המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

תערוכה: אדוורד מונק, אמן המורבידיות

מגוויות על הכביש המהיר ועד אחותו על ערש דווי, עבודותיו של מונק תמיד התאפיינו במקאבריות. בתערוכה חדשה בלונדון אפילו הטפטים מפחידים

הרוצח בעל העיניים הקטנות והעגולות, הממהר להתרחק מהגופה המוטלת על הדרך, נראה מופתע מהקלות שבה הכל קרה. הוא פונה אלינו, עיניו נעוצות במשהו שרק הוא יכול לראות. הציור נחפז ורשלני כמו הפשע עצמו. אם מביטים זמן ממושך מדי בכל חלק בציור, הוא מתפרק לגורמים. אבל זה סוד קסמו של "רצח בדרך", ציורו של אדוורד מונק מ 1919. אין בו שפע של הבעה, האלימות כבר נשכחה. זה תיעוד של אדם שממהר להגיע למקום אחר. הייתם מן הסתם מתקשים לתאר את הרוצח, פרט לעיניים האלה ¬ שממילא אינן אלא נקודות שנוקבו בפנים ריקות בצבע השביל. הוא איש משורבט.

הציור יוצר תחושה של טבלואיד זול, ומונק מן הסתם צייר אותו בעקבות כתבה זוועתית בעיתון נורווגי. אחרי רצח ההמונים במלחמת העולם הראשונה, ומגיפת השפעת הספרדית שהתפשטה בכל העולם (מונק נדבק בה, ושרד, באותה שנה שבה צייר את הציור הזה), איזו חשיבות יש לעוד מעשה הרג קטן וטיפשי בדרך כפרית שקטה?

"השמש", 1910-1913
"השמש", 1910-1913. צילום: מוזיאון מונק

מונק התענג על רציחות. אדם מת על ספה, דמו שותת וניגר על הרהיטים. הרוצחת עומדת בצד השני של החדר, מאחוריה טפט ירוק מחריד, פניה התגלמות הצווחה המטורפת מסרט אימה. ההדפס שבטפט נע כנחיל ושואג כאריה. אתה רוצה להסתלק משם, להיות רחוק כמו הרוצח הממהר בדרך הכפרית. אבל אתה נשאר. הציורים האלה מחרידים ומרתקים כאחד.

מונק צייר סצינות אחרות מאותו חדר: תמונות של קנאה ופיתוי, של שקט ושל משהו נורא שעומד להתרחש. כל אחת נראית כמו סצינה מתוך אותו מחזה קודר, והוא מצייר אותה סצינה עצובה שוב ושוב. שישה ציורים, פסל ברונזה, כמה רישומים, ליתוגרפיות ותצלומים ¬ כולם מתארים אשה עירומה עומדת ומתייפחת לצד מיטה, ראשה מורכן. בכל ציור ראשה הוא גיבוב מבולבל של פיגמנט. חשבתי על פייר בונאר ועל אדוארד הופר: שניהם הצליחו במה שמונק מנסה לעשות שוב ושוב ונכשל. האשה המתייפחת של מונק היא מין אף אחד: אפילו לא ברור שהיא אכן מתייפחת. בונאר והופר מותירים בצופה תחושה של פרט במרחב.

אומץ פרוורטי

אפילו הציורים הלא מובנים והמגובבים מבין אלה המוצגים כעת בתערוכה "אדוורד מונק: העין המודרנית" בטייט מודרן בלונדון (עד 14 באוקטובר) הם תיעוד מרתק של מאבק. צריך אומץ מסוג פרוורטי להיות במקום שבין גדולה לבין עילגות, מבלי שיהיה אכפת לך אם אתה כאן או שם.

לפעמים ניכרת בציוריו של מונק תעוזה גדולה; פעמים אחרות הם סתומים. מונק היטיב לתאר את הרע. אפשר לומר שהוא התענג על זה, וכך גם אנחנו: כל הערפדים והקשרים הכושלים, האימה, המחלה והמוות. תאוותו לצבע הדם משותפת לרובנו, אנחנו שצופים במותחנים ובדרמות פשע וקוראים סיפורים על רצח. כמה סקנדינבי מצדו, כפי שביורק היתה יכולה לשיר.

"הנערות על הגשר", 1927
"הנערות על הגשר", 1927. צילום: מוזיאון מונק

מונק לא רק צייר את הרע והעלוב: הם חילחלו לדרך הציור שלו גם, ואולי בעיקר, כשצייר את עצמו. הוא צייר את עצמו במבט חסר רחמים, חולה בשפעת הספרדית, שיכור שהבקבוקים נערמים מאחוריו, חולה וזקן ובודד, בפנים קודרות, משוטט בחוסר מעש בבית אפל. הוא הפך את עצמו לדמות: מונק המלנכולי, אדם מוכה אומללות, אלכוהוליסט, שהתקשה להתמודד גם עם הצלחתו ותהילתו, עם כישרונו הגחמני ועם הבעיות האישיות הבלתי נגמרות שלו, אף שהיה פעם גבר יפה תואר (לא שהופעה נאה מגוננת מפני שנאה עצמית).

קתרזיס או העתקה

התערוכה מנסה לגרום לצופים לראות את מונק בתור אמן מודרני בכמה דרכים: החזרתיות שלו והציור מחדש הסדרתי, העניין שגילה בצילום ובקולנוע, השימוש שעשה בתאורת תיאטרון. הוא היה מודע לאפשרויות ולמגבלות הגלומות בכל אחד מהאמצעים האמנותיים האלה.

