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי מ-1486, ודוגמה מאוחרת היא סדרת תצלומי "חופים" מ-1992-1998 של רינקה דייקסטרה, המתארת דיוקנאות בני נוער פגיעים ושבריריים בבגדי ים על החול. אצל קרבלניקוב-פז, בדומה לתימטיקה של האימפרסיוניסטית מארי-קאסאט, מתואר עולמן של נשים וילדיהם. גם אצלה זהו יקום פרוזאי דווקא, של נוהג יום-יומי, טיפול וביצוע מטלות, ללא ערך סימבולי או מאגי מוסף.

מיניות ילדותית

בציור "נשים על כיסאות" (2010) מצוירות הנשים מהגב, בשביסים וחלוקים, ילדים לצדן, כשהן יושבות על קו המים בכיסאות פלסטיק מתקפלים ושקיות לצדן. ב"נשים וגלגל" (2011) יושבת אשה בשיער פזור עם שלוש נערות סביבה, והן חופרות בור בחול הרטוב, בחולצות דבוקות ממים על הגב המופנה לצופה, בכפות רגליים חשופות, בתנוחת כריעה על ארבע שבעולם החילוני היא מינית במופגן ואילו כאן מסגירה נינוחות ילדותית ואי מודעות עצמית. ב"חופרות בחול" (2011) יושבות שתי נערות בפישוק רגליים סביב צדפים בחול, על רקע אמהות וילדים בגלגלים מתנפחים המשתכשכים במים הרדודים. למרות החולצה הגדולה המכסה את בגד הים, מה שדומיננטי בציור הוא בדיוק מה שאסור לראות.

ב"רדינג" (2011) שתי חילוניות בביקיני אדום מסתכלות בהפתעה בקבוצת הילדות הדתיות היושבת לידן, וב"מדוזה" (2011) זוהי קבוצת נשים דתיות בבגדי שכבות - חלוקי רחצה מעל טרנינג וחולצה ארוכה - בדגמי טקסטיל מזוהים בססגוניותם (ריבועי תכלת על רקע כחול, פרחים גדולים על רקע שחור, נקודות, דגמים מופשטים, פסים), שמאחוריהן תורני הסירות במרינה החילונית וסוכות העץ העירוניות הנטועות בחול.

הבעיה העיקרית בתערוכה היא שלא ניכר בשום צורה שקרבלניקוב-פז עצמה מבינה שהיא עוסקת ב"מתרחצות", או שהיא מכירה את התיאוריה של המבט, הגברי והאחר, על נשים בתולדות האמנות. נדמה שעלתה בשוגג, בלי מודעות יתרה ובלא כוונה מוקדמת להעיר הערה על אמנות, על נושא עתיר תקדימים, ללא הצעה פמיניסטית רלוונטית. שום דבר באופן שבו היא פורשת את הדימויים, בבחירת אופני הייצוג שלה, אינו רומז לכך. להפך. נראה שעניינה הוא בעולם קטן, כת סגורה בתוך עצמה, ללא כל חשבון לנקודת המבט האמנותית שהיא נוקטת.

לכן ממילא התערוכה לא כוללת אחריות היסטורית, ממילא גם לא מתכתבת עם אמנות פמיניסטית המתייחסת ל'מתרחצות' מנקודת מבט אלטרנטיבית ועכשווית - אלא נוקטת מין אוטיזם אנכרוניסטי שמח בחלקו. הנשים, לפיכך נשארות נופיות, כלומר, לא משיבות מבט אלא רק מיועדות לו, מוצגות בפעילות אינטימית ביקומן הסגור ממש כמו בציורי דגא, למשל, כשהן לא מודעות לסביבתן, מצוירות ממרחק המסגיר את עמדת הציירת כחיצונית לסיטואציה, כתופשת לגמרי את העמדה הגברית של הצצה אך לא שותפות, כשהגירוי הארוטי שהן מייצרות נובע דווקא משום טבעיותן התמימה, הניצודה, באתר בו נוקשות החוקים ביחס לקוד הלבוש וההתנהגות נפרמת מעט, פוגמת בפרטיותן.

