המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הקשר שבין נשים, קריקטורות וניפוץ מוסכמות חברתיות

לקראת בואה לפסטיבל "אנימיקס", מספרת הקריקטוריסטית לייזה דונלי מה"ניו יורקר" מי הקריקטוריסטית הישראלית שהשפיעה עליה

תינוקייה בבית חולים. העריסות מסודרות בשתי קבוצות: האחת בחלקו הימני של החדר, ובה כל התינוקות מכוסים בשמיכות כחולות וחובשים כובע כחול לראשם, והאחרת בצדו השמאלי של החדר, ובה כל השמיכות ורודות וכל אחד מהראשים מכוסה בכובע ורוד המעוטר בסרט מגונדר. "כאן הכל מתחיל", מציין הכיתוב המופיע בחלקה העליון של הקריקטורה. צחקוקים מגיעים מכיוון הקהל, והאשה שעולה אל הבמה מתחילה לדבר.

"מאז ומתמיד פחדתי מהנשיות. לא שעכשיו אני לא פוחדת, אבל כבר למדתי להעמיד פנים. למדתי להיות גמישה. למעשה, פיתחתי כמה כלים מעניינים שמסייעים לי להתמודד עם הפחד הזה", מסבירה לייזה דונלי, אחת הקריקטוריסטיות הבולטות של "ניו יורקר", בזמן שאיור ובו נראים עט ציפורן ומכל דיו מופיע על המסך שמאחוריה.

בהרצאה הזאת, שנשאה דונלי לפני כשנה וחצי בכנס של "TED", היא מדברת על הקשיים בחיי אשה בחברה המערבית בת ימינו, ועל האופן שבו הומור יכול להעצים נשים ולסייע להן לנפץ את המוסכמות החברתיות המגבילות את צעדיהן. "אם אתן לא אוהבות את החוקים האלה, והרי רובנו לא אוהבות אותם האם יש דרך טובה יותר לשנות אותם מאשר הומור?", שואלת דונלי בהרצאה. "הומור מסתמך על המסורת של החברה. הוא לוקח את מה שאנחנו יודעים ומעוות את הידיעה הזאת. הוא לוקח קודים של התנהגות וקודים של לבוש, למשל, והופך אותם ללא צפויים. ומה יקרה אם תחברו בין נשים להומור? אני חושבת, שמה שיכול להתקבל זה שינוי".

איור של דונלי שהתפרסם ב"ניו יורקר". הומור כמשנה סדרי עולם
איור של דונלי שהתפרסם ב"ניו יורקר". הומור כמשנה סדרי עולם.

הקריקטורות של דונלי, שתבקר בשבוע הבא בישראל כאורחת פסטיבל "אנימיקס" לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, מעטרות זה זמן רב את דפי אחד המגזינים האמריקאיים היוקרתיים ביותר, שכבר 87 שנים מפרסם כתבות, מסות, ביקורות ויצירות ספרותיות. המטרה של הרולד רוס, שייסד את "ניו יורקר" ב-1925 היתה ליצור מגזין בעל הומור מתוחכם, ואחת הדרכים להשיג את המטרה הזאת, כבר מראשית הדרך, היתה שימוש בקריקטורות.

מאז הקמתו של "ניו יורקר" מלוות את הטקסטים הארוכים המתפרסמים בו קריקטורות שהן מעין פינות רענון משעשעות לקוראים. צוות הקריקטוריסטים שמעסיק המגזין כולל כמה עשרות מאיירים ובידיהם מופקדת גם בכל חודש המשימה ליצור את איור השער של המגזין. במשך השנים צמחו מחבורת הקריקטוריסטים של המגזין דמויות מפתח בהומור האמריקאי, שהידוע בהם הוא צ'רלס אדמס, יוצר הדמויות הסאטיריות של "משפחת אדמס".

בעקבות סנופי

"כשהייתי ילדה קטנה", מספרת דונלי בראיון טלפוני, "נהגתי לצייר המון, והתחלתי לעקוב בקביעות אחרי קריקטורות של כמה יוצרים וביניהם צ'רלס שולץ (המאייר האמריקאי שיצר את 'פינאטס', רצועת הקומיקס שגיבוריה היו הילד צ'רלי בראון וכלבו סנופי). עם הזמן, התחלתי להבין עד כמה הקריקטורות שציירתי גרמו להורי לצחוק, ועד כמה הן הצחיקו גם את החברים שלי, ומצאתי שאני מאוד נהנית מהאתגר של לנסות להצחיק אותם. בנוסף, באותם ימים הייתי מאוד ביישנית, וזו היתה דרך שאיפשרה לי לבטא את עצמי בלי שהייתי צריכה לדבר עם מישהו".

לאחר שסיימה את לימודיה בקולג' ועברה להתגורר בעיר ניו יורק, היא מספרת, עבדה לפרנסתה במוזיאון אבל לא הפסיקה לצייר קריקטורות. היא פירסמה אותן מדי פעם בעיתונים ובמגזינים, עד שב-1982 החלה לפרסם את הקריקטורות שלה ב"ניו יורקר" באופן קבוע. דונלי היתה אז החברה הצעירה ביותר בצוות הקריקטוריסטים של המגזין, שמנה כ-50 איש, ואחת מבין שלוש נשים בלבד שנכללו בו. נשים אמנם פירסמו קריקטורות ב"ניו יורקר" מאז הקמתו, אבל תמיד הן היו מיעוט בקרב רוב גברי של מאיירים. בשנות ה-50 וה-60 הצטמצם מאוד מספרן של המאיירות הללו, מציינת דונלי, אבל בשנות ה-70, כשנכנס עורך קריקטורות חדש לתפקיד, הוא שינה את המצב וגייס כמה נשים לצוות שלו.

לייזה דונלי
לייזה דונלי. צילום: מייקל צ'פלין

אחת מאלה היתה הישראלית נורית קרלין, שדונלי מודה כי השפיעה עליה מאוד. "אני זוכרת שכשקראתי את המגזין בשנות ה-70 אהבתי מאוד את האיורים שהתפרסמו בו, אבל לא את הקריקטורות, היא מספרת. "אבל זה השתנה ברגע שגיליתי את הקריקטורות של נורית קרלין. מפני שבקריקטורות שלה היה שילוב בין פשטות לאמירות פוליטיות, והשילוב הזה דיבר אלי. אני זוכרת שכאשר ראיתי אותן חשבתי לעצמי, 'היי, גם אני יכולה לעשות דברים כאלה'".

לצד "ניו יורקר", קריקטורות פרי עטה התפרסמו במקומות רבים אחרים ובהם העיתונים "ניו יורק טיימס", "גלאמור" ו"קוסמופוליטן", ואתרי האינטרנט "סלייט", "האפינגטון פוסט" ועוד. דונלי גם שלחה יד באיור וכתיבה של ספרי ילדים, ערכה אוספים של קריקטורות, השתתפה בכמה תערוכות קבוצתיות, ובשנים האחרונות הצטרפה כחברה ליוזמה בינלאומית הנקראת "קריקטורות למען השלום" שבמסגרתה נפגשים מאיירים ממדינות שונות, כדי להראות באמצעות הקריקטורה רצון להידברות וליצירת מכנה משותף בין היוצרים.

יש לה בלוג שבו היא מעלה באופן קבוע מיצירותיה והיא פירסמה כמה ספרים. בין היתר, חקרה את ההיסטוריה של קריקטוריסטיות ב"ניו יורקר" בספר "Funny Ladies" (2005), בחנה את מבטן של עשר קריקטוריסטיות על אהבה וסקס בספר "Sex and Sensibility" (2008), ניסתה לאפיין את חוויית הנשיות בימינו בספרה "?Do They Serve the Wine When" (2010), ויחד עם בן זוגה מייקל מאסלין, שאף הוא קריקטוריסט, פירסמה את הספר "Cartoon Marriage" (2009).

הקריקטורות של דונלי מאופיינות בקו קליל ונקי, ומתארות בדרך כלל סיטואציות מחיי היום-יום בחברה המערבית האורבנית בת ימינו. בדרך כלל, הקריקטורות שלה כוללות אמירות חברתיות ופוליטיות, המתייחסות למציאות העכשווית בארצות הברית ובניו יורק, ועוטפות אותן במעטה דקיק של הומור. ביום חמישי הבא תרצה דונלי בסינמטק תל אביב על קריקטורות ופרשנות חברתית. היא תדבר בין היתר על הזווית הנשית בקריקטורות שלה ועל תפקידו של "ניו יורקר" כבמה לקריקטורות פוליטיות.

