המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

להכניס את תרבות הקעקועים לגלריה

רונה יפמן לא אומרת משהו חדש על שתי הנשים המקועקעות, המקסימות לעצמן, בתערוכתה "Tuff Enaf". ממילא לא נפתר כאן הפרדוקס שבצעד שלה

הן נפלאות. אפשר להניח, ולו באופן סוגסטיבי, מה הצרות שלהן. לאילו מצבים נקלעו בחייהן. מה השמחות שלהן, התענוגות. הן שופעות הבעה ואישיות, יפהפיות באופן לא הוליוודי, מלאות חיים. שתי הדמויות סביבן מארגנת רונה יפמן את תערוכתה, אותן היא מצלמת ומבחר מציטוטיהן היא מגישה, הן "שנחאי קייט", מקעקעת אמריקאית ידועת שם בת 65 שגרה במלון דירות באלסקה, שפעלה כאשה יחידה בעולם גברי עוד בשנות ה-60, כל גבה וזרועותיה מעוטרים, מסגירים את הרקע האסתטי-תרבותי אליו היא משתייכת - קעקוע של ספינת מפרש גדולה עם הכיתוב: "Second Star to the right, Straight On. Til Morning".

"שנחאי קייט" יודעת לספר על התקופה בה קעקועים היו לא חוקיים, מעשה קיצוני של חיילים ועבריינים, קידוד של השתייכות למעין כת. "למה אנשים עושים קעקועים?" היא מהדהדת שאלה רווחת ועונה: "יותר נכון לשאול למה אנשים לא עושים קעקועים".

השנייה, קייטלין הניו יורקית בת ה-20, שנשרה מלימודי אמנות ולא התמקצעה בתחום הקעקועים, מנהלת מעין יומן כתוב ומצויר על גופה. הקעקועים שלה נהדרים, יצירות מופת קטנות ומקוריות הנצברות על הגוף ככרוניקה. היא יצרנית סטיילינג מקורית ומעניינת, שהפיקטוגרמות שלה הן הערות רציניות. כך למשל, הכיתוב "Time Kills" הלכוד בקורי עכביש, או בועת הקומיקס הריקה, המסמנת את אופציית הדיבור האילם, ענן גרפי, לאסו שתופס ריק.

"קייטלין 1", 2010 - לחצו להגדלה

הן אומרות כל מיני משפטים על חיים, מעין מניפסטים או חוכמות חיים בצורת פתגמים, הצהרות עמדה והגיגים, בנוסח "Not Dad Yet", או "Over And Over, The Clock Is Tucking", המסגירים תחושות בהילות, פטליזם, חרדה נוכח המוות. שם התערוכה, "Tuff Enaf", לקוח מדברי קייט: "I'm not really tough, I'm not really strong, I'm not a survivor, but I'm tough enough".

עבודותיה של יפמן מציבות שאלות על אודות מושג החירות של הפרט בתוך תבניות החברה המקובלות", נכתב בטקסט הנלווה, "ואודות הפער בין מה שהננו ובין מה שאנו שואפים להיות. ביצירתה, היא משתפת פעולה לעתים קרובות עם דמויות בעלות פרסונה קיצונית". מה פשר שיתוף הפעולה הזה? "אני מזדהה אתן", אמרה יפמן בשיח גלריה, מודה שהן דומות לה קצת, שהיא דומה להן. התערוכה, אם כן, היא בייחוד פעולת אהדה וקרבה.

אלא שכאן גם טמונה הבעיה של התערוכה, המגישה עוד ועוד אפשרויות צורניות ועיצוביות של אותו דבר, ואינה מצליחה לחדור מתחת לעור. נדמה שיפמן לא החליטה מה בדיוק היא רוצה מהן, מה הפעולה שהיא מבצעת לגביהן, היכן הן מסתיימות והיא מתחילה. הדמויות אכן משכנעות כקיצוניות, אבל היא הרבה פחות. המלאכה הצילומית שלה היא כשל לוכד פרפרים, המנסה לנעוץ סיכה, לשמר את הצבעוניות הבלתי נתפשת, את האסתטיקה שלהן, חסרת הפשר והתועלת שמשום כך היא יופי אבסולוטי. אלא שכלוכדת פרפרים יפמן מארגנת אותן בתיבות אור, יוצרת בעבורן סידור דקורטיבי בחלל, משכפלת אותן שוב ושוב, כך ואחרת (שחור לבן וצבע, דיפטיכים והדפסה על גבי טקסטיל, בישיבה ומאחורי דגל ארה"ב, בצדודית ומהגב), אך אינה מצליחה לפשוט את עורן. במלים בוטות - היא נטפלת אליהן. לא היא זו שמציבה שאלות על אודות מושג החירות של הפרט, אלא הן. היא רק מאבטחת את חירותה דרכן, מאשררת את סט הערכים הפלורליסטי שבתוכו היא פועלת.

