האמת העירומה של פמלה לוי

לציירת פמלה לוי נדרש זמן רב כדי לזכות כאן בהכרה. אבל גם אז לא הכיר איש בכך שמפעל הציור שלה הרחיב את הדיון במושג "אלימות מינית". בימים אלה מוצגת בתל אביב תערוכת הדפסים שלה

באחד מהראיונות אתה נשאלה פמלה לוי את מי היא מצלמת ברחוב כתשתית לציוריה. "אני מזדהה עם אנשים פשוטים. לא יותר מדי יפים. לא יותר מדי עשירים. לא יותר מדי בריאים. אני מצלמת אנשים מכל הגילים, הצורות והמינים", ענתה האמנית. את האנטי־גיבורים האלה העצימה לוי לממדי ענק ציוריים, הפכה אותם לאנדרדוגים מונומנטליים. בתערוכה שאוצר כעת בנה יובל לוי בבית האמנים על שם זריצקי בתל אביב ‏(עד 25.11‏) מוצגים דווקא הדפסים של לוי שלא הוצגו מעולם. ההדפסים היו אצלה מרכיב אינטגרלי בציור, שימשו כתשתית־רקע שלו, לפעמים דגמים מופשטים, לפעמים דמויות פיגורטיביות כמו אלו המאפיינות את ציוריה. אבל בתערוכה הם מוצגים כיצירות עצמאיות ונפרדות.

לוי, שמתה מדום לב לפני שמונה שנים, ציירה את הגר התנ"כית, בנות לוט, המכשפות של מקבת ומתרחצות רבות, תימות־על של תולדות האמנות בגרסה מאוימת. היא יצרה, בין השאר, עולם ייצוגים נשי של בודדות, מקובצות יחד כשושלות אלטרנטיביות חסרות אב ובעל, מגורשות, מנוצלות.

"נערה צעירה משחקת עם נמר", 1989-1990יובל לוי

בציור "האונס" מ–1985, למשל, השתמשה בצילום של נערים המשליכים נערה לבריכה, והפכה אותו לסצינה מצמיתה של התעללות קבוצתית בנערה עירומה, הנגררת לתוך כתם שחור, למערת האימה. גם ב"פלסטינה, הולדת אומה", מ–1988, נראית נערה עירומה בעיצומה של תנועת בריחה, ידיה מושלכות לאחור וסנטרה מורם, מעין גרסת־תופת ל"חירות מובילה את העם" של דלקרואה. "אדם דוחף עגלה עם אנג'ל" מ–1999 הוא ציור חצוי - מימין נראה פועל דוחף עגלה עמוסת קופסאות לבנות ושקית אשפה שחורה, משמאל ילדה קטנה עירומה בתנופת פחד, על רקע הדפס שחור של דמויות צל שדיות שוכבות. שניהם פונים החוצה, לשני עברי הציור, כמו נהדפים זה מזה במגנוט הפוך של זרים דומים.

ב"ורוניקה" מ–2000 ילדה בצמות פורשת כצלובה את המגבת המכסה אותה, חושפת גוף ילדותי ללא סימני מין, מסבה מבטה הצדה כמבצעת פעולה מתוך מיאון. "הפגיעות של נערה צעירה היא מיוחדת מאוד", אמרה לוי בראיון ב–1993, "זה משהו שאני יודעת מבפנים, מלהיות ילדה קטנה מצד אחד וכלבה קטנה ומפלרטטת מצד שני".
גם בציורים אחרים שלה נשען ייצוג הגוף העירום על סכימות של תולדות האמנות ובה בעת שימש כביקורת פוליטית על סכימות אלה בדיוק. הגופים רצים בפניקה, בהמולה רב כיוונית דחוסה, מנותקים זה מזה, תמיד עדיין לא בשלים או בשלים מדי, קרועים מהרקע שלהם, מודבקים עליו במלאכת שכבות ייחודית, זרים לעצמם, זה לזה ולמקום. המקום היה אתרי קיט כמו חוף הים ופארק שעשועים, או אתרי פסולת וגרוטאות נטושים, מוסכים ואחורי מחסנים. אלה ואלה תיפקדו כמייצגי חזית ואחורי־קלעים נפשיים או מנטליים, אתרים של מחוץ לחוק, של השעיית זמן מאושרת ומוגנת לכאורה או כזו של הינטשות בשוליים, דחייה. של אינטימיות וחברותא ושל אכזריות וסצינות התעללות.

"זה התחיל כשהייתי מלצרית קוקטייל בסנטה פה", סיפרה באותו ראיון, "משם הגיעו כל רעיונות הציור שלי: המקום פשוט שרץ נבלות סרוחות. הבר היה ממוקם באזור משרדים. היו מגיעים לשם כל הלטאות האלה בחליפות עסקים, הלילה היה יורד והם היו הופכים לחיות. היינו תחת הגנה משטרתית מתמדת אבל להיפטר מהשוטרים עצמם היה סיפור מסובך לא פחות. היו מגיעים לשם סמים טריים, חדשים, לא מעובדים ובעיקר זולים, ישר ממקסיקו. אנשים היו טסים חופשי".

נידחת בירושלים

פמלה לוי. התייחסו אליה כאל ציירת עירום בהמייני
פמלה לוי. התייחסו אליה כאל ציירת עירום בהמייניליסה פלסקו

לוי, ילידת פיירפלד שבאיווה, סיימה שם תואר באמנות והתפרנסה, בין השאר, כאסיסטנטית של מגלף שלטים בעץ. ב–1972 הגיעה לניו מקסיקו ושהתה בקומונת אמנים בסנטה פה. "היא לא עזבה את איווה סתם", סיפרה האוצרת נעמי טאנהוזר־קידר למקומון הירושלמי "כל העיר" לאחר מותה של לוי בסוף 2004. "התחושה היא שקרה שם משהו. משהו שדחף אותה לברוח ואולי גרם לה לעסוק בנושאים שהטרידו אותה".
באמצע שנות ה–70, כאשר בישראל, גם באמנות הישראלית, היתה "פמיניזם" מלה לועזית שפשרה לא מובהק עדיין, כבר התנהל הפמיניזם בארצות הברית במלוא התנופה.

עבודותיה המוקדמות של לוי, קולאז'ים עשויי טקסטיל, יריעות בד מחוברות בתפירה ידנית, נעשו בהשפעת אמניות כדוגמת מרים שפירו, ג'ודי שיקגו ואחרות מזרם "אמנות הדגם והעיטור הפמיניסטית" ‏(Decoration Art & The Feminist Pattern‏).
באמנות האמריקאית של התקופה כבר היה לזה שם, אפיונים, הכרה כמדיום ועילת קיום רצינית - חבירה להיסטוריה אלטרנטיבית, העלאת מלאכה עמלנית לכדי וירטואוזיות ביצועית ולדרגת אמנות, יצירת אתוס ופרקטיקה אנטי קאנוניים. עבודת מחט ורקמה, סריגה ותפירה, קושרו מבחינה היסטורית ופוליטית לעבודת נשים, שדוכאה כמלאכת יד ונחשבה במשך שנים לנחותה - "מקורות השראה לא תקניים", מכנה זאת חוקרת האמנות והמגדר ד"ר טל דקל במאמרה "הטלאת הנפש בעולם רב תרבותי: על יצירתה של פמלה לוי", שהתפרסם ב"מותר" ב–2010. זה קרה בתקופה שבה "אחרים" רבים ‏(שחורים, גייז, אסיאתים, נשים, אקולוגיסטים ועוד‏) פרצו את דלתות האמנות הגבוהה שהוגפו בפניהם. בישראל זה כונה בפשטות גסה, אם לא התקבל בהתעלמות מוחלטת, "אמנות נשים".

לישראל היגרה לוי ב–1976 בעקבות נישואיה לפסיכולוג ומבקר האמנות איתמר לוי. כאן התחילה לאסוף כלי דפוס דקורטיביים מעץ שיוצרו על ידי גילוף, ובעזרתם יצרה הדפסים על גבי קולאז'ים מוקדמים שלה. בתחילת שנות ה–80 התמחתה בהדפס משי בסדנאות האמנים בירושלים; אז גם הפכה את ההדפס למרכיב אינטגרלי לציור, יוצרת כך דיאלוג בין הדמויות הקוויות המונוכרומיות המודפסות ובין הדמויות הכתמיות המצוירות על גביהן בצבעוניות חמה, בבחינת יחסי השתלטות ומחיקה בין שני נוסחי ייצוג אדם: המלאים והמרוקנים, המצויים תחת השמש ודמויות הצל, האפלים והבהירים קיימו יחסים מסוכנים, מאופיינים תמיד במתח לאומי ומגדרי.