"חופרות בחול", 2011מאיה קפולשניק

הטכניקה של קרבלניקוב-פז היא הדבקת שכבות מסקינגנטייפ צבעוני, המונחות חתיכה על גבי חתיכה ליצירת מבנה שלם, כשמיכת טלאים העשויה מפתיתים ממש, כפסיפס נייר. אין אפשרות לכתמיות אלא רק לסגנון איורי, המעניק לכל פרט אותה תשומת לב ואותו אופן טיפול. למרות מבט ראשון כללי מתפעל ממראה המוזאיקה הצבעוני והעשיר, במבט שני מקרוב הדיוק האנטומי ותווי הפנים המצוירים בהחלט ניזוקים עקב הטכניקה הייחודית הזו, המשאירה את הנשים כחסרות הבעה, לא מעוררות אמפטיה, סכמטיות, זוויתיות או אפילו מעוותות.

העניין של הציירת הוא ביצירת טקסטורות עשירות - גלי הים, תלמי החול, גרידים הנוצרים מקווי גדרות, חומות וסורגים מעץ אבן ופח, רגבי הכורכר, עננים וגוני שקיעה, בגדי בני-ברק על דגמיהם וקפליהם, גם יבשים וגם חצי שקופים כשהם רטובים - כל אלה מצויים בעימות צורני וצבעוני אחד עם השני, במאבק טכני על גיבוש התמונה המפורטת באחדות החומרית שגזרה על עצמה האמנית. בסופו של דבר זה להטוט טכני מלא חן המייצר מין גלויות סוציו-אתניות למזכרת, באמצעות צבעוניות פולקלוריסטית, דקורציה לא ביקורתית.

בקצה עיר

דווקא העניין המשני בתערוכה, הנחשף באגב, הוא המעניין יותר - הרקע של הנשים, במבט מהים לעבר העיר, המגלה את הים הממוסגר, הכלוא בקצה עיר ובתוך הוויה אורבנית רועשת וצפופה, עטוף בחומה נמוכה, בעדה נראים הצוק, מלונות הפאר (לאונרדו פלאזה וקרלטון), שלטי הפרסומת, האנטנות על הגגות והמנופים, ארובת רדינג ודקלים. יש איזו הנאה ילדותית בזיהוי המקומות, במראה העירוני האופייני עד לפרטיו הקטנים. הרץ למשל, בציור "האצן" (2011), נלכד בנקודה ספציפית בשביל החיצוני לחוף, למרגלות צוק הכורכר של גן העצמאות, ללא חולצה ובמשקפי שמש ואוזניות, כשמצדו השני חומת האבן האפורה והחוף "הסודי".

"האצן", 2011מאיה קפולשניק

בנוסף, מאחר שהוא גם הסימן היחידי לנוכחות גברית באזור, זו המחוללת בעצם את כל הטקסים והאיסורים, העילה לקיומו של חוף ים נפרד - יש ממד מקנא או חומד בהצגתו כך, ללא חולצה, מזיע, אקטיבי, מנותק בעצם מסביבתו, מאזין לקולות פרטיים ועצמאיים, מבטו מוגן מאחורי משקפי שמש.

נקודה נוספת למחשבה על ההקשר המקומי של נשים וחוף הים, עניין קמאי לכאורה, היא מפעל האי-ציות האזרחי של אילנה המרמן וחברותיה, המסיעות נשים ונערות פלסטינאיות ליום כיף בחוף הים התל-אביבי, בניגוד לחוק. העמדה המוסרית והפוליטית הגורסת שכל אדם באשר הוא יזכה לראות את הים לפחות פעם אחת בחייו, המתנערת מ"התקנות הגזעניות, המפלות בין תושבי השטחים הכבושים בידי ישראל על פי דתם ולאומיותם ואוסרות על לא-יהודים תנועה חופשית (...) בעוד יהודים אזרחי ישראל נכנסים לשטחים אלה ויוצאים מהם ללא כל מגבלה", כלשון עצומת התמיכה בה, ובכן העמדה המוסרית והפוליטית הזאת ניצבת בהכרח בתודעת הצופה מול חוף הים המתחשב כל כך באוכלוסייה הדתית, זו הזקוקה לחוף משלה, על תקן חדר משלה, מוגן ומופרד על פי צרכיה.

הילה קרבלניקוב-פז. "חוף שרתון", גלריה ברוורמן, השרון 12, תל אביב. שלישי עד חמישי, 11:00-19:00; שישי-שבת, 11:00-14:00. עד 19.4

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות