אלף הפנים של נלי אגסי

היא לא חושבת שהיא יוצרת פמיניסטית, ומרגישה שעבודות וידיאו הן אינטימיות יותר. נלי אגסי, שתערוכה חדשה שלה מוצגת במוזיאון ישראל, מספרת למה היא שמחה שרכשה את השכלתה האמנותית בחו"ל

“יש התרגשות כשאת עושה הצבה חדשה לגמרי, ואת לא יודעת איך ייצא”, אומרת נלי אגסי, “ויש התרגשות מסוג אחר - לראות את העבודות שאת מכירה כל כך טוב מבפנים ומבחוץ. הרי במשך הרבה זמן אני עובדת ולא מסתכלת על המשך, אנחנו חיים את החיים וכל עבודה מובילה לעבודה הבאה, ופתאום המבט אחורה על מה שעשיתי הוא מסעיר”.
את המבט הזה אפשר לקבל בימים אלה בתערוכה של אגסי שמוצגת במוזיאון ישראל.

התערוכה, “נלי אגסי: עבודות וידיאו”, מוצגת באולם רנה ‏(פיש‏) ורוברט לין במפלס העליון של המוזיאון. היא מורכבת מ–12 עבודות וידיאו המוקרנות בנפרד, וכמו מקיפות את הצופה בתערוכה. העבודות נעשו בין השנים 1999–2012 והקרנתן זו לצד זו מייצרת מעין דיוקן־על של האמנית על פני יותר מעשור. זוהי גם הפעם הראשונה שאגסי עצמה רואה את כל העבודות מוצגות זו לצד זו, “הרי כל עבודה נעשתה לתערוכה אחרת, בהקשר אחר ובזמן אחר. יש משהו בגיבוב הזה יחד שהופך אותן לגוף עבודה אחד”.

אגסי על רקע עבודתה "לחישות" (2004) שהוצגה השנה בבוטיק של סוניה ריקייל בפאריס עמית ישראלי

אגסי מוסיפה שבמבט כולל על העבודות היא הבינה כי “אני מאוד דומה ומאוד שונה בכל עבודה. אך אם תסתכלי היטב לאורך השנים, תראי איך פריטים נשמטים ובסוף לא נשאר כלום. בהתחלה הייתי מצטלמת עם משקפיים וטבעות, והכל ירד עד כדי זיכוך הפעולה והרגש נטו. זהו פרק בחיי”, מסכמת אגסי, “עכשיו נראה מה יקרה בהמשך”.

התשובה למה יקרה בהמשך נמצאת אולי בחלל אחר במוזיאון, בתערוכה אחרת המציגה רכישות חדשות של המוזיאון. מוצגות שם שתי עבודות נוספות של אגסי: מיצב ענק ומרשים של האמנית מחוטי סאטן שחורים המוצג על הקיר ומולו עבודת וידיאו חדשה המהווה בעבורה כיוון חדש בעשייה.

בעוד שעבודותיה המוצגות בתערוכת היחיד צולמו כולן תחת מספר כללים קבועים: באור טבעי, על רקע לבן, כשפניה החשופות ונטולות האיפור של אגסי מהוות מצע סולידי ונקי לפעולה עצמה הנמצאת במרכז העבודה, הרי שהווידיאו החדש הקרוי “ואלרי” צולם דווקא על רקע שחור עם תאורה מכוונת כשאגסי מאופרת למשעי. “ואלרי”, היא מספרת, היה השם של סבתה, וכן שם הגלריסטית שלה בבריסל שהיא לדבריה “בחורה עוצמתית ומיוחדת”.

לתערוכה המרכזית של אגסי נלווה קטלוג אדום וקטן המידות ובו דימויים מעבודות הווידיאו וטקסט חשוב מאת אוצר התערוכה אמיתי מנדלסון, שלראשונה ממקם את עבודתה בקונטקסט רחב - מקומי ובינלאומי, עם בני דורה וביחס לדורות קודמים.

"Peel-In", 2002

הוא מזכיר את אמנות הגוף שהתפתחה בשנות ה–60 וה–70 בארצות הברית ובאירופה ואת התנאים שמתוכם צמחה, והוא מציין אמנים כמו כריס בורדן, ויטו אקונצ’י, מרינה אברמוביץ’ ורבקה הורן. הוא עומד על השינויים שעברה ההתייחסות לגוף בשנות ה–80 וה–90 עם אמנים כמו סינדי שרמן, מת’יו בארני ואורלן, ואז חוזר להקשר המקומי ומציין אמנים כמו גדעון גכטמן, מוטי מזרחי ויוכבד וינפלד, שעסקו לא רק במשברים פוליטיים וחברתיים אלא גם בגופם שלהם. קרובות יותר בגילן, הן האמניות הילה לולו לין שפרצה בתחילת שנות ה–90 וסיגלית לנדאו.

אגסי נהפכה מזוהה זה מכבר עם דמות האשה הצנומה החוזרת ברישומיה, וכן בחומרים ובטכניקות הריקמה והתפירה המלווים את המיצגים. היא משתמשת בבדים והצבע האדום שולט בעבודותיה. במיצג “אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה”, שהוצג בתום לימודיה בלונדון ולאחר מכן בתערוכת היחיד הראשונה שלה בישראל בגלריה בורוכוב בתל אביב שנתיים לאחר מכן, ישבה אגסי בחלון הראווה כשהיא לבושה בשמלה לבנה על רקע לבן. על הרצפה נערמו גלילי צמר אדום. עוברי האורח ואורחי הגלריה צפו באגסי מייצרת מעין כסות חדשה ואדומה על־ידי ליפוף החוטים סביב גופה. בסוף המיצג פרמה את השמלה שיצרה.

בעבודה מאוחרת יותר מ–2000, “לפרום את האור”, ניצבה אגסי על שולחן ערוך לסעודה, לבושה גם הפעם בשמלה לבנה וגופה מוגבל לתנועה ומקובע למשטח באמצעות לבנים המונחות על השולחן וקשורות לפלג גופה העליון. ב”שמלת קיר” משנת 2002 אגסי ניצבה מקובעת ולכודה במרכז החלל כשמאות חוטים מלפפים את גופה ונמתחים לקצוות החלל. הכוח של מרבית המיצגים הוא איכותן המיצבית, התפרשותן במרחב התצוגה הנתון ולאחר מכן בתום המיצג נוכחותם בחלל ללא האמנית.

על אף עולם המושגים המלווה את עבודותיה והבחירה בחומרים המכונים “נשיים”, אגסי מנסה להתחמק מהפרשנות הפמיניסטית של עבודותיה, “אני עובדת בטרמינולוגיה הנשית, מפני שאני אשה ואלה הכלים שלי. תודה לאל לכל מי שלחמו את המלחמות והכינו לי את הקרקע, אך לא על זה העבודה”.

שני מיצגים נוספים שיצרה אגסי מציגים היבט אחר בעבודתה - ההיבט האינטראקטיבי, המעבר מצופים למשתתפים. בערב פתיחת תערוכה קבוצתית במוזיאון בת ים לאמנות חילקה אגסי מאות חולצות לבנות עם הכתובת “I’m My Mother's Masterpiece” אף היא בלבן.

שנה לאחר מכן השתתפה בתערוכה קבוצתית בטייט מודרן ובה חילקה כ–800 חולצות לבנות עם כיתוב בלבן “I’m the one”, ובתוך חצי שעה מאות מבקרים התהלכו עם החולצה ברחבי המוזיאון, סיפרה אגסי בראיון שערכה בעבר עם דניאל זילברברג לוואלה. כעת היא מוסיפה “העבודה נגעה במשך ובפריצה של החלל, תחשבי, 800 טישרטים בחצי שעה, התהלכו בחלל המוזיאון ומשם עברו לחלל הפרטי בלונדון, אך אולי גם לברצלונה וערב הסעודית”.