"ליל כוכבים", 1924-1922
צילום: מוזיאון מונק

אנחנו נוהגים להשתמש באמנות העבר בדרכים המתאימות לנו: תמיד יש מחקרים חדשים ונקודות מבט חדשות. אמנים רבים הושפעו ממונק בדרך זו או אחרת. אנדי וורהול שיחזר יצירות של מונק בצבעים זרחניים. ג'ספר ג'ונס ציטט אותו. מרטין קיפנברגר, פיטר דויג, מרלן דומא, רנה דניאלס, טרייסי אמין ושלל ניאו-אקספרסיוניסטיים מאוחרים מצצו את דמו. ג'ונס יצר כמה ציורים יפהפיים במחווה לדיוקן העצמי המאוחר של מונק, "דיוקן עצמי בין השעון למיטה". ברובה, השפעתו מתבטאת אצל היוצרים המאוחרים יותר בשאילה של סגנון המגע שלו ושל ארגון המרחב בציוריו, אבל יש גם (ובייחוד במקרה של דויג) עניין של אימוץ האווירה.

המחוות האלה מפיחות במונק חיים למעננו. הוא עצמו נהג לצטט את עצמו, ללא הפסק. הגורם לכך לא היה רק הצורך להזין את השוק שלו, אף שתקופה ארוכה זה בדיוק מה שהוא עשה; הוא צייר את "התבגרות מינית" ארבע פעמים, את "הנשיקה" 11 פעמים, את "הילדה החולה" (שבו לכאורה צייר את אחותו הגוססת משחפת) שש פעמים. איזה ציור הוא "הילדה החולה" האותנטי, איזו היא "הצעקה" האמיתית? האם זה היה קתרזיס או העתקה? כנראה מעט משניהם.

אם יש בזה גם תחושה של העלאת גירה, הרי יש גם מרכיב של גועל בחלק ניכר מיצירותיו. מה שאינו מודרני במונק הוא המיזנתרופיה הבוהמית שלו. ייתכן שהאומללות הבולטת שלו היא שיוצרת את התחושה שהוא מיושן, אף שהיו לו סיבות רבות להיות אומלל: מותם בטרם עת של אמו ואחיו, סיפורי האהבה הכושלים שלו והקטטות שהיה מעורב בהן (הוא נורה בידו), התמוטטויותיו והשתייה שלו, והבעיות בעיניו. נוסף על הכל, באומללות הזאת אין שום הומור.

ריקנות מפחידה

אדוארד מונק, דיוקן עצמי עם כובע
אדוארד מונק, דיוקן עצמי עם כובע. צילום: סיסל דה ז'ונג

התערוכה בטייט מודרן מבליטה את עבודות הצילום של מונק, אף שהוא צילם הרבה פחות מבני דורו בונאר או אדואר ויאר, והשתמש בצילום בצורה עקיפה הרבה יותר מאשר דגה, למשל, לשירות אמנותו. התצלומים האלה מראים דברים עמומים, אפורים, לעתים קרובות לא ברורים. צריך להשקיע מאמץ רב כדי לנסות לפענח את הדמויות הקטועות, את החשיפה הכפולה ואת השטחים המעורפלים. יש ריקנות מפחידה בחצר שליד הבית שבו אמו מתה, והתפארות רבה בדיוקנאות העצמיים שלו; הוא צילם את עצמו, לפעמים בעירום, בתנוחות תיאטרליות כאלה ואחרות. הקשר של תצלומיו לאמנותו, מכל בחינה מעשית, מוגבל ביותר, אף שאין ספק שהיתה להם משמעות כלשהי בעבור האמן עצמו.

קטעי הפילם שמונק צילם משכנעים עוד פחות. הוא מופיע פתאום וכורע לפני המצלמה, כאילו אינו יודע למה הוא שם או מה ראוי שיעשה. קטעי הסרטים הם גיבוב של סצינות רחוב בגרמניה ובנורווגיה, צילומים של דודתו, של אחותו, של ידידיו, של זרים ברחוב. "בחמש הדקות ושבע עשרה השניות ששרדו, אפשר לראות את הקסם שהילכו עליו החיים האורבניים", אומר לנו הקטלוג. אולי הוא פשוט השתעשע בצעצוע חדש.

המשמעות האמיתית נמצאת בציורים, בנזילות החולנית ובמוזרות שלהם, במקצבים הנקטעים שלהם, בסצינות האינטימיות ובדרמה. ייתכן שמה שמונק הצטיין בו יותר מכל היה ציור של ריקנות וציפייה, דברים שעומדים להתרחש. הוא אולי ידוע ביותר בזכות "הצעקה", שאינה מוצגת בתערוכה, אבל זה אינו הציור הטוב ביותר שלו, והוא מפריע לטוטאליות של ההישג שלו.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 חחח חםמט
  • 13:43
  • 04.07.12

ביורק מאיסלנד לא מסקנדינביה

02 זאת התערוכה מהפומבידו?  (לת) בב
  • 10:52
  • 05.07.12

03 וואוו! מונק אמן המורבידיות. גיליתם את אמריקה!  (לת) SHשW
  • 12:18
  • 07.07.12

פרוייקטים מיוחדים