לרוב, מתקיים בפרויקטים שעניינם טיפוסים יוצאי דופן רצון כפול: להראות את האחרות, ליצור כלפיה אהדה לא שיפוטית, להציף את האתר, גם הממשי וגם המושגי, המנוסח כ'גלריה שבעה' באפשרות הלא בורגנית-מינסטרימית של החיים, של ההופעה, של ההתנהלות. ומצד שני - הרצון לא לסמן את המצולם כמסכן, כתמהוני, מוזר, כדמות שוליים ססגוניות ותו לא, לא להיכשל ביצירת פריק שואו או מרד נעורים.

עניין דורי

העניין הוא שקשה לייצר תוקף אמנותי אקטואלי לפרויקט שכל עניינו טיפוסים יוצאי דופן. לעשות להם אסתטיזציה ריקה ממאבק? להשתעשע מהקיצוניות הלא באמת מאיימת שלהם, המשקפת בתורה את קעקועינו שלנו, המנומסים, המכונפים, העשויים בטוב טעם, שנבחרו מקטלוג מוכן ומסמלים במנעד שבין "הייתי במזרח" לבין "נותנת בתחת אבל בנחת"? או להיפך - לנרמל את החריגות, לטעון בהיתממות שקעקועים הם "ממש אמנות"?

"שנחאי קייט", 2009 - לחצו להגדלה

והנה הפרדוקס האתי: אם קעקועים הם אכן אמנות ככל אמנות, ציור או רישום על העור, פעולת הנצחה מלאת כישרון, פיסול חי ופרפורמנס בו בזמן - הרי שהיא אינה זקוקה כלל להכרה מיוחדת, נפרדת, של שדה האמנות. לפיכך, עצם הרצון לחשוף, להראות, להבחין בתרבות הקעקועים ולייבא אותה אל תוככי הגלריה, כמו מצהיר שקיומה במציאות אינו מספיק, אינו מצליח להצביע על עצמו ויש לנכסו באהדה, לגרוף אותו פנימה אל הדיבור הסמכותי, המאפשר, המתיר קעקועים, כאילו מישהו גרס שאסור.

כעולם אנלוגי לתחום האמנות (יש בו יצירה, אוריגינליות, תחרותיות ומוניטין, יש בו הנצחה, קטלוגים, חלוקה לסגנונות איור ואיפיוניים לוקליים ודוריים, הוא כולל קודים שצריך לפענח, וירטואוזיות ורפרנסים היסטוריים, אזוטריה ותהילה ועוד) תחום הקעקועים הוא בעל פוטנציאל עניין גדול. יפמן לא מוליכה את הנרטיב הזה היטב, אלא פשוט מגישה שני טיפוסים מתוכו. ונשאלת השאלה: לו היו אלה שני טיפוסים מתת-תרבות שונה לגמרי, שני חוזרים בשאלה נניח, האם היינו מסתפקים בתצוגת המראה המשתנה שלהם, הסטיילינג המתחלף, האמירה שלהם ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים"?

מה שכן מתברר כנקודה המעניינת בתערוכה הוא שתי הגרסאות של מושגי הנשיות והחושניות, המאוד שונות אף שבמבט שטחי שתי הנשים לכאורה דומות. האחת מקפידה על איפור, על שיער שיבה ארוך וגולש, מצטלמת בגאווה בשדיים חשופים, רכה מאוד אף שניהלה קריירה תחרותית בעולם של גברים. השניה טום-בוי שחלק מקעקועיה משרטטים נשים פמיות כמו היו מושג נשאף. ויש גם עניין דורי, של יצירת שושלת אלטרנטיבית, בעצם מנותקת, של יחסי שארות לא קיימים בין אשה לא אמהית, חסרת ילדים, לבת מנוכרת, כזו שאינה מתעניינת במורשת של קודמתה.

מה שנתפש בתחילת שנות ה-90 כעשייה פוליטית של הבאת דמויות שוליים חריגות למרכז, ללב השיטה, נהפך עד מהרה לפיקנטריה ולאקזוטיקת "טיפוסים". ועוד לאקזוטיקה משתלמת. זה כולל את הנוסח של הצילום המבוים המסוים, שנוכס למגזיני אופנה ומזוהה כיום בעיקר אתם. כדי לחמוק ולו במעט מהמסחריות החזיתית של הנוסח הזה יש לייצר זיקה אינהרנטית בין הכתוב בעור לבין הכתוב באור, לארגן נרטיב או מטאפורה שבמסגרתה קיומם יקבל הקשר מעיד, יינטע בהיסטוריה חד משמעית, לא ניתנת בקלות למניפולציה.

אין מתכון לאופן האפקטיבי של הדיון בתרבות לגבי מופעים אנושיים חד-פעמיים, ייחודיים. שכנוע המשוכנעים בוודאי אינו האופן. והפעם, יפמן סימנה את קהלה המדומיין כמזדעזע מקעקועים, כמאוים מאסתטיקת פאנק או מנשיות עצמאית. מעניין אם והיכן תמצא לעצמה קהל ממשי כזה.

רונה יפמן, "Tuff Enaf". גלריה זומר, רוטשילד 13, תל אביב. שני עד חמישי: 10:00-00;18; שישי: 10:00-14:0; שבת:11:00-13:00. עד 5.5




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 שוב אותה ביקורת משעממת, שיטחית ושמרנית אלי
  • 08:59
  • 02.04.12

גליה - הגיע הזמן לשנות את הנוסחה הקבועה. עוד את עלולה להיות מפוטרת ולהאלץ לחזור להיות אמנית כושלת

02 עוד תערוכת שיעמום במסגרת הידרדרותה של הגלריה המבטיחה.  (לת) רות סוף
  • 09:14
  • 02.04.12

03 הי, זוכרת איך ניכסנו שנינו את הרעיון של נעמי אביב שקצנשטיין יקעקע אותה?  (לת) צלמונה
  • 09:50
  • 02.04.12

04 ביקורת מדויקת, כך בדיוק הרגשתי מול התערוכה  (לת) tati
  • 09:54
  • 02.04.12

05 כבר כולם יודעים שזה טראש שחוגג את עצמו בלי סיבה ובלי קשר לאמנות - אז מה יהיה?!?
  • 10:34
  • 02.04.12

למה את רצה לשם, לתת לה עוד עמוד בעיתון, לטחון מים. יש עוד תערוכות בעיר הזאת, בארץ. תצדיקו למען השם את הקיום הסהרורי שלכם, מבקרי אמנות.

06 ארה"ב בילבלה את רונה אלה
  • 11:24
  • 02.04.12

קעקועים קעקועים , לי היתה הרגשה שזה נורא פוליטיקלי קורקט

07 כבר הרבה זמן שמוצגות שם תערוכות מחרידות.  (לת) א
  • 11:32
  • 02.04.12

08 התוכן והטרמינולוגיה פיליפ
  • 12:24
  • 02.04.12

וכך כותבת הגברת יהב (ציטוט):"העניין הוא שקשה לייצר תוקף אמנותי אקטואלי לפרויקט שכל עניינו טיפוסים יוצאי דופן"... (בואו נוריד את החלק של נותנת בתחת...)... "יש לייצר זיקה אינהרנטית בין הכתוב בעור לבין הכתוב באור, לארגן נרטיב או מטאפורה שבמסגרתה קיומם יקבל הקשר מעיד, יינטע בהיסטוריה חד משמעית, לא ניתנת בקלות למניפולציה".
מעניין מה אומרת המבקרת: מעבר לטרמינולויגה הז'אנרית המקומית של טקסט מסובך במכוון - היא טוענת שהרעיון טוב, הביצוע כושל ויש (דגש על המילה יש...) לעשות את זה כך... ורק כך. נו, אז אנו עוסקים בטקסט ביקורת אמנות או במאמר של "כך עושים זאת נכון"? הטרמינולוגיה הז'אנרית בה משתמשת המבקרת מסתירה אופי ורצון להסביר ולחנך לדרך שבה יהב היתה רוצה לראות.
ולי נראה שבדיוק כך "מארגנת" הכותבת את מאמריה - שיינטעו בהיסטוריה (או היסטריה) חד משמעית, שלא ינתן בקלות למניפולציה (או הפרכה, או דיון).

09 זאת אסתטיקת פאנק? אצטגנין
  • 13:20
  • 02.04.12

זאת אסתטיקת פאנק: ‏http://youtu.be/hK4ISKhr_S4

10 אמנות שנמוגה,. אם כי לא הקריירה  (לת) רפאל גוטמן
  • 15:26
  • 02.04.12

11 ביקורת שלא אומרת כלום, כמו הגלריה הזו שמתמחה בפורמטים גדולים להמם את הצופה תמר
  • 16:15
  • 02.04.12

אבל אין מאחוריהם כלום, רק מיסחור.

12 הכתבה מתאימה למקומון של השטטל לפני מאה שנה - איזו כתבה טיפשית  (לת) הטובע בביצה
  • 16:42
  • 02.04.12

13 עברית שרון
  • 17:43
  • 02.04.12

שדיים חשופים לא חשופות - מה לעשות - כזאת היא העברית. והארץ - מה יהיה על העברית שלכם?

14 ביקורת נוספת | "לחוות כאב באופן מבוקר" | יסמין ברגנר אנה
  • 18:38
  • 02.04.12

http://erev-rav.com/archives/17748

15 ביקורת יפה, עניינית וקולעת.  (לת) א
  • 14:08
  • 03.04.12

16 דווקא ליאת
  • 14:21
  • 03.04.12

רונה יפמן, מתי תתבגרי? זה אפילו לא מרד נעורים אלא פוזה של מרד. מגלריה זומר נשארו רק הקליפה והתווית - ריק מתוכן!

17 תערוכה מעולה  (לת) יעל
  • 20:18
  • 23.04.12

פרוייקטים מיוחדים