טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מותק של אף אחד

בתוך כמה חודשים הצליחה תמר הירשפלד להפוך את החדרון הסטנדרטי הקטן שהוקצה לה על ידי בצלאל לחלל אקזוטי ועמוס. בגלל המיקום של הסטודיו, סמוך לאנשים קשי יום בדרום תל אביב, היא לא שוכחת שתפקיד האמנים הוא להיות אופוזיציה ליקום

תגובות

צלומים של כוכבות פורנו מתוך לוח שנה ישן וציור של מדבר יהודה תלויים זה לצד זה לאורך קיר הסטודיו של תמר הירשפלד. על הרצפה מונחים חלקים של קקטוס מפורק, ועל שולחן העבודה מונחים, מלבד המחשב, ציורים קטנים של נופים קאריביים ונופי חלל-חיצון ועוד המון חפצים קטנים ומקריים.

הירשפלד, 28, מסיימת בימים אלה את שנת הלימוד הראשונה שלה לתואר שני בבצלאל. את הסטודיו שלה, אחד מ-21 חללים קטנים וסתמיים המוקצים לסטודנטים בשכבתה בבניין בצלאל בדרום תל אביב, היא הצליחה איכשהו להפוך תוך שמונה חודשי עבודה למקום אקזוטי ועמוס. "אני אוהבת להיות מוקפת בדברים", היא מסבירה. "הרי אני בכל מקרה מחזיקה את הדברים בראש, כמו מאגר של דימויים. הרעיון הוא לעשות אינטרפרטציה לדברים והחפצים שאני מוצאת. אבל זה לא תמיד אפשרי, אז אני תולה אותם כמו שהם. הקיר הזה, עם מדבר יהודה ועם כוכבות הפורנו לשעבר - שהיום הן כבר בטח בנות 50 - מיועד לדברים שצורבים לי את הלב".

הירשפלד מערבבת במודע בין חדש וישן, מעודן וקיטשי, מדויק וגרוטסקי. "סברסים", היא אומרת וצוחקת, "ברור לי לגמרי מה הם מייצגים, מה הקונוטציות שלהם ב'תחביר' של שדה האמנות. אבל האמת היא שזה לא ממש משנה לי כשאני הולכת לקטוף אותם. זה פשוט יפה ומעניין בעיני, זה משהו שקשה להגדיר. אז אני אוספת, וכשיש לי את הסברסים, את הדבר הבסיסי, אני מתחילה לחשוב מה לעשות אתם. אני מתחילה לעשות לזה אינטלקטואליזציה".

תמר הירשפלד
אורי גרשוני

לסטודיו מגיעה הירשפלד כל יום, לעתים לשעות ארוכות של עבודה או "מלחמה יומיומית" כהגדרתה. היא מקדישה זמן לציור ולעיבוד של תצלומים במחשב או ביד, למרות שלטענתה עיקר העשייה שלה מתבטאת דווקא בכמה עבודות ווידיאו שיצרה. באחת מהן, מין קולאז' מוסרט, היא מופיעה בתור כמה דמויות על רקע נוף מדברי. באחרת היא משוכפלת שוב, הפעם סביב קבר בבית עלמין. בית עלמין אחר חוזר בעבודה נוספת שלה, שצילמה בצרפת, ושמה "סמטייה" (בית קברות בצרפתית), שם היא מצולמת בעודה רצה, "עושה ג'וגינג בבית קברות", כדבריה.

את העבודה הזו צילמה בזמן שהותה בצרפת בשנה שעברה. היא החלה לימודי תואר שני באמנות בעיר ניס, אך לא סיימה אותם והחליטה לחזור לישראל. "לצרפתים היה קשה עם העבודות שלי, אמרו שאני ישירה מדי, לא ממש הבינו מה אני רוצה". עם זאת, היא מתארת את התקופה שלה בצרפת כחופש גדול, אולטימטיבי.

"הבנתי שם איך אפשר ממש להתמסר לעשייה בלי חשבון", היא אומרת. "עשייה לשם עשייה. בצרפת הרגשתי שיש ערך ומשמעות לכל פעולה, ואין צורך להצדיק כל יום מחדש את מה שאת עושה. זה בדיוק מה שקשה לי כאן - ההתמודדות הכי גדולה שלי היא לקום בבוקר, לצאת מהבית וללכת לסטודיו. השאלה ‘למה' מתקיפה אותך על הבוקר, בשביל מה זה טוב. זה נכון גם בהקשר החברתי-כלכלי: קשה לעבור יום יום דרך דרום תל אביב ולראות את כל האנשים קשיי היום, בעוד שאת יודעת שאת הולכת לחדר קטן שבו את תחפרי לעצמך. מה הטעם? מה עשינו בעצם? אבל איכשהו, כשאתה מגיע לסטודיו זה משתחרר".