עם גירושיה מאיתמר לוי הוא עבר לארצות הברית. נלוותה אליו סמנתה, בתה הבכורה, שאותה ילדה בגיל 17. לוי נשארה בארץ וסבלה, לטענת דקל, מיחס המקום הן כגיורת, הן כמי שלא שולטת בשפה, הן כאשה בחברה מאצ'ואיסטית ומיליטריסטית. "אני נמשכת לכל מיני גברים מוזרים, בלתי אפשריים, שלא אוהבים אותי, ונשארת קשורה אליהם שנים", סיפרה באחד הראיונות אתה. הירושלמיות שלה וההשפעות האמנותיות הלא יורוצנטריות בוודאי לא עזרו בתורן להתקבלות מיידית וקלה.

"נשות לוט", 1991יובל לוי

אחרי שחוותה בסנטה פה אפשרות ליצירה בתוך דיאלוג פמיניסטי פורה ותוסס, לצד אמניות, אקטיביסטיות ואינטלקטואליות שהגיעו למקום ופעלו מתוכו, קל להבין את תחושת הנידחות והניכור שחשה בישראל של הסבנטיז. בסצינת האמנות המקומית שלטה מושגיות פוליטית מסוג אחר, ויצירותיה נתפשו כרכות ודומסטיות מדי, מצומצמות נושא, שוליות או דקורטיביות באופן נפשע. העיסוק במדיום אנטי קאנוני לא נתפש כמהלך פוליטי משמעותי. "היחס המריר שבו נתקלה העלה בה תחושות התמרמרות", כתבה עליה טל דקל במאמרה, תחושות "שלא חלפו גם כשהחלה לקבל הכרה אמנותית הולכת וגוברת בישראל".

בתחילת שנות ה–80 עשתה לוי הסבה סגנונית ומדיומלית חדה והתחילה לצייר את ציורי השמן הגדולים והפיגורטיביים שלה על בסיס צילומים. אלה היו עבודות שנבנו משלוש שכבות - טקסט יומני מחוק המגיח אל פני השטח הציוריים באופן בלתי קריא, צילום או הדפס וציור. חלקי הצילומים הופרדו מהקשרם המקורי וצוירו־מחדש ביחד על רקע נופִי טעון, בתחביר בעל אופי לא קוהרנטי. בסצינת אמנות שהורגלה בקולאז'ים בעלי מרכיבים מנותקים זה מזה נוסח אלה של רפי לביא או של מיכל נאמן, דווקא באיחוי התמונתי מחדש הזה היה מן החידוש והמוזרות.

פמלה לוי, "ליצן בחוף הים", 1989יובל לוי

הציור של לוי לא התכוון להיות אירוע סמיוטי או לעסוק בקולאז' כערך קונקרטי, אלא לגייס אותו לתמונתיות. ועוד לתמונתיות מסדר אחר, בהשפעת סוריאליזם נוסח באלתוס או אליס ניל. "בציורים בולטת מיד אווירה משונה, לא ברורה, שמעוררת בצופה תחושות לא נעימות", טענה דקל. "קיימת הזרה בין הדמויות האנושיות לאתר שבו הן מצויות, ולא פעם אף בינן לבין עצמן. הקשר המוזר והלא טבעי בין הדמויות לסביבתן יוצר תחושה של תלישות, מלאכותיות, סוג של מתח לא פתור. מתח זה גורם לצופה תחושת מבוכה לנוכח הצרימה ואי ההתאמה".