קריקטורה של דונלי. "התנהגות דיפלומטית: שחור מבליט לך את העיניים"

"כשלמדתי בקולג' מאוד רציתי לעשות קריקטורות פוליטיות. חשבתי על זה, דיברתי על זה, וזה מאוד עניין אותי", היא אומרת. "אבל כיום הקריקטורות שאני עושה אינן מציגות אמירות פוליטיות נוקבות או אגרסיביות, אלא בעיקר מציגות הערות, או הארות, על התרבות שסובבת אותנו, ולפעמים גם על פוליטיקה. אני בהחלט מאמינה שבאמצעות הומור אפשר לגרום לאנשים לחשוב על נושאים שונים".

לפעמים הומור נועד רק להצחיק, היא מציינת, "אבל הקריקטורות שלי עוסקות הרבה פעמים בנושאים הקשורים בנשים, בפמיניזם ובמוסכמות חברתיות, ואני מאמינה שהן גורמות לאנשים לחשוב על הנושאים הללו ועל האופן שבו הם מוצאים ביטוי בחברה שלנו. אני אמנם לא מתיימרת לשנות את האופן שבו אנשים רואים את העולם, אבל אני מרגישה שבאמצעות הקריקטורות שלי אני לפחות מביעה דעה על דברים בתרבות שלנו שמטרידים אותי. ומי יודע, אולי אנשים שייתקלו בקריקטורות שלי ויבינו על מה אני מדברת, גם יסכימו אתי בסופו של דבר".

רבות מהקריקטורות שלה מתייחסות לתפקיד החברתי שמייעדת החברה לנשים, ולקושי של רבות מהנשים לציית למוסכמות החברתיות הללו. "בחברה שלנו, כל אחד צריך למלא כל מיני תפקידים, ובין היתר למלא גם תפקיד מגדרי מסוים", אומרת דונלי. "כילדה, אני לא הרגשתי בנוח לעשות דברים 'של בנות', דברים שמצפים בדרך כלל שבנות יעשו, ואז גיליתי שהקריקטורות שציירתי סייעו לי לגבש לעצמי זהות מיוחדת, שאותה כולם הסכימו לקבל. כך שבזכות כך שידעתי לצייר ולהצחיק, בזכות העובדה שאנשים סביבי ראו בי אמנית, כולם הסכימו לקבל את הזהות הזאת שבניתי לעצמי, ואני הייתי פטורה מלעשות את כל הדברים האלה 'של בנות' שכל כך לא אהבתי לעשות.

"גם היום אני עדיין מרגישה שהקריקטורות עוזרות לי להרגיש בנוח, עוזרות לי להשתלב ולהתקבל בחברה. אני כבר לא כל כך ביישנית כפי שהייתי בילדותי, כמובן, אבל אמנים בהחלט נהנים בחברה שלנו מפריווילגיה שלפיה גם אם הם קצת אאוטסיידרים, זה מתקבל בהבנה. אני חושבת שהתקשורת מאוד מעצימה את החלוקה המגדרית הזאת, בגלל הרצון שלה לחלק את הכל לקטגוריות, לקבוע שילדות אוהבות ורוד וילדים אוהבים כחול, ולהראות שזה המצב. זה כמובן גורם לחברות לייצר מוצרים שמתאימים לתפישה הזאת, ושמסייעים כביכול לילדים לדעת מיהם, לאיזו קבוצה הם שייכים. כך ילדות קטנות רואות את החברות שלהן נוהגות כך, וחושבות שזה מה שהן צריכות לעשות. כך שזה מעגלי.

"בעקבות זאת, נשים צעירות בשנות ה-20 לחייהן מאמינות שהכל בסדר ולא צריך לשנות דבר. גם אני הייתי כך, מיד אחרי הגל השני של הפמיניזם. חשבתי אז שהכל בסדר, ושכאשה אני כבר לא צריכה למחות נגד דבר כי הכל בעצם נגמר. אני חושבת שכל הנשים בכל הדורות מרגישות כך כשהן מגיעות לשנות ה-20 שלהן, שזהו, שהכל בסדר, שהמאבק הפמיניסטי נגמר. רק מאוחר יותר, כשהן מתבגרות ונהפכות לאמהות לילדים, הן מגלות שבעצם המצב אינו מספק, ששום דבר לא בסדר, ושצריך למחות נגד המצב הקיים".

