תערוכה ציורי נשים דתיות בתערוכה "חוף שרתון" של הילה קרבלניקוב-פז - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

ביקורת || הילה קרבלניקוב-פז, "חוף שרתון"

ציורי הנשים הדתיות בתערוכה "חוף שרתון" מקרינים ססגוניות עליזה, אבל נדמה שהילה קרבלניקוב-פז אינה מודעת להיסטוריה של מוטיב המתרחצות

בסגנון של אמנות נאיבית, עממית, בפיגורטיביות צבעונית מרובת פרטים ועליזה, מתארת הילה קרבלניקוב-פז את אזור חוף שרתון "כמיקרוקוסמוס לחיי הקהילה החרדית והדתית העירונית", ככתוב בדף הנלווה. מדובר במיקרוקוסמוס מסוים - בימים הנפרדים לנשים בחוף הדתיות, על מלבושיהן, מנהגיהן, אופני הבילוי שלהן. כלומר, זו תערוכת "מתרחצות", תימת ענק בציור הקלאסי, הפרה-מודרני והמודרני, שעיקר עניינה באינטימיות הנשית על טקסיה וסודותיה, והמבט המציצני חושק בגילוי סודות אלה.

הזיהוי בין נשיות ומקווי-מים משותף בדרך זו או אחרת לכל התרבויות בכל התקופות, כמין ארכיטיפ או סימבוליקת רחם די ברורה, הקשורה גם לטהרה וללידה. דוגמה מוקדמת מאוד היא "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי מ-1486, ודוגמה מאוחרת היא סדרת תצלומי "חופים" מ-1992-1998 של רינקה דייקסטרה, המתארת דיוקנאות בני נוער פגיעים ושבריריים בבגדי ים על החול. אצל קרבלניקוב-פז, בדומה לתימטיקה של האימפרסיוניסטית מארי-קאסאט, מתואר עולמן של נשים וילדיהם. גם אצלה זהו יקום פרוזאי דווקא, של נוהג יום-יומי, טיפול וביצוע מטלות, ללא ערך סימבולי או מאגי מוסף.

מיניות ילדותית

בציור "נשים על כיסאות" (2010) מצוירות הנשים מהגב, בשביסים וחלוקים, ילדים לצדן, כשהן יושבות על קו המים בכיסאות פלסטיק מתקפלים ושקיות לצדן. ב"נשים וגלגל" (2011) יושבת אשה בשיער פזור עם שלוש נערות סביבה, והן חופרות בור בחול הרטוב, בחולצות דבוקות ממים על הגב המופנה לצופה, בכפות רגליים חשופות, בתנוחת כריעה על ארבע שבעולם החילוני היא מינית במופגן ואילו כאן מסגירה נינוחות ילדותית ואי מודעות עצמית. ב"חופרות בחול" (2011) יושבות שתי נערות בפישוק רגליים סביב צדפים בחול, על רקע אמהות וילדים בגלגלים מתנפחים המשתכשכים במים הרדודים. למרות החולצה הגדולה המכסה את בגד הים, מה שדומיננטי בציור הוא בדיוק מה שאסור לראות.

ב"רדינג" (2011) שתי חילוניות בביקיני אדום מסתכלות בהפתעה בקבוצת הילדות הדתיות היושבת לידן, וב"מדוזה" (2011) זוהי קבוצת נשים דתיות בבגדי שכבות - חלוקי רחצה מעל טרנינג וחולצה ארוכה - בדגמי טקסטיל מזוהים בססגוניותם (ריבועי תכלת על רקע כחול, פרחים גדולים על רקע שחור, נקודות, דגמים מופשטים, פסים), שמאחוריהן תורני הסירות במרינה החילונית וסוכות העץ העירוניות הנטועות בחול.

הבעיה העיקרית בתערוכה היא שלא ניכר בשום צורה שקרבלניקוב-פז עצמה מבינה שהיא עוסקת ב"מתרחצות", או שהיא מכירה את התיאוריה של המבט, הגברי והאחר, על נשים בתולדות האמנות. נדמה שעלתה בשוגג, בלי מודעות יתרה ובלא כוונה מוקדמת להעיר הערה על אמנות, על נושא עתיר תקדימים, ללא הצעה פמיניסטית רלוונטית. שום דבר באופן שבו היא פורשת את הדימויים, בבחירת אופני הייצוג שלה, אינו רומז לכך. להפך. נראה שעניינה הוא בעולם קטן, כת סגורה בתוך עצמה, ללא כל חשבון לנקודת המבט האמנותית שהיא נוקטת.

לכן ממילא התערוכה לא כוללת אחריות היסטורית, ממילא גם לא מתכתבת עם אמנות פמיניסטית המתייחסת ל'מתרחצות' מנקודת מבט אלטרנטיבית ועכשווית - אלא נוקטת מין אוטיזם אנכרוניסטי שמח בחלקו. הנשים, לפיכך נשארות נופיות, כלומר, לא משיבות מבט אלא רק מיועדות לו, מוצגות בפעילות אינטימית ביקומן הסגור ממש כמו בציורי דגא, למשל, כשהן לא מודעות לסביבתן, מצוירות ממרחק המסגיר את עמדת הציירת כחיצונית לסיטואציה, כתופשת לגמרי את העמדה הגברית של הצצה אך לא שותפות, כשהגירוי הארוטי שהן מייצרות נובע דווקא משום טבעיותן התמימה, הניצודה, באתר בו נוקשות החוקים ביחס לקוד הלבוש וההתנהגות נפרמת מעט, פוגמת בפרטיותן.

"חופרות בחול", 2011
"חופרות בחול", 2011. צילום: מאיה קפולשניק

הטכניקה של קרבלניקוב-פז היא הדבקת שכבות מסקינגנטייפ צבעוני, המונחות חתיכה על גבי חתיכה ליצירת מבנה שלם, כשמיכת טלאים העשויה מפתיתים ממש, כפסיפס נייר. אין אפשרות לכתמיות אלא רק לסגנון איורי, המעניק לכל פרט אותה תשומת לב ואותו אופן טיפול. למרות מבט ראשון כללי מתפעל ממראה המוזאיקה הצבעוני והעשיר, במבט שני מקרוב הדיוק האנטומי ותווי הפנים המצוירים בהחלט ניזוקים עקב הטכניקה הייחודית הזו, המשאירה את הנשים כחסרות הבעה, לא מעוררות אמפטיה, סכמטיות, זוויתיות או אפילו מעוותות.

העניין של הציירת הוא ביצירת טקסטורות עשירות - גלי הים, תלמי החול, גרידים הנוצרים מקווי גדרות, חומות וסורגים מעץ אבן ופח, רגבי הכורכר, עננים וגוני שקיעה, בגדי בני-ברק על דגמיהם וקפליהם, גם יבשים וגם חצי שקופים כשהם רטובים - כל אלה מצויים בעימות צורני וצבעוני אחד עם השני, במאבק טכני על גיבוש התמונה המפורטת באחדות החומרית שגזרה על עצמה האמנית. בסופו של דבר זה להטוט טכני מלא חן המייצר מין גלויות סוציו-אתניות למזכרת, באמצעות צבעוניות פולקלוריסטית, דקורציה לא ביקורתית.

בקצה עיר

דווקא העניין המשני בתערוכה, הנחשף באגב, הוא המעניין יותר - הרקע של הנשים, במבט מהים לעבר העיר, המגלה את הים הממוסגר, הכלוא בקצה עיר ובתוך הוויה אורבנית רועשת וצפופה, עטוף בחומה נמוכה, בעדה נראים הצוק, מלונות הפאר (לאונרדו פלאזה וקרלטון), שלטי הפרסומת, האנטנות על הגגות והמנופים, ארובת רדינג ודקלים. יש איזו הנאה ילדותית בזיהוי המקומות, במראה העירוני האופייני עד לפרטיו הקטנים. הרץ למשל, בציור "האצן" (2011), נלכד בנקודה ספציפית בשביל החיצוני לחוף, למרגלות צוק הכורכר של גן העצמאות, ללא חולצה ובמשקפי שמש ואוזניות, כשמצדו השני חומת האבן האפורה והחוף "הסודי".

"האצן", 2011
"האצן", 2011. צילום: מאיה קפולשניק

בנוסף, מאחר שהוא גם הסימן היחידי לנוכחות גברית באזור, זו המחוללת בעצם את כל הטקסים והאיסורים, העילה לקיומו של חוף ים נפרד - יש ממד מקנא או חומד בהצגתו כך, ללא חולצה, מזיע, אקטיבי, מנותק בעצם מסביבתו, מאזין לקולות פרטיים ועצמאיים, מבטו מוגן מאחורי משקפי שמש.

