מלים בחלל

יעקב מישורי שסימן עצמו החל משנות ה-70 כסמוראי של סדר-יום יצירתי נוקשה, מציג עצמו בתערוכה הנוכחית כמי שנגמל מכל חוליי האמנות

אחת ההשפעות הדומיננטיות של אמן היא ברף הכנות שהוא מציב. זה של יעקב מישורי הוא מהגבוהים שיש כאן. זה לא עניין של סגנון, אפילו לא של יושרה, גם אם בשניהם הוא מצטיין. לא בהם מובטחת הכנות, שהרי אפשר גם לסלוד מאופן הציור הזה, המאמין כל כך, עדיין, בפעולה הציורית בעולם, על התמונתיות ההכרחית שבה. הכנות נוצקת מכך שבתוך תנאי הפעולה הקשוחים שהכתיב לעצמו - אי-כניעה לרשלנויות-אנוש בשום תנאי - הוא מתנהל ברציפות באווירה של קריטיות, שבה כל מהלך הוא אקוטי. מתוך כך גם היה לאחד האמנים הבולטים כאן, שזכה השנה בפרס שר החינוך.

הפעם, בהצבה ישירה כפרישת דפים חוזרת ונשנית, במרחקים שווים זה מזה, הוא מציג 11 ציורי ענק באולם התחתון, רחב הידיים והמסנוור של מוזיאון הרצליה. האפקט הוא כשל ציור קיר עם אינטרוולים. חומת גרפיטי עם הפוגות.

רוב הציורים בצבעים בהירים, לבנים-צהובים-כתומים בעיקרם, ומאגדים את לקסיקון הצורות והקווים, הכתמים ודגמי המשטח המזוהים שלו. חוויית ההסתובבות בחלל, שאל קירותיו כמו ניתזו צבעים בתנועה צנטריפוגלית והותירו ריק חסר חמצן, מזמנת למי שמכיר ומוקיר את יצירתו בעיקר את שמחת ההיטמעות וההבחנה בניואנסים חדשים.

אחד מאלה הוא הוספת אלמנט השדיים לרפרטואר. פעם הם שחורים ומתנדנדים, בנוסח איורי רוברט קראמב, בעלי פטמות ענק מעוטרות בבליטות היוצרות להם מראה מלוטש, נוטף, ונראות גם כקרסולי נעלי עקב מלוות בגרבוני תפר. פעם הם בלוני דיבור לבנים ריקים, חלביים וטיפתיים. פעם הם עיגול ריק שבמרכזו רישום פסטלי "רגיש" דמוי פעמון דלת. לא תמיד הם בצמדים. והם בהחלט נציגים ויזואליים של תפישת השד הטוב והשד הרע, בתורה נציגה של אובססיית העוצמה-חולשה שלו.

ללא כותרת, 2012-2008
ללא כותרת, 2012-2008יגאל פרדו

ויש גם רישום כתב תנועה סכמטי, בנוסח דיאגרמת הפוקס טרוט של וורהול מ-1962. אצל מישורי מוטבעות כפות רגליים יחפות וכפות ידיים, סימני הגוף ממש, בהנגדה לאמנות הספריי שנעשתה ללא מגע יד אדם. הן מתקבלות כהנחיות להתכופף, לנוע בזחילה, להיות על ארבע.

גם הפעם טקסטים מופיעים בגוף הציור עצמו. מלבד חתימה בליווי סימון של זכויות יוצרים, בדיחה מרירה על אינדיבידואליזם ועל הון סימבולי וממשי בשדה האמנות של ימינו, מופיעים גם הכיתובים "כלבים ופודלים", "מוות זה חופש", "מועדון אוהדים בית"ר י-ם" ו"מוות ליהודים". אלה קפסולות מילוליות שעניינן מעשה האמנות - לעג לאמונה הנאיבית שמוות (מות הציור, המחבר, ההיסטוריה ועוד) מקנה חירות לעשות הכל באופן משוחרר ממחויבויות; המשלת עולם האמנות למועדון כדורגל, על פילוסופיית ופרוצדורת ה"אהדה" שלו המכסה על פוליטיקה סוערת.

הציורים משמרים איכות גבוהה, מתמדת, קפדנית להפליא, המענגת שוב ושוב בחיבוריה הלא-פשוטים בין אקסיומות פופ, קיטש ביקורתי וגיאומטריה; איכות המצליחה לחולל דרמה גדולה בין סימטריות קומפולסיביות לשבירתן הכמעט-נאנחת.