תהליך מסתורי

כשהיא נשאלת על הסיבות למיעוט הנשים בתחום הקריקטורה, היא נאנחת. ההסבר לכך מורכב, היא אומרת, אבל סבורה שהמצב הולך ומשתנה. "בראש וראשונה זה נובע ממחסור במודלים נשיים לחיקוי בתחום הזה. שנית, זה נובע גם מכך שבתרבות שלנו, ומן הסתם גם בתרבויות אחרות בעולם, לא מעודדים נשים להיות מצחיקות. כמו כן, אני מרגישה שבמשך שנים ארוכות, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, סוג ההומור שהיה מאוד פופולרי היה הומור מאוד גברי. כלומר הומור שפעמים רבות נשים היו מושא הבדיחות שלו, ועקב כך נשים לא הרגישו בנוח לאמץ אותו. היום יש הרבה יותר סוגים של הומור, ולכן נשים כבר יכולות להרגיש הרבה יותר בנוח בתחום הזה ולהחליט שהן רוצות שיהיה להן חלק בו".

כשאת ניגשת ליצור קריקטורה, במה את מתחילה?

"אני מנסה לחשוב על מה שקורה בחדשות ועל מגמות עכשוויות בחברה שבתוכה אני חיה. אני מנסה לאתר מלים שמרבים להשתמש בהן, מחפשת טרנדים תרבותיים, וגם קלישאות נפוצות. ואז אני רושמת את הכל על פתקאות, שמפוזרות אצלי על השולחן. האמת שאני בעצמי לא תמיד יודעת איך התהליך הזה עובד, זה תהליך מסתורי למדי, אני פשוט מנסה להכניס מלים לפה של אנשים", היא צוחקת.

מהי קריקטורה טובה בעינייך?

"קריקטורה שגורמת לאנשים לצחוק או לחייך. ומבחינתי, אני מעדיפה קריקטורות פוליטיות, כאלה שכוללות הערות על התרבות שלנו".

מהו האתגר הגדול ביותר שעמו את צריכה להתמודד כקריטוריסטית?

"למצוא בכל פעם רעיונות חדשים, לשמור על רעננות, וגם להבין איך להשתנות בהתאם לשינויים המתחוללים בתחום ההוצאה לאור, איך להתאים את עצמי ואת הקריקטורות שלי לעידן האינטרנט. אני מפרסמת את הקריקטורות שלי בכמה אתרים, ועכשיו אני גם חושבת לעשות אפליקציה לאייפון ולפרסם ספר אלקטרוני. ולהתעמק בכל הדברים האלה זה מאתגר למדי. אני אמנם נהנית מזה, אבל זה גוזל הרבה זמן".

האם קרה לך שרצית לעשות קריקטורה על נושא מסוים, ואז הבנת שאת לא יכולה לעשות זאת כי הנושא לא מצחיק, למשל?

"כן, זה קרה לי בשני מקרים. הראשון היה אחרי אירועי 11 בפסטמבר אחרי אותו יום היה קשה מאוד ליצור קריקטורות. פשוט לא הצלחתי. אני בטוחה שבישראל אתם נתקלים באלימות כל הזמן, על בסיס יום-יומי, ולכן זה משהו שקרוב אליכם, אבל בארצות הברית זה דבר כל כך נדיר, שזה היה הלם אדיר. במשך תקופה ארוכה היה לי קושי גדול לחזור וליצור, עד שבסופו של דבר הצלחתי לעשות קריקטורה אחת על 11 בספטמבר שפורסמה ב'ניו יורקר', ועד היום אני גאה בה מאוד.

"המקרה השני היה לא מזמן, בעקבות הטבח בקולורדו בעת הקרנת הסרט 'עלייתו של האביר האפל'. כמה ימים אחרי שזה קרה חשבתי לעשות קריקטורה על ערכת הגנה עצמית לנשים המשווקת באמצעות צבע ורוד. אבל אז ירדתי מהרעיון, כי הבנתי שזה מוקדם מדי, קרוב מדי לטבח בקולורדו.

"כך שיש דברים שאני לא אעשה. אני לא קריקטוריסטית פוליטית במובן המסורתי, ואני מתרחקת מאלימות אם אני לא מרגישה אתה בנוח. יש באלימות הזאת משהו שמונע ממני לצייר דברים הקשורים בה. עם זאת, אחרי 11 בספטמבר החלתי לעשות יותר ויותר קריקטורות פוליטיות. הרגשתי שאני חייבת".

לא רק על הנייר

למבוגרים יציע הפסטיבל, בין היתר, אירוע מחווה לקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש), במלאות עשור למותו, בהשתתפות ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, השחקנית ליה קניג ושדרן הספורט אבי מלר; מפגש עם הקריקטוריסט שלמה כהן שידון בשאלה "מי פוסל בארץ קריקטורות בעיתונות?" וידבר על על חופש ביטוי וטעם טוב; אירוע מוסיקלי בהגשת המנצח והפסנתרן דודי זבה, שיפגיש בין אופרה לאנימציה; פוקוס על סרטי אנימציה מסין; תוכנית סרטי אנימציה מהעולם העוסקים בכלכלה, עסקים, בנקאות ומשברים פיננסיים, וכן אירוע שיוקדש לאופן שבו התמודדה האנימציה במשך השנים עם השמרנות והצביעות המאפיינים לא פעם את העיסוק בסקס.

כן יתקיים האירוע "Drink & Draw" שבו יתארחו ארבעה אמני קומיקס וקריקטורה בפאב סמוך לסינמטק, יציירו ציורים על פי הצעות אורחי הפאב ויאתגרו את הצופים במבחני שנינות והומור; יוקרן מבחר סרטי אנימציה שהיו מועמדים לאוסקר, מבחר של מיטב סרטי אנימציה חדשים מהעולם, תתקיים תחרות "אסיף" לאנימציה ישראלית, ויוקרן הסרט הספרדי באורך מלא "קמטים", על שני קשישים המתיידדים בבית האבות שבו הם שוהים.

בין האירועים לילדים יהיה מופע של טוביה צפיר שישולב בקטעי אנימציה; אוצר האנימציה של הפסטיבל דודו שליטא יקיים מפגש שבו יצפה עם הילדים והוריהם בסרטי אנימציה ויסביר עליהם; יוקרנו סרטי אנימציה שנוצרו על פי ספרי הילדים "מיץ פטל", "הכינה נחמה", "דירה להשכיר" ו"שמוליק קיפוד", וכן מקבץ סרטי אנימציה ללא מלים (ביניהם סרטים של אולפני דיסני).

כבכל שנה, גם הפעם יתקיימו מבחר סדנאות קומיקס ואנימציה לילדים, וברחבת הסינמטק יתקיים שוק הקומיקס הגדול בישראל, בהשתתפות עשרות יוצרים.


 




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 דניאלה דקל ונשות הברנז'ה מתבקשות להגיב כאו ועכשיו!!  (לת) קורא
  • 12:08
  • 01.08.12

02 היא מוכשרת מאוד אבל בכל זאת משהו מפריע לי: גיל ג
  • 13:25
  • 01.08.12

הרי אותם חוקים שכובלים את הבנות גם כובלים את הבנים.
בעצם כבר לא מדובר יותר על צד חלש מול צד חזק אלא על 2 סוגי בניאדם שמתחלקים בערך 50% - 50% ונאלצים להתמודד מיום שנולדו עם תכתיבים וסטראוטיפים.
אבל בתרבות המערבית יש ייצוג יתר כבר הרבה שנים לבעיות של צד אחד (לא שהבעיות לא קיימות)
אבל אם יצא קריקטוריסט איזשהו במחאה על האילוצים שגברים עוברים בעולם זה יתקבל בעין רעה מאוד ולא יזכה לחשיפה רבה כ"כ.
סטטיסטית גברים מתים מוקדם יותר וחשופים לכל מני מחלות שנובעות מלחץ והפנמת צרות. יש לזה סיבה בטח, לא ?

  •   True. But, MayMay
    • 15:26
    • 01.08.12

    Very true that men as women are victims of social rules and expectations. Very important to examine why men leave less. However, why you think that raising these issues will not be well-received?
    As a woman, I'd be curious in any attempt to look into this. And I feel i am too a victim of a society and working environment dominated by men, where women work harder but are no compensated and their contribution is not acknowledged.
    Very frustrating.
    I don't buy that caricatures humour, or any single book can change this a bit.

03 בתור בת 20+, אני תומכת בהזערת נשים צפי סער, לדוגמא
  • 16:42
  • 01.08.12

יש כמה נשים שהזערה רק תועיל להם

04 אירוע מחווה במעמד פושע מורשע רק בישראל סימן לגאווה
  • 17:29
  • 01.08.12

אני מקווה שאותו זאב לא יתהפך בקיברו

פרוייקטים מיוחדים