נקודה נוספת למחשבה על ההקשר המקומי של נשים וחוף הים, עניין קמאי לכאורה, היא מפעל האי-ציות האזרחי של אילנה המרמן וחברותיה, המסיעות נשים ונערות פלסטינאיות ליום כיף בחוף הים התל-אביבי, בניגוד לחוק. העמדה המוסרית והפוליטית הגורסת שכל אדם באשר הוא יזכה לראות את הים לפחות פעם אחת בחייו, המתנערת מ"התקנות הגזעניות, המפלות בין תושבי השטחים הכבושים בידי ישראל על פי דתם ולאומיותם ואוסרות על לא-יהודים תנועה חופשית (...) בעוד יהודים אזרחי ישראל נכנסים לשטחים אלה ויוצאים מהם ללא כל מגבלה", כלשון עצומת התמיכה בה, ובכן העמדה המוסרית והפוליטית הזאת ניצבת בהכרח בתודעת הצופה מול חוף הים המתחשב כל כך באוכלוסייה הדתית, זו הזקוקה לחוף משלה, על תקן חדר משלה, מוגן ומופרד על פי צרכיה.

הילה קרבלניקוב-פז. "חוף שרתון", גלריה ברוורמן, השרון 12, תל אביב. שלישי עד חמישי, 11:00-19:00; שישי-שבת, 11:00-14:00. עד 19.4




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 הערה ותיקון טעות חי
  • 09:22
  • 12.03.12

שמות התמונות התחלפו לכם בטעות כנראה.
אבל ההערה בסוף (הנקודה למחשבה על המתרחצות הפלסטינאויות) נראה תלוש ממקומו והזוי לחלוטין... לא צריך "לדחוף" את האג,נדה שלכם לכל נושא.
מתי נקבל מאמר על "הכנת עוגת שיש והבעיה הפלסטינאית"?

  •   בלי שום קשר לאיזו עמדה אתה נוקט לגבי פתרון הסיכסוך, לבקש הפרדה בין קיומו לבין דברים אחרים, לא קשורים כביכול, משולה לסועדים במחלקה הראשונה בטיטאניק הדורשים להמשיך לאכול בלי טרדות. נוח או לא, החור בירכתיים אינו נפרד משום אספקט של החיים במדינת ישראל.  (לת) מח שברח
    • 03:53
    • 13.03.12

  •   אל תיתן להם רעיונות בבקשה ... אחרת באמת נקבל מאמר כזה.  (לת) גדעון, תל אביב.
    • 06:08
    • 13.03.12

02 חש ציירת שאינה ערה לאסוסיאציות האומנותיות העשירות שהנושא שבחרה מעוררות במבקרת, וזו מתעקשת למצא בציורים את המשמעויות החברתיות והבקורתיות שהציירת לא חשבה עליהם. בקיצור
  • 09:30
  • 12.03.12

היא כנראה לא מאנה שמתכתב עם ציירי העבר [או מעתיק מהם - בחרי כרצונך].

03 הבעיה העיקרית בתערוכה היא שלא ניכר בשום צורה שקרבלניקוב-פז עצמה מבינה שהיא עוסקת ב"מתרחצות", או שהיא מכירה את התיאוריה של המבט, הגברי והאחר, על נשים בתולדות האמנות. נדמה שעלתה בשוגג..." מתמטיקאי
  • 09:47
  • 12.03.12

איזו הערה מטופשת.

  •   המתרחצות גרטרוד
    • 10:24
    • 15.03.12

    אני גם סבורה שהערה זו אינה במקומה כי בניגוד למבט הגברי העוסק בחושניות של הנשים המתרחצות ( בפוטנציאל המיני )כאן עוסקת הציירת בהעדר מודעות עצמית מוחלטת של הנשים כי הן לנפשן והעין הצופה בהן היא של אישה ,נשים שאינן נצפות על ידי "האחר" וגם לא אחת על ידי השנייה ,העדר המתח המוחלט מיחד ומאידך היותן לבושות ותחומות על ידי גדר בגלל היותן נשים -דתיות שהרי עצם נשיותן טומנת סכנת פיתוי וחטא והבחירה של האומנית בסיגנון נאיבי , צבעוני ,עליז -יוצרת לטעמי אמירה פמינסטית חריפה ,

04 ממש כמו המרמן - סופרת בינונית שעליה נאמר "...קיש קיש קריא", כך גם מבקרי אמנות בינוניים נתלים בהסברים מופרכים ומשונים.  (לת) דרור כהן
  • 09:49
  • 12.03.12

05 נו באמת מירי
  • 09:54
  • 12.03.12

דווקא משום היותן של המתרחצות הדתיות קבוצה סגורה לעצמה, שמתקיימת במימד זמן מקום אחר, לא ביקורתי אלא מסורתי וסגור - מובנת מאד ההתנכרות של הציירת לגניאולוגיה האמנותית של המתרחצות. המחשבה שנקודת המבט הפמיניסטית העכשווית היא נקודת המבט היחידה האפשרית היא קצת מונוליטית. דווקא ההתעלמות של הציירת מכל אלו מדגישה את האחרות של המודליסטיות שלה.