למעשה, לשהות בצרפת הגיעה הירשפלד דווקא מתחום אחר. לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון באמנות בבצלאל, היא החליטה שעליה ללמוד "מקצוע אמיתי" ונרשמה ללימודי קונדיטוריה. "למדתי ארבעה חודשים ב'אסטלה', שלוש פעמים בשבוע. זה היה משהו שבאמת מחובר לחומר ולקרקע. בשורה התחתונה, מה שמשנה זה אם יצא טעים או טעים. נקודה. זה מקצוע שעסוק ממש בלעשות - לא בתהייה על איך לעשות. בכל אופן, התחלתי ללמוד צרפתית במחשבה לעשות סטאז' בצרפת, אבל די מהר הבנתי שאני צריכה לחזור לאמנות, שאין לי ברירה". בחלק מהעבודות של הירשפלד התחומים התערבבו: את אחד מציוריה יצרה עם מרנג וצבעי מאכל, ועבודה אחרת בחדר היא פסל של עוגה גדולה וצבעונית.

במחשב, מראה הירשפלד עוד כמה עבודות ישנות יותר שלה הנוגעות בקונדיטוריה, "חלק היו ממש אכילות". מסתבר שעוד כשלמדה לתואר הראשון עסקה בעוגות. "בשנה השלישית ללימודים נסעתי לחילופי סטודנטים בבוסטון. עבדתי שם הרבה על נושאים אמריקאים, למשל על דונאטס". בין השאר, יצרה פסלים של סופגניות כאלו: עבודות ריאליסטיות שנראות דומות מאוד למוצר האכיל. עוד יצרה כמה תצלומים, בהם למשל דונאט שמושחל על איבר המין של מי שהיה אז בן זוגה. "זה הפך לפרויקט מאוד ריווחי", אומרת הירשפלד, "הדפסתי את הצילום הזה בקטן על מדבקות והדבקתי אותו על מציתים, שאותם מכרתי בבצלאל בחמישה שקלים. הרווחתי מזה כמה אלפים".

דימוי נוסף של אותו מאפה הופיע בציור של הירשפלד שהודפס בשנה שעברה על כריכת הספר "ספארי", שכתבה חברתה ג'וליה פרמנטו. בציור הזה, מעבודותיה

המדויקות של הירשפלד, מצויירים שני דונאטס מזוגגים על גבי נייר אריזה מאויר שהיא קנתה בארה"ב. הם נראים כמו פירות שהבשילו על ענף. "אני עובדת כמו בולמית", היא מעידה, "אוכלת דימויים ומקיאה אותם, דימוי רודף דימוי. הרבה פעמים נוצרים דימויים שמעוררים רצון ללקק אותם. הכל נראה טעים, הכל חושני. זה ככה בעבודות שעוסקות באוכל, אבל גם בציורים של החלל החיצון או אפילו של מוות. זה כמו סקרין-סייבר שלא מפסיק, ומראה את הממד שמעבר, את האורגזמה. ואם עוצרים לרגע, אז נחשפים לתהום, לשחור".

"לפעמים זה מייאש", היא מוסיפה. "אני מרגישה שאני עובדת לא נכון, שאני יוצאת דופן מדי כי אני קשובה לאינטואיציה שלי. יוצא שאני צריכה בסוף להילחם על החשיבות של הדברים שאני מציירת ומציגה". יחד עם הייאוש, הירשפלד מרוצה מכך שהיא מצליחה "להראות שמחת חיים, לא רק כובד. המצב הוא שיש פה, בלימודי התואר השני של בצלאל, 21 אנשים שעושים מדי יום דברים ממש מטופשים. לא כמו עורכי דין שהולכים לעבוד, כאן זה לברוח מהעולם, לעשות דברים מטומטמים במובן הטוב. אני יודעת שזה כל כך חשוב בעולם. כל אדם מפקפק במה שמסביבו, אבל האמנים אמורים באמת להראות את זה. זה כל הסיפור, אחרת אנחנו פשוט מקשטים או מעצבים. אנחנו צריכים להיות אופוזיציה ליקום". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות