"הסימן הראשון שעשיתי בעולם הוא ציור, ואם אזכה לסימן אחרון גם הוא יהיה ציור", מצהיר בדרמטיות אופיינית ישראל הרשברג, הנחשב לצייר הפיגורטיבי הבולט בישראל. המעמד הבלתי מעורער שלו התעצב בזכות ידע רב, נדיבות עד אין קץ, לצד חשיבות עצמית ויהירות שאין בה שמץ של בושה, ומסרים כפולים של פרגון וספקנות תהומית. לטענתו, הוא לא יזכה לראות את פירות המהפכה שהחל לפני יותר מ–25 שנה כשהקים את "הסדנה לציור ורישום בירושלים".

הוא מתגורר בשכונת נחלאות בירושלים בבית בן שלושה מפלסים, יפהפה ומואר. הוא חי ונושם את הקלאסיקה ואת האנינות שבחיים וביצירה: הוא מצייר בנוף הכפרי המרהיב של איטליה בעקבות מיטב ציירי הרנסנס האהובים עליו, חובב עתיקות, נהנה ממרכיבי הציור האיכותיים ביותר, החל מהבד, דרך הצבעים וכלה במסגרת שבונה בנו מעץ. הוא מנהל דיאלוגים ערים בפייסבוק עם קהילת ציירים פיגורטיביים מרחבי העולם, מבקר בתערוכות חשובות ומקיף את עצמו בספרים ובמונוגרפיות של הציירים הבולטים. דבר דומה מתקיים בסדנה שלו הממוקמת באזור התעשייה תלפיות.

כשבידו ספל אספרסו הוא מוביל לסטודיו הממוקם במפלס האמצעי של הבית. הסטודיו, שתקרתו גבוהה, אינו גדול במיוחד, אבל קיר חלונות עצום מפצה על הכל. מצלמת קמרה אובסקורה עשויית עץ, אף היא מעשה ידיו של בנו, מופנית אל החלון. "אי אפשר להתחמק מהשפעת הצילום", מסביר הרשברג. "אני מדבר על צילום לפני צילום. אני מדבר על הקמרה אובסקורה. זו עוד עין, עוד דרך להסתכל על דברים".

עם זאת, הוא מוסיף, "אני מצטער בשביל אנשים הזקוקים לצילום כדי לחשוב מה לצייר. או אנשים שחושבים שכל מה שצייר עשה הוא לתעד. זו טרגדיה. כל כך לא תרבותי לחשוב במונחים האלה. צייר נדרש לעשות משהו מכלום, גם אם את מסתכלת על מודל. צילום זה משהו ממשהו. ציור הוא בגדר מציאות חדשה, יש מאין. וזה קשור בעובדה שאת מעכלת את ההופעה של דבר מה דרך השפה הזאת".

הסטודיו שבו יש פינת מחשב, כמה כני ציור, פלטות ומכחולים רבים מכיל רק עבודה אחת שלו, פנורמה על עץ שעתידה להיות מוצגת בתערוכת היחיד שלו שתיפתח ב–4 בדצמבר במוזיאון ישראל. התערוכה, "שדות ראייה: ציורי נוף מאת ישראל הרשברג", כוללת ארבעה ציורים שצייר במשך עשור, כשנתיים עבודה על כל ציור. הפנורמה על עץ היא ציור הכנה לציור גדול יותר שיצייר בעתיד. ציור ההכנה צויר על הר סורטה צפונית לרומא.
התערוכה היא נקודת מפנה חשובה בעבודתו של הרשברג, שעד לפני עשור נמנע מלצייר ציורי נוף. ציוריו המוכרים כוללים בעיקר טבע דומם, בהם "מאובן הלטאה", "כד מים ושני לימונים" ו"לשון של פרה מספר 74" המוצג בתערוכת אוסף הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים.

"התחלתי כצייר נוף", הוא מספר. במשך השנים עבר לצייר תפנימים, דיוקנאות עצמיים ומודל שגם אם נראו עכשוויים ליוותה אותם מחשבה היסטורית. מנגד, כשניגש בשנית לצייר נוף, חש כצייר המאה ה–19, הוא אומר בבוז מופגן.

מה שמפתה אותי

השינוי החל בהדרגה. בכל קיץ הוא נסע עם כמה תלמידים לאזורים כפריים באיטליה. המעבר חזרה לנוף היה כנראה בלתי נמנע. "אמרתי לעצמי שאני לא שם זין. אני פשוט אצייר את מה שמפתה אותי". הוא מצביע על הציור הקטן המקובע בתוך הכן הגדול ומצהיר "אף אחד במאה ה–19 לא היה מעז לעשות זאת". הבחירה בפורמט הפנורמי מדגישה את חוסר היכולת האנושית והציורית להקיף מרחב שכזה, את הקושי לספוג אותו בבת אחת. "אחת הסיבות שדבר כזה מעניין אותי הוא שבמובן מסוים הנוף הוא אובייקט. אובייקט שנותן את עצמו לפיתוח ציורי. זו כמות ענקית של חלל, גם במובן של עומק, ההרים המופיעים באופק הם במרחק של לפחות 150 ק"מ".

"אין דבר מופשט יותר מהמציאות", מצטט אוצר התערוכה אמיתי מנדלסון את ג'ורג'ו מורנדי. "אפשר לראות בציוריו ציורים מופשטים המאורגנים לפי תחושת האמן ותפישתו את המרחב הציורי. פרטים כגון עץ או בית עשויים להיוולד או להחליף מקום לפי ראות עיניו ושטחים נרחבים, כגון משטח דשא המורכב מריבוי של פרטים כמעט אחידים לובש צורה חדשה ככתמי צבע אפיוניהם קשורים למציאות אך יותר מכך למתהווה בציור".

הרשברג מסכים עם דברי האוצר ומסביר שהיות שהמושא שלו הוא כל כך ענק, שום דבר בציור אינו יכול להיות מפורט. "הדבר הכי קטן פה הוא כללי, הכל יחסי. וזה רעיון יפה לציור בעיני. מרחקים הם דברים שאני מתמודד אתם, הם יכולים להיות בלתי נתפשים. יער ענק לא נראה ממרחק כמו עצים. זה נהפך למשהו אחר. דברים נהפכים לעמומים".

הוא סולד מהמושג ציור ריאליסטי וטוען כי "הציור הוא דמיון. אפילו כשמציירים מהחיים, הכל הוא דמיון. כל מציאות שרואים ויכולה להיות קודמת למה שאתה עושה היא כולה צריכה להיהפך לדמיון. זו הפילוסופיה שלי שאפשר לכנות אותה באופן פרדוקסלי גם אמפירית. אין אידיאל בלי דמיון, ואין דמיון בלי עובדה".

הרשברג מציג בתערוכה גם שני ציורים שצוירו בחבל אומבריה שבאיטליה, אחד מהם בבעלות מוזיאון ישראל, השני מאוסף הגלריה הלאומית בקנדה. ציור נוסף שצייר בישראל הוא בתל קקון שבעמק חפר. הוא הוזמן לסדנת גוטסמן לתחריט שבקיבוץ כברי כדי לעשות תחריט וכשלא מצא את עצמו בתחום חזר לציור.

הבחירה לצייר נוף איטלקי דרשה ממנו מחשבה תחילה. "לא רציתי לצייר את היער, הוא צויר להחריד. המבט שלי כאן הוא כמעט הפוך. זה היה מאוד משמעותי בשבילי. אני מפנה מבט מחדש על קורו, פוסן ואחרים. כשאני מסתכל על הטבע שם אני מסתכל על תרבות, לא על נוף. זהו רגע תרבותי מתורבת. זוהי האדמה שהבעירה את הדמיון הארקדי שלהם. זה היה חלק חובה במסע הגדול שלהם. ואני מפנה מבט אחורה אליהם".

את גודל וחשיבות החוויה הוא מנסה גם להעביר לתלמידיו אחת לשנה כשהם נוסעים לששה שבועות לאותם מקומות. לפעמים זה קורה בהצלחה יתרה. "אני הופך את החיים שלהם. היו לי הרבה סטודנטים במשך השנים, מכל העולם, אך הסטודנטים הישראלים הכי רגישים לזה. היו לנו ארבעה מקרים של סטודנטים שחטפו סטנדל מרוב יופי ונאלצנו לשלוח אותם הביתה. הסביבה כל כך שונה ממה שהם גדלו. זה משנה את העולם הפנימי שלהם".

פרט לנופים המרהיבים, הרשברג מסייר אתם במוזיאונים. "הכל אחד. את לא יודעת איפה את מתחילה את החוויה ואיפה היא נגמרת. אפילו במקום שיש בו תרבות חזותית כמו פאריס או לונדון את עדיין הולכת למוזיאון, שכמו בנק, משמר אמנות. באיטליה זה אחרת. אין מחסומים".

החזרה לישראל ולשגרת הסטודיו נהפכת, לדבריו, לקשה במיוחד. עם זאת הוא אופטימי ורואה בהוראתו ובמסע הזה שליחות ממנו לחברה כולה. "ברגע שאת יוצרת מסה קריטית של אנשים צעירים ואמנים עם עולם פנימי כזה זה אולי ישפיע גם על החברה כולה".
הוא מזדהה עם מקומות רבים ותקופות שונות, אבל המושג שייכות מורכב יותר בשבילו. הוא היה, ובמובנים רבים נותר, זר. בישראל, במזרח התיכון ובעולם האמנות המקומית. קשה להתעלם מהמבטא האמריקאי ומבקשתו לנהל שיחה באנגלית. גם אוצר המלים האמנותי שלו לא קל לאנשים ללא השכלה קלאסית הכוללת לא רק רפרנטים מתולדות האמנות אלא גם מונחים פנים ציוריים לחלוטין.

הוא נולד ב–1948 במחנה עקורים באוסטריה. משפחתו היגרה לישראל שנה לאחר מכן והוא גדל בגבעתיים עד גיל תשע, אז עברו הוריו לניו יורק. לדבריו, הוא אינו זוכר דבר מילדותו בישראל. הוא רשם וצייר מגיל מוקדם, כילד ובשנים מעצבות אלה נחשף גם ליצירות אמנות מכוננות במוזיאונים השונים מהמטרופוליטן שבניו יורק וממוזיאונים באירופה בהם ביקרה המשפחה.

כשהיה בן 17, נחשף בזכות ראש המחלקה לאמנות בבית הספר שבו למד, לקבוצה של ציירים ופסלים שנפגשו בכל יום שישי. "בשבילי כנער שהאמנות היתה כל עולמו, זה היה כמו להתקבל לנבחרת הרוגבי - מאוד מחוספס וסוער. האווירה היתה תמיד טעונה ולוחמנית, עם רגשות לוהטים שרחשו ממש על פני השטח ותכופות גלשו והתפרצו", אמר בראיון בבלוג האמנות "Painting Perceptions". לאחר מכן למד תואר ראשון במכון פראט בניו יורק ותואר שני באוניברסיטת מדינת ניו יורק שבאולבני.

הוא חזר לישראל עם אשתו יעל בשנות ה–80 ואינו מוכן להרחיב את הדיבור על כך. "בואי נאמר שזה קשור בנעורים פוסט הולוקוסט", הוא מסכם. המפגש המחודש עם ישראל לא היה קל, לדבריו. בסופו של דבר בחרו להתיישב בירושלים. "הרגיש לי יותר כמו עיר. אני זוכר שכשביקרנו בתל אביב הסתובבנו במשך זמן מה, ושאלנו מישהו איפה מרכז העיר, והוא ענה זה המרכז", הוא צוחק.

עם זאת השממה, לדעתו, מתחילה להתפוגג. "החיים משתפרים, מפרובנציאליות גמורה, שלא היה אפשר לקנות בקבוק יין או אוכל, היום כבר יש גסטרונומיה. אותו דבר בציור. ציירים זה גרעין קשה, אנשים לא מתעניינים בו. מצד שני אנשים גם לא באמת מתעניינים בספרות טובה או מוסיקה". הציירים, לדבריו, חיים בעולם משל עצמם. הציור לא משרת שום מטרה. הוא מצטט את ואלאס סטיבנס שאמר "שירה היא הביטוי של הניסיון של השירה". ציור, הוא אומר, "הוא אותו דבר בשבילי. ויש מעט מאד אנשים שיבינו ויעריכו זאת באותה רמה".

לטענתו, המוזיאונים קיבלו אותו משלב מוקדם, אבל לא כך האמנים הבכירים והמוסדות הראשיים שלימדו בהם. "אני חושב שכשנחתתי פה אמנים לא ידעו איך לאכול אותי. הם בטח עדיין לא יודעים. זה לא העולם שלי. העולם שלי הוא פנימי. אני לא מצייר מתוך אופנה או טרנד כלשהו, אלא מתוך צורך פנימי".

אף שהוא מאמין בצמיחה בתרבות חזותית עשירה כפי שיש באירופה הקלאסית למשל, הוא סבור שדווקא פה בישראל יש לבית ספר שהקים פוטנציאל גדול בהרבה. "בדיוק כי זה לא קיים. אני לא רוצה להישמע אתנוצנטרי, אך לימדתי בבתי הספר הטובים ומעולם לא ראיתי כל כך הרבה כישרונות מבריקים בחדר אחד, כפי שראיתי בירושלים".

מה שנוצץ בעיניהם

הוא לא התכוון לפתוח בית ספר. "כשבאתי לכאן אנשים צעירים החלו להביע עניין במה שאני עושה ובכלל לא רציתי ללמד. בדיוק חתמתי חוזה עם גלריה בניו יורק ותמיד חשבתי שאמנים מלמדים רק בשביל הפרנסה. עד אותו רגע מעולם לא חשבתי שאעשה את זה. לא שיערתי שאעבוד עם גלריה, שיהיו לי תערוכות מוזיאליות, רק רציתי לחיות ולהמשיך לעבוד. לאחר שנכנסתי לגלריה לא הבנתי למה ללמד בכלל". הוא מיוצג בידי גלריה מרלבורו היוקרתית.

לאחר זמן מה, פרופ' מרדכי עומר המנוח יזם תערוכה של ריאליסטים צעירים. הרשברג סירב להשתתף בה, אבל בא לראות אותה. "משהו קרה לי כשראיתי את העבודות, אף לא אחת באיכות מוזיאלית. אך הבנתי שהן יכולות להיות, אם תהיה להן המסגרת הנכונה. ואז מתוך הוואקום הזה פתחתי את בית הספר שעבר גלגולים רבים מאז".

מרטין וייל פרש אז מניהול מוזיאון ישראל, נהפך למנהל קרן והציע לו לפתוח בית ספר ולקבל סיוע מהקרן. כיום, מסביר הרשברג, הוא מאוד אוהב ללמד ואוהב את הסטודנטים. "אנשים מדהימים מגיעים לסדנה, כל כך רציניים, עובדים קשה, ישנים בבית הספר. הם מעוררים בי השראה וגורמים לי להיות כן יותר".

הוא מתייחס בביטול לטענה כי יש פריחה בתחום הפיגורטיבי־הריאליסטי בישראל, הן מבחינת מספר הציירים הפעילים והן מבחינת השוק. "אני חושב ששתי הקבוצות בורות. לא מבין מדוע קוראים לזה ריאליזם. אמנים צעירים נמשכים לריאליזם הגרוע ביותר שקיים - ריאליזם בשביל ריאליזם. זה לא על אודות הציור. וכך גם האספנים - קונים משהו שנוצץ בעיניהם כאילו וזה אבן רובי. בלי שום הבנה. כמה שהציור יותר ריאליסטי בעיניהם כך הוא יותר טוב. זוהי אמת מידה נוראית לשפוט ציור".

הרשברג שנחשב בעיני רבים, ביניהם תלמידים לשעבר, למורה דומיננטי המותיר חותם רב על תלמידיו, יוצא נגד צורת הלימוד באטלייה. "משם יוצאים ציורים דיקטטוריים. כמו שלסדאם חוסיין היו. אני לא מאמין בשבירת סטודנטים. הם צריכים לעבור תהליך. אפשר להשפיע, גם לפתות, אך לא לשבור". כשהוא נשאל מה דעתו על בית ספר "התחנה" שהקימו בתל אביב שניים מתלמידיו הבולטים, ארם גרשוני ודוד ניפו, הוא מסכים לומר רק כי "זה יותר מדי אטלייה בשבילי". עם זאת הוא אומר מלים טובות על כמה מתלמידיו ובהם ויקטור מאן ושרון אתגר.

הוא מבטל את הביקורת הגורסת כי מיד מזהים ציור של הרשברג שכן החותם שלו דומיננטי. "יש ציירים שלמדו אצלי ולא תזהי. אני לא מלמד את מה שאני עושה. אני מלמד אותם את מה שאני למדתי ועזר לי למצוא את עצמי. אני גם לא רואה בהם אמנים אלא סטודנטים. צריך לתת להם זמן. זה תהליך של שנים.

"בתור מתעניין נלהב בציונות, אני חושב שבמשך הרבה שנים היה בלבול מי אנחנו. בצלאל המוקדם, אנשים שמתחפשים לערבים, זה לא מי שאנחנו. אנחנו מערביים. זה אנחנו. חלקנו עברנו ג'נוסייד, אך אין תרבות מערבית בלעדינו, היהודים, וצריך לעשות שלום עם זה. אני חלק משבט. אני אוהב את השבט. זה שבט מדהים. אנטיפתיה יש הרבה כלפי המערב, אך עשינו את זה, יהודים. אתם הבעלים של זה".