  •   מעניין לציין ,מירי ,שהמבקרת רוברטה סמית הביעה לפני שנים דעה קורא
    • 15:22
    • 12.03.12

    המזכירה את זו שלך, בהקשר של ציורים שתארו נשים מקהילת ההימיש.

06 הפרדוקס הגדול מתבוננת
  • 09:59
  • 12.03.12

מה שבולט בציורים הוא הרעיון שדווקא החומה מאפשרת חופש ולכן חומות מכל מיני סוגים, גוונים ומרקמים חוצות שוב ושוב את שדה הראיה ומעלות הירהור אודות היחסיות של החופש, הכמיהה אל החופש, איפה נמצא החופש וכולי. זו ההצעה שמציעה לנו הפוסט פמיניזם, שכולו השלמה עם הרעיון שאין רק תבנית פמיניסטית נכונה אחת.

07 מה כבר אפשר לצפות מאמן שאינו מציע הצעות פמיניסטיות בתמונות שהוא מציג ולא מביא לנו משהו מקלגסותו של הכיבוש? אילו היתה תמונה אחת עם ילדה פלסטינית, כזאת בעלת מבט מפוחד, זה היה מעצים את כל התערוכה. זה היה מוכיח שהאמנית לא עלתה על הנושא במקרה. זה היה יכול להיות ווואו! דן לב פועם
  • 10:26
  • 12.03.12

אם אתם חושבים שהפוסטמודרניות מאפשרת פרשנויות שונות וכולן לגיטימיות אינכם אלא טועים.
תנסו לכתוב במבחן דברים המנוגדים לדעתו של המרצה ותקבלו ציון מאד מודרני (וממש לא "פוסטי") "נכשל"!

08 עוד דוגמה לאלימות ולפורנוגרפיה של האידיאולוגיה הפמיניסטית המגויסת משוט בארץ
  • 10:56
  • 12.03.12

1. למה בתמונות אמנות אין "אמירה פמיניסטית" ואידיאולוגיה מגויסת? פחחח

2. הסתפקות ב-2 תמונות בלבד (פורנוגרפיית מילים) ומלל ארכני מתייימר ובכייני של מי שכבר רגילות באידיאולוגיה/אמנות מגוייסת אלימה מחד ובכיינית מאידך

נ.ב. שילוב מעניין אלימות וגם בכיינות, אופייני לתקשורת בכלל ולפמיניסטיות מכוערות (פנימית כמובן, החיצוניות במקרה זה רק מעידה על הפנימיות) בפרט

09 שוב ושוב
  • 11:33
  • 12.03.12

שוב ברוורמן,שוב רועי חפץ,שוב רו-ארט,שוב המכון הטכנולוגי בחולון.כל פעם אותם מקומות!
נמאס!!!!

10 ניסיון  (לת) ניסיון
  • 11:40
  • 12.03.12

11 אחריות היסטורית ? ציפי
  • 12:22
  • 12.03.12

באמת איך היא מעזה להציג כך תערוכה חסרת אחריות שאינה מתכתבת עם האידאולוגיות ה"נכונות ". ההדגמה לאיך ראוי להיות אחראי ונכון מופיעה בסיפא - כך תכתב בקורת אמנות - רחצת נשים ונערות פלשתינאיות בים התיכון. ואני שואלת מה עניין שמיטה להר סיני ?

12 ב"muppet show" יש את שני הזקנים שמקטרים על כל דבר שזז, בהארץ יש את הפמיניסטיות מירב מיכאלי וצפי סער. ניר
  • 12:36
  • 12.03.12

אי אפשר להסתדר בלי עוד אחת מסוגן?

13 איפה פיליפ? דוקא היום הוא לוקח חופש...  (לת) רלי
  • 13:39
  • 12.03.12

14 Where is Philip? researcher
  • 14:01
  • 12.03.12

I like reading your comments!

  •   מייד אחריך. חייב להודות שגם אני חששתי שהוא/היא לקח/ה יום חופש רביב
    • 18:32
    • 12.03.12

    או שגלריה התחילו לחסום אותו/ה...

15 אם היה עוד צורך להוכיח פיליפ
  • 14:01
  • 12.03.12

שאין בין המילים שנכתבות על ידי הגברת יהב ובין ביקורת אמנות דבר וחצי דבר , הופיע המאמר הזה ועשה את העבודה.
אבל מה שבמיוחד מתגלה זה שאין קשר כלל בין היכולת לכתוב דבר מה ובין אינטיליגנציה (!) וראה איזה פלא - גם חוסר קשר בין אוסף המילים הללו והסיכויים שלהם ושל הכותבת להתפרסם ולהתפרנס בעיתון הארץ. מדהים בעיניי ואם לא הייתי חילוני מושבע הייתי אומר שיד אלוהים בדבר.

16 עוד ביקורת טל
  • 14:16
  • 12.03.12

נמאס מהקשקוש המתמיד והאהבה העצמית של הגברת המבקרת

17 איך בדיוק השתרבבה לפה פרסומת ל"מפעל האי-ציות האזרחי של אילנה המרמן וחברותיה"?  (לת) סקרן
  • 14:22
  • 12.03.12

18 אישו תפוקה יש לגליה איילת
  • 15:29
  • 12.03.12

אני רק תמהה אם מה שהעיניים שלה רואות ומה שהיד שלה כותבת עובר במסננת הקטנה שאמורה להמצא בראש...

19 נראה לי שהתבלבלתם. עומר
  • 16:43
  • 12.03.12

הביקורת הזאת כולה רשימת מלאי של "מה אמור להיות ביצירת אומנות".
התיחסות לציור הקלסי- אין.
קולאז עשיר- יש
משהו לגבי פלסטינים?- אין וכ"ו וכ"ו.
אלא שאומנות בכלל לא אמורה לעבוד ככה! מלאכתו של האמן אינה לענות על רשימת המצאי של המבקר. מלאכתו היא להביא את מה שהוא רואה. ולי נראה שהאמנית רואה הרבה מאוד. פחות מילים ויותר תמונות היו עושות שירות טוב יותר לכולנו.

20 ג. יהב ג. יפית
  • 17:20
  • 12.03.12

באוי לעבוד אצלי...

21 איזה מזל שאמנים אמיתיים אינם אקדמאיים ומעולם לא היו!  (לת) משה
  • 21:53
  • 12.03.12

22 המבקרת עוסקת באמנות או בקביעת האג'נדה הפמיניסטית והשמאלנית על פיה אמורה האמנית לעבוד? יוסי
  • 23:02
  • 12.03.12

נראה שהתבלבלו היוצרות...
לעניות דעתי האמנית ראתה הרבה והציגה לנו פן אינטימי מבלי לדרוס אותו.

23 האמת המחליף
  • 23:32
  • 12.03.12

האמנית הכי לא מודעת בסיפור היא בעם זאת שכותבת את המאמר.

24 חוף תל אביב ארוך ויפה, מזמין לטיול לאורך נוף הים על צבעיו המתחלפים - ובליבו חומה. למה? זו כפייה בתל אביב.
  • 00:23
  • 13.03.12

חוף תל אביב ארוך ויפה, מזמין לטיול לאורך נוף הים על צבעיו המתחלפים לאורך כל היממה, עם הרגליים בחול - ובליבו חומה. למה?
טיולים של צלמים עם המצלמות שלהם, של אנשים וכלביהם רצים יחד, של זוגות רומנטיים, של קבוצות חברים, של משפחות עם ילדים, של רוכבי אופניים, והכל לאורך הים היפהפה על החול הזהוב, מיפו הפנינה עד שמחת הנמל.
למה החומה באמצע?
למה חסימה פתאום?
למה הפרדה מן הטבע, מן היופי הצבעוני הפתוח, עם קיר קשה, אטום, כהה, מנוכר וקר?
למה?
רוצים חוף נפרד סגור? בבקשה, לא באמצע. תנו לאוהבי חוף תל אביב ליהנות ממנו לכל אורכו. תסגרו לכם איזה באמצע אחר, לא את הבאמצע של חוף תל אביב.
וחוץ מזה:
הציורים של הילה קרבלניקוב-פז נהדרים.
במיוחד הרשים אותי ציור שלא ידוע לי שמו, אבל לי הוא הזכיר ארבייט מאכט פריי. מאחורי הגדר, מבעד לרשת, עם הקרעים, עם הרבה פסים, ושלט קיוסק (פתוח במהלך השבוע) כמו מצבה. ומגדל השמירה. בסדר, סוכת המציל. וביתנים. וחומות וחסימות וגדרות. ואנשי צל. מדהים. והשמים עם השמש השוקעת כמו הזעקה של מונק.