אבל לא בהם מצוי לב התערוכה. העיקר הפעם הוא הטקסטים הנלווים. הם תלויים בחלל עצמו, מצופפים בפינה, מנומסים מכדי להפריע לרצף העין המתרוצצת ימינה ושמאלה על פני הקירות הדוקרים והמשתוללים. ואילו בקריאת הקטלוג הם מקבלים את מלוא משמעותם השתלטנית.

דבר בציורים אינו מכין את הצופה לקראתם. אין שום רמז. הצבתם לצד התערוכה היא בפירוש החלטה עקרונית, של הוספת קול ב', של ליווי עצמי. הם נהפכים לעיקר משום שהם מתפקדים בעצם כמראה-המקום הגדול, כהערת השוליים המכסה הכל, כהסבר הטוטלי, כסיכום ביניים של מכלול העמדות, האמנותיות והאחרות של מישורי.

אמנות הפיתוי

הטקסט מאורגן בשני צירים: האחד הוא מניפסט מתנפל ומתלהם על אודות חולייה של האמנות וחולשותיה (בקצרה: כניעתה המובסת לאקדמיה ולשפת הצחצחות העקרה והמדוקלמת שלה) לעומת מה שצריכה היתה להיות. הוא מגובה בתובנות סוציו-אנתרו-אופנתיות חלקיות בלבד, החושפות בעיקר את תחום המחקר התקוע.

ללא כותרת, 2012-2008
ללא כותרת, 2012-2008יגאל פרדו

הציר השני הוא מעין וידוי חושפני מלא הגיגים מפורטים ורגשניים על יחסים ארוטיים - עם סטודנטית, עובדת במכון וולקני, אשה מאתר היכרויות ועוד. אולי אלה בדיות ופנטסיות, אולי משחק בהתפלשות, ואולי זו כרוניקה יומנית של המתרחש במציאות, בנוסח המתבקש אצל פסיכולוגים מסוימים, המבקשים מהמטופל "לכתוב". אלה בייחוד דו"חות נוסח "סדנת אמנות הפיתוי" מצד מי שיצירת תירוצים לביישנותו ולמגבלותיו, לנכות רגשית ולפחד מאינטימיות נהפכו למפעל חיים; תיאורים שבלוניים של התנהלויות מתישות, שהם בעצם תיאורי אי-היכולת להתמכר, להתמסר.

שני הצירים רוויים כל אחד בדרכו בחוויית הוראת האמנות ובעייתיים בה במידה. הם מסגירים שהות רבת שנים ושוחקת בחברת סטודנטים, על חשיפת היתר לבעיות גיל ההתבגרות שלהם, עד כדי זיהוין כבעיות של האמנות, עד כדי שכחת טירונותם העילגת, התוהה והטועה תדיר, עד כדי הצרת נקודת המבט.

הטקסט שזור בתיאורי רגעים חריגים בחיי הוראת האמנות, ככל הנראה במכון אבני (גילוי נאות: עד לפני כשנה עבדתי במחלקה לאמנות שמישורי מנהל, עבודתי הופסקה אך נשארנו ביחסים טובים). אלה לרוב תיאורים בנוסח "נדלקתי עליך כשראיתי אותך בביקורת אמנות" או "מישורי, פנתה אלי סטודנטית ממוצעת משנה ג', הפניתי את מבטי אליה ורק במבט שאלתי מה?" הם מביכים בבוסריותם המרושלת ממש כמו אלה הפדגוגיים-כלליים, בשניהם על החרדה מכסה זילזול. הסוג האחד לוקה בהתערטלות נפשית לא ממוקדת מטרה, סער ופרץ אינפנטילי. הסוג השני לוקה בהתלהמות לא מבוקרת, מגלומנית וחסרת דיוק, תגרנות סרק המתמקחת עם הנחות עבודה תלושות, שנהפכו ל"צינוק מתודי" בלשונו, קרב מאסף שאיבד מתוקפו. שניהם חסרי הבנת העיתוי כיוצר רלוונטיות.

כמה דוגמאות: "האוצרות על כל שלוחותיה היא אולי המופע האימפוטנטי האולטימטיבי". "הכנסתי את כף ידי אל בין ירכיה וסובבתי, לחצתי בעדינות, באחת עם אגודלי ובשנייה עם הזרת, רגליה נפשקו בתנועה רציפה, חרישית ומתוחה". "הבלים רטוריים". "נזהר מאוד שלא לפצוע אותה עם ציפורני". "חוליות תיווך רופפות ולא מתוחכמות,

המייצרות את הקשר בין האמן לאנשי הפנאי, לאגו ולכיסו של ההמון התרבותי". "היא היתה רטובה לגמרי". "כמובן שלאקדמיזציה שהשתלטה על תהליך היצירה והיצירתיות חלק חשוב ברפיון ובנחמדות הגסה שכבשו את רוחה של האמנות הפלסטית". "התבוננתי מוקסם בכלי הדם שרישתו תזזיתית את כל גופה בשלל ירקרקים, ורודים וכחלחלים".