זה המבט המפוחד

האוצרת המרכזית שהציגה את לוי כאמנית פמיניסטית, ולא באופן מגנה או מרדד משמעויות, היתה אלן גינתון, בקטלוג תערוכת "הנוכחות הנשית" בשנת 1991. גינתון גם אצרה ב–199 תערוכה גדולה מיצירותיה, שסיכמה עשור־שיא ביצירתה ‏(1983–1994‏) ושלט בה הטון האמביוולנטי.

התערוכה התקבלה בביקורות פושרות עד צוננות. "צריך לומר את זה בצורה הפשוטה והברורה ביותר", כתב אחד המבקרים, "היה טוב לולא באה התערוכה של פמלה לוי לעולם". "העיסוק של לוי במין נראה במקרים רבים כגחמה", כתבו אחרים, "המיניות שלוי מציגה מהוססת וחסרת חיוניות". "לעתים הרמיזה המשכילה הופכת לטרחנית", "מאולץ, לא מנומק, מודבק זה על גבי זה", "בחירת דמויות קצת חשודה" ו"ריאליזם חופשי, אפילו תמים, שאינו מדקדק בפרטים" - אלה רק מעט מהתגובות.

בה בעת גם טרחו מבקריה ליצור היררכיה בוטה בין תערוכתה לזו של דייוויד ריב שהוצגה במוזיאון תל אביב ממש לפניה, התפלאו על גינתון שיצרה משוואה לכאורה בין מי שיש לו אמירה פוליטית נוקבת לבינה, תמהו על זלי גורביץ, אורלי לובין ואחרים שטרחו וכתבו טקסטים לקטלוג. גם לא נמנעו מהכותרת "ילדה־אישה". מצד אחד ייחסו לה פלקטיות ותקיפת הצופה במסרים פשטניים וחוזרים על עצמם, מצד שני - חוסר הצהרתיות במובן של אותנטיות, הנאת ציור תמימה, אימאג'יזם לא אינטלקטואלי. גם אלה שכתבו באהדה הדגישו את הארוטיקה והמיניות בציוריה כשמחה ישירה, כפעימת חיים. "ריגוש קיומי חזק ופשוט", כתב מיכאל סגן־כהן, "ריגוש חסר יומרות ואמין". משהכריזו שהגוף העירום הוא נציג הטבע ואילו אתרי הפסולת הם נציגי תרבות, דנו אותה על ההפרדה הזאת.

השמרן, שציפה לקבל בציורים התרחשות אחדותית וקלה לעיכול, נרתע מתמונת הסיוט שנכפתה עליו, אשר כללה יסודות של שיבוש, סירוס וקיטוע, סתימות ועינוי. האינטלקטואל המתקדם, שציפה לאמנות מושגית שתעסוק במרכיבי השפה בלבד, קיבל אירוע בעל יסודות פסיכולוגיים, מיתולוגיים וסימבוליזם מועצם.

כבר אז היה המבנה הקומפוזיציוני של יצירותיה בלתי היררכי, כלל יסודות אנטי רציונליים של אובדן שיווי משקל, שהגיעו לכדי גיבוש בציורי השמן המאוחרים יותר. אז גם התאחד מבנה השכבות המטולאות עם איקונוגרפיה מיסטית, מעין תמונות־חלום גוגניות, עירובי יסודות מיתולוגיים ואקטואליים ‏(המכשפות של מקבת והאינתיפאדה, למשל), הלוצינציות ארוטיות־פוליטיות. סיפורי נשים.

עבודותיה המאוחרות יותר כבר זכו להכרה; "החומה הבצורה של ההתנגדות לדיבור הנשי", כפי שכינתה זאת גינתון, נפרצה. תחבירי האישי־הפוליטי שלה זוהו סוף־סוף. אך הזלזול המסוים, או היחס המקל ראש ביצירתה, השאיר עקבות, צילק. פמלה לוי הצליחה באמנות הישראלית, מקומה לא הודר. אך גם לא סופר בדרך שאינה מתמללת ‏(שוב‏) אידיאולוגיות דומיננטיות לזמנן.

אלה סיפרו את סיפורה כדרך צדדית, אם כבעלת פוליטיוּת של מקום אחר ‏(פמיניזם אמריקאי המייחס חשיבות לעבודת מחט‏), אם כציירת עירום נודיסטי ובוהמייני בנוסח כמעט מאטיסי ברוחו, ואם כנציגת פוסטמודרניזם רופף של חיבורי גבוה־נמוך. גם כשנכתב על כך בחטף, מעולם לא נחקרו ציוריה כסובבים סביב הטראומה המינית, כמתפענחים דרכה.