מחוץ להקשר

אגסי, בת 39, מתגוררת בשנתיים האחרונות בשיקגו, עם בן זוגה, האמן אסף עברון, ובנם עמנואל, בן השלוש וחצי. הם עברו לשיקגו משום שעברון לומד לתואר השני במכון לאמנות בעיר. אגסי מספרת שהמעבר השפיע עליהם לטובה. לגבי עברון היא מספרת שדווקא העבודה בקונטקסט אחר יכולה להיות מאוד מפרה, “אני רואה את זה מהצד, ואני מכירה את זה מנסיוני”.

אגסי עצמה למדה לתואר ראשון בסנט מרטין סקול אוף ארט ולתואר שני בצ’לסי סקול אוף ארט, שניהם בלונדון. “חשוב להיות מחוץ לקונטקסט”, היא אומרת, “רחוק מהבית ומהמקום הטבעי”.

"נוף שאול", מוזיאון תל אביב, 2004 מיקי קרצמן

לגביה, המעבר לשיקגו היה משמעותי מאוד. בהתחלה היא אומרת שהיתה בעיקר בבית “הייתי mom־home־Stay, אני ועמנואל. כל סדר העדיפויות שלי השתנה. רציתי שיתאקלם קודם, שירגיש טוב, בכלל לא חשבתי על אמנות. רק אחרי שרשמנו אותו לגנון, לקח לי חודשיים להתאושש. מצאתי את עצמי בוהה ונרגעת”.

על שיקגו היא אומרת שהיא יפה ויש בה אנשים נחמדים. “אנחנו גרים בשכונה מדהימה, אבל אני ממש מרגישה בגוף שלי את המרחק מתל אביב, מהחברים ומהמשפחה וזה קשה. הבנתי כמה אני תלויה בזה”.

מבחינת העבודה שלה היא מרוצה שהיא נמצאת, כפי שהיא מכנה זאת, “מחוץ להקשר”. “אני בתחילתו של תהליך חדש וזה נכון במובן מסוים לעשות את התהליך הזה בחו”ל, בסביבה שהיא מוכרת ולא מוכרת. חצי מהחיים שלי פעלתי כך. הרי העבודה שלי לא ישראלית, העבודה שלי היא לפטופ”.

אגסי הגיעה לישראל לביקור ממושך שבמסגרתו הקימה לא רק את תערוכתה ואת שתי העבודות הנוספות במוזיאון, אלא גם שני גופי עבודה נוספים המוצגים בשתי תערוכות מחווה ליונה פישר לרגל יום הולדתו ה–80. האחת נפתחה במוצ”ש בקיבוץ לוחמי הגטאות והשנייה עתידה להיפתח בסוף ינואר, בשתיהן מציג גם אסף עברון בן זוגה.

עם מנדלסון היא בקשר כבר כמה שנים, אך רק בשנה וחצי האחרונות התגבשה התערוכה במוזיאון ישראל והוחלט על הכיוון שלה - הצגת עבודות וידיאו בלבד. העבודה בווידיאו, כמו עבודות על נייר, מסבירה אגסי, היא צורת הביטוי המיידית ביותר שידועה לה. “הפרפורמנס אמנם צומח מהבזק רגעי, אך עד שהוא מגיע למוזיאון הוא עובר עריכה, תפירה, בנייה של אביזרים והמון תכנון שבסופו של דבר מייצר תיווך ביני ובין הקהל. את גם רואה שיש דיסטנס בפרפורמנס וזאת אף שאני כביכול חולקת רגע אינטימי עם הצופים”.

לעומת זאת, הווידיאו אמנם מהווה שכבת מגן מגוננת, היא אינה נוכחת פיסית, אך היא