ובכן, האם האשה המהלכת קסם היא מטאפורה לאמנות? הקנבס הוא עורה והמכחול יבתק אותה? האם זו נקיטת הפוך-על-הפוך אירוני, דיבור פיתומי כפרסונה המדגימה נאיביות עצומה, חולשת? דבר בטקסט לא מסגיר אופציה כזאת. ובכל מקרה, זו מטאפורה סנטימנטלית שחוקה של סופרים בתחילת דרכם, הממשיגה את האשה כאחרת הבלתי-מושגת, ארץ לא זרועה.

מוויאגרה לקינואה

מי שסימן עצמו החל משנות ה-70 כספק ויאגרת האינטגריטי של שדה האמנות הישראלי (עם מודלי גבריות של יפיופי-מספרות מטרוסקסואליים, דראג, הקאובוי, מדריך השכונות, הערס ועוד), כנזפן הפדגוגי המטיף לגאולת הריסון העצמי מעיוותי המבע של אמנות זו, כסמוראי של סדר-יום אמנותי נוקשה - מציג עצמו בתערוכה הנוכחית כמנביט-הקינואה שלה, המטרחן על סדנת ניקוי המיצים שעבר לצורך טיהור הרעלים. כמשוררת בת 20.

מישורי - הרטוריקן הגדול של העוצמה, בעל האמירות הרבות מספור הבזות לאימפוטנטים של אמנות (שהופכים אותה ל"מין איבר מדולדל"), מקדם החושניות בציור, החד-משמעיות של נוכחותו בעולם, הדוחה כל פרוצדורה סרסנית - נקלע למבוי סתום.

ללא כותרת, 2012-2008
ללא כותרת, 2012-2008

העמדה האנטי-שיחנית שלו הגיעה הפעם לנקודת המגלומניה התוקפנית, משיקה כבר לעמדת האנטי-ידע, הבורות הגאה בעצמה. הוא הפרשן של עצמו, האוצר, המבקר, האנליטיקאי והעורך. משק אוטרקי ממושמע שהאדיר אמצעים לדרגת תכליות. בין שעמדתו זו נובעת מאכזבה משדה האמנות המקומי, על סוכניו המדכדכים, המתנחמדים, הנוירוטים, ובין שיסודה בתשוקה פילוסופית להיות הרוכב הבודד, צללית על רקע הלבנה בקצה צוק - היא הגיעה לנקודת הקריסה לתוך עצמה.

הרצון לאתגר בפרובוקטיביות (של חושפנות היתר היוצרת ריחוק משועשע) מזיע הפעם, מאומץ. חדוות המין רוויית החרדה לקראת פרישה היא תמה ידועה (מספיק לקרוא את "החיה הגוועת" של פיליפ רות, למשל, כדי להבין את כנות ההתמודדות אתה, על עלבון הבכיינות והנודניקיות שהיא גוזרת על הגבר האציל והאמיץ). אפשר לקרוא לה בעיית אי-האפשריות של עמדת הדובר המבוגר, זה שכבר לא עומדת לרשותו תנופת המורד הצעיר אך הוא עדיין מזועזע מסכנת ההסתגלות לפשרנות לא נחרצת.

במלים אחרות, זהו טקסט פטפטני ומלא יוהרה ובוז, עמוס בשכנוע פנימי עמוק שאין קורא מיומן בנמצא, שרוי בחוסר אמון עמוק שהזולת הוא יצור חושב וחווה, בעל רגישויות והתנסויות ממש כמוהו. טקסט שיכול להיקרא גם כהספד העצמי הארוך בעולם. *

יעקב מישורי, ציורים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (רח' הבנים 4 הרצליה). שעות הפתיחה: ימים שני, רביעי, שישי ושבת 10:00-14:00, שלישי וחמישי 16:00-20:00. עד 11.8

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 17
    משעמם

    נראה לי נרקסיסט דפוק ומשעמם שלא משנה גם ככה כלום

  2. 16
    גליה את מעייפת
  3. 15
    כמה אפשר להתעלל בשפה...מקווה שהציורים יותר טובים ....

    "העמדה האנטי-שיחנית שלו הגיעה הפעם לנקודת המגלומניה התוקפנית, משיקה כבר לעמדת האנטי-ידע, הבורות הגאה בעצמה."