את העולם המשובש, הכאוטי, מלא הנתקים של לוי ייחסו להשפעות של דייוויד סאלי, אדוארד הופר, אריק פישל ופוטו־ריאליזם אמריקאי של שנות ה–70 בלבד. הגוף והיגון או המין והכאב פורשו כשתי תימות נפרדות ביצירתה, שני תחומי עיסוק מקבילים ונפרדים. כך אפשר היה לדון ביצירתה כמעין סימבוליזם פוסט מודרני תרפויטי בלי לפרט מה הדבר שעובר תרפיה, בלי לומר תרפיה של מה.

כשלוי נשאלה על כך ישירות, היא חמקה מתשובה. "מישהו שאל אותי לא מזמן אם היתה לי חוויה של ניצול מיני בילדות שגורמת לי לצייר את הדברים האלה", היא אמרה. "ניסיתי להסביר שמכיוון שהייתי עם איתמר, שהוא פסיכולוג, הגעתי לטיפול פסיכולוגי עוד לפני גיל 30, מה שניקה לי מהראש את כל הטאבואים האפשריים בקשר לסקס".

"הצופה מוצא עצמו בשטח הפקר, מתנדנד בין שתי תגובות", כתב עליה איתמר לוי במסה הקצרה "המקום הקם על יושביו", "כדי להתקרב אל הדמויות הוא חייב להתעלם מכך שהמבט המפוחד פונה אליו. אם יקבל את המבט המאוים עליו לשאול את עצמו, מה כל כך מאיים בו ובמבטו?"

כן, כתבו על תחושות מחנק, חרדה, תקיעות, מבוכה גופנית, עירום נשי הנתון למבט הגברי בתולדות המערב, על דמות הנערה על סף מיניות, מפתה או מנוצלת. וכתבו לרוב בשפה מתונה. לא אמרו שמפעלה התימטי הוא בציור נשים המצויות לפני או אחרי מתקפה, נשים ששלוות הים שלהן היא שלוותו של ניצוד או של ניצול, ששתיקתן הגדולה ומשובשת־התחביר מסגירה סירוב להשתתף בניצול וביזוי ובושה גם יחד. ולא אמרו שתרמה את אחד ממפעלי הציור המרחיבים את הדיון במושג האלימות המינית. שעסקה בהסרת חסינות מתמדת כאופן ואופק ביקורתי. שציוריה פרצו מעט את טאבו הפדופיליה. לא אמרו שלוי מיטיבה לצייר את תרבות האונס.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 16
    לא אוהב תציורים שלה
  2. 15
    מהו הגבול בין אומנות לפדופיליה ?
  3. 14
    ציונות משמעותה

    צאי גאונות והפרי רפאי את כולם
    בכל אחד וחד מסתתר ציון או ציונה אלו ציוניוני הדרך וזאת רק ההתחלה :)

  4. 13
    כשאתה קולט בגיל צעיר מאוד

    שלא כולם חושבים כמוך ורואים כמוך את העולם אתה פשוט מחליט לשתוק בכדי שלא יאכלו אותך מבחוץ אבל לא לוקח בחשבון(לא ספרתי אז) שזה יאכל אותך מבפנים.

  5. 12
    לוי נשמעת כמו יוצרת חשובה

    כיף שהמשיכה ליצור. זכרה את שורשיה המחבקים,ונשארה להתבונן בנו כחברה ולספר. מזל גדול

  6. 11
    ציורים גרועים במיוחד, לא פלא שהיא זקוקה לפרובוקציות
  7. 10
    אומנות זאת לא לטעמי, אולי 2 דקות במוזיאון, אחלה כתבה
  8. 9
    מרתק ומרגש
  9. 8
    קצת יותר בהירה והיא פומלה לא פמלה

    אנמית אקזיביזיוניסטית .