25 מבקר הוא מי שמכיר את הדרך אבל אינו יודע לנהוג.  (לת) זוהרה
  • 00:24
  • 13.03.12

26 עבודות מקסימות.  (לת) אני ולא אחר
  • 00:49
  • 13.03.12

27 מצד אחד מצד שני מצד שלישי דוסט
  • 01:13
  • 13.03.12

מצד אחד המבקרת כותבת שטויות וכדרך כלל בענייני מבקרים וודאי אינה מסוגלת ליצור יצירות משל עצמה ולכן כותבת דברים אלה
מצד שני היא מציינת את מיקום התערוכה ושעות הפתיחה כך שלמעשה כשבד"כ אמנים לא מקבלים שום פירסום. התערוכה של הילה כן קיבלה ומי שרוצה יכול ללכת אליה ולהתרשם בעצמו
ומצד שלישי אם אתה לא מתרשם מתערוכה אז למה שלא תמליץ על משהו אחר שכדאי ומעניין לראות?

28 התחכום של גליה יהב נ סימנטוף
  • 06:48
  • 13.03.12

לא הבנתם! גליה יהב מבקשת, בהפוך על הפוך, לחשוף את טמטום הביקורת ואת ערוות הפמיניזם. ואכן, היא עשתה עבודה נפלאה במאמר הזה.

29 האמא של הפמיניסטיות יהודה
  • 08:21
  • 13.03.12

גליה אפילו את חייבת להודות שעם שפע דימויי טקסטיל שכזה לא ייתכן שמדובר בדבר אחר מאשר אמנות פמיניסטית נוקבת

30 חוף תל אביב ארוך ויפה, מזמין לטיול לאורך נוף הים על צבעיו המתחלפים - ובליבו חומה. למה? זו כפייה בתל אביב.
  • 11:59
  • 13.03.12

חוף תל אביב ארוך ויפה, מזמין לטיול לאורך נוף הים על צבעיו המתחלפים לאורך כל היממה, עם הרגליים בחול - ובליבו חומה. למה?
טיולים של צלמים עם המצלמות שלהם, של אנשים וכלביהם רצים יחד, של זוגות רומנטיים, של קבוצות חברים, של משפחות עם ילדים, של רוכבי אופניים, והכל לאורך הים היפהפה על החול הזהוב, מיפו הפנינה עד שמחת הנמל.
למה החומה באמצע?
למה חסימה פתאום?
למה הפרדה מן הטבע, מן היופי הצבעוני הפתוח, עם קיר קשה, אטום, כהה, מנוכר וקר?
למה?
רוצים חוף נפרד סגור? בבקשה, לא באמצע. תנו לאוהבי חוף תל אביב ליהנות ממנו לכל אורכו. תסגרו לכם איזה באמצע אחר, לא את הבאמצע של חוף תל אביב.
וחוץ מזה:
הציורים של הילה קרבלניקוב-פז נהדרים.
במיוחד הרשים אותי ציור שלא ידוע לי שמו, אבל לי הוא הזכיר ארבייט מאכט פריי. מאחורי הגדר, מבעד לרשת, עם הקרעים, עם הרבה פסים, ושלט קיוסק (פתוח במהלך השבוע) כמו מצבה. ומגדל השמירה. בסדר, סוכת המציל. וביתנים. וחומות וחסימות וגדרות. ואנשי צל. מדהים. והשמים עם השמש השוקעת כמו הזעקה של מונק.

31 ההערה של גליה על חוסר מודעות האמנית נראה לי כחוטאות בהתנשאות דורית
  • 20:57
  • 17.03.12

העבודות יפיפיות, בהחלט מעידות על הכרה ומודעות למסורת, מציעות דרך אחרת להתיחס אליה, דרך ששונה מהביקורת הפמיניסטית המוכרת והשחוקה שגליה היתה מצפה. אני מוצאת את ההתנהלות של הילה כאמנית דתית מבני ברק מול עולם האמנות מרתקת.

32 Heck yeah this is eaxctly what I needed. Mesin
  • 00:08
  • 24.03.12

Heck yeah this is eaxctly what I needed.

פרוייקטים מיוחדים