  4. 14
    חבר'ה, מה קורה עם הקרדיט???
  5. 13
    מעניין שדווקא כאן פיליפ לא מגיב
    1. הוא התפטר, או עזב, או יותר נכון הבטיח לא להגיב יותר כי זה לא עוזר

      תקרא את התגובה שלו בכתבה הקודמת של גליה יהב.

  6. 12
    תערוכה מאכזבת ומעייפת
  7. 11
    קרדיט עבור הצילומים בכתבה

    הי גליה
    הקרדיט עבור הצילומים שבכתבה מגיע לי ולא כפי שצויין
    לבירורים את יכולה לפנות לעדי גורה מהגלריה או ליעקב עצמו
    תודה
    אלעד שריג

  8. 10
    אם דוד ריב היה רואה את זה...
  9. 9
    כתוב רע, מייגעת ופטפטנית את בעצמך.
  10. 8
    מילים בחלל זה כמו מילים באויר

    וזה תיאור מדוייק של הכתבה.

  11. 7
    ציורים למתנסים , בבירות העולם הציור מאופסן במחסנים .
  12. 6
    אם האמנות היתה יכולה לדבר היית דויד ריב, אבל היא לא ולכן נגזר עלייך להיות יעקב מישורי

    אוי יעקב הציור שלך התקדם למבוי סתום, אילו הבנת מרפי מה שגם אני לא הבנתי, שהעולם מלא בסימנים מפרכים שצריך יותר מיעקב מישורי אחד לפענחם ושחברייך לקיום האנושי אינם משוחים בהיבדלות מובהקת כמו האמנות שלך אולם בזה גם כוחם לאפשר לך לשגשג בתוך דיאלוגים רבים שאם לא כן תמצא האמנות שלך את עצמה מייתרת את כוחה וחיוניותה כלפי הצופה, דוממת וללא הקשר, אתה אמן מצויין, עשה מקום לכל אוושה בשדה, לכל פיון שעוזר לשאת את האמנות למחוז חפצה, גורו? הצחקת אותי, תיהיה גור, הפגיעות שלך היא נכס, תביא חצי.

  13. 5
    גילויים נאותים שמסתירים יותר מאשר חושפים

    במקום הגילוי הנאות המופיע בטקסט שלפננו ("עד לפני כשנה עבדתי במחלקה לאמנות שמישורי מנהל, עבודתי הופסקה אך נשארנו ביחסים טובים") - גילוי נאות שאינו מגלה דבר מן האמת, היה צריך להיות: "יחסיי עם מישורי היו תמיד טובים, מה שהביא להעסקתי במכון אבני, שממנו פוטרתי לפני כשנה (ומזל ש"הארץ" לקחו אותי)".
    ולא, לא מדובר בממש ביקורת אמנות.... גליה מתארת במעט את הציורים ונשפכת מהטקסט... בדיוק כמו שהיתה רוצה שנשפוך מאוסף המילים שלה., שכולו שגוי מכל בחינה.

    1. המתקן האוטומטי... אתה ממש חי תסרט שלה. אין לך חיים שלך?



      ?

    2. וואלה צודק
    3. אחת הביקורות היפות שקראתי, די לקטנוניות.
  14. 4
    אם רק היית יודעת לראות כמו שאת יודעת לקרוא-

    ואם רק היית יודעת לקרוא כמו שאת יודעת לכתוב.

  15. 3
    טוב?לא טוב?כמה פטפטת בלי תכל'ס
  16. 2
    טקסט מבריק ועצוב על מצב דברים אבוד. האמת כואבת אך יפה.
  17. 1
    ושום גילוי נאות של הכותבת על חברותה הקרובה עם האמן

    איזכור העבודה באבני היא עלה תאנה לכך שמדובר בטקסט המפאר חבר קרוב

    1. מהיכרות רבת שנים יעקב ממש לא חבר קרוב של גליה.
    2. מפאר? אתה קורא מעבר לכותרת?

      לכותבת יש את האומץ להגיד דברים קשים על אדם איתו היא מציינת שהיא ביחסים טובים. האומץ והכנות שלה, המקצועיות הביקורתית למרות החברות ראויה לשבח.

    3. תכלס, לא קראת?
    4. בועז, היא תקבל מדליה ב"יום החבר הטוב" . דמעות , דמעות הערכה על אומץ הלב .
    5. נו באמת בועז די לחנופה, זה מביך, מילא אם היית כותב בשם בדוי

      גליה לא בדיוק מפורסמת ביושרה שלה, או שמא צריך להזכיר את מקרה דורון רבינא ובועז ארד ? או את טמיר ליכטנברג