  10. 7
    סיפורים בלי ייצוגים

    עם כל הכבוד (ויש) למערכים התמטיים בציוריה, היא פשוט לא ידעה לצייר את מה שעסקה בו: גוף האדם; היה לה מושג קלוש ברישום, ולא הבינה כלום בצבע.
    באמנות חזותית, סיפורים לא מחליפים ייצוגים. תומכים בהם במקרה הטוב.

  11. 6
    פמלה לוי

    אמנית מצויינת! עבודות קשות אך מדהימות! לא קיבלה מספיק קרדיט בשל היותה זרה בנוף המקומי...למדינה שלנו קשה לחבק את הזר ובטח כשמדובר בעבודות קשות וטעונות של אונס, אלימות ומוות (לא הוזכרו בכתבה החיילים/מחבלים מתים שציירה) וכן העבודות היותר מעודנות שלה מהשנתיים האחרונות (ילדה וצב, זוגות מחובקים בחוף הים). מקווה לתערוכה רטרוספקטיבית בקרוב (אלן גינתון אנא פעלי בנושא!)

  12. 5
    אם שם כמו Pamela זה ישר ליגה לאומית. תמיד הם יפות
  13. 4
    ובלה בלה בלה, כמה מלים מיותרות על אמנית נהדרת
  14. 3
    תודה, גליה, על כתבה מאלפת, שמאירה לא רק את התפקיד החשוב שמילאה פמלה לוי בנוף המקומי, אלא גם את התפקיד של אלן גינתון בהצבת ציוני דרך בדרכה של האמנות הישראלית.
    1. ממש לא מילאה תפקיד בנוף המקומי וכמובן לא ציון דרך באמנות הישראלית
  15. 2
    תחי הפורנוגרפיה! הלאה האןמנות
    1. אם לזה אתה קורא פורנו...

      אז יש לי כמה אתרים בשבילך.
      אתה יכול לאהוב את זה או לא. אני למשל לא מת על הציורים האלה. אבל פורנוגרפיה? ממש לא.

    2. פמלה

      במה גדולתה של פמלה אולי סחורה טובה עוברת להמונים ומדוע ההתעסקות הזו בעבודתה הן בחייהוהן לאחר מותה.ציור פיגורטיבי מסחרי ותו לא

    3. פיגורטיבי? כן. מסחרי? ממש לא.

      מעטים האנשים שרצו (או ירצו) לתלות עירום מטריד של ילדים מעל ספות הקסטיאל שלהם. ואם לא הצלחת להבין את תרומתה וחשיבותה (לא "גדולתה") של פמלה לאמנות הישראלית אחרי קריאת הכתבה, ובכן, הבעיה היא אצלך.

  16. 1
    לישראל "היגרה "... והטעם החמוץ התפשט בפי.. שאלה -לעלות לישראל זה לא תקין פוליטית בחוג לסוציולוגיה ? גם לא מישהי ששמה לוי?
    1. שמה לוי מנישואים

      היא לא יהודיה בשום צורה, ואין שום דבר ציוני בהגירה (לא עליה) שלה לכאן מתוך אהבה לאיש.

    2. היא התגיירה. כך שרוב חייה היתה יהודיה.
    3. נחמד שהילדים יזמו לאמא תערוכה לזיכרה
    4. לטעמי , נכון

      השימוש ב" היגרה,שבא לציין את מסעותיה של לוי, העליה ארצה כעוד תחנה בדרכה כאישה ואמנית ולא דווקא כאקט ציוני

    5. אז אני ציוני?וכל מי שעובר לגור בארץ ישרואל הוא ציוני?בהגדרה נכונה מעבר ממקום למקום הינו הגירה.גם אבריימל'ה שלנו היה מהגר.וחןץ מזה-מה זה ציונית ותיקה?מה עם ציונים צעירים?ב.ג. טען שרק מי שגר בארץ יכול להחשב כציוני.יכול להחשב מפני שגם מי שגר בארץ יכול להיות לא ציוני ואף אנטי ציוני.הציונים רצו לשוות להגירה שלהם נופך ערכי ולכן קראו לפעולה הזו "עלייה".

      תתבגרי.

    6. הארץ, חביבי, הארץ. אצלם לא עולים לארץ אלא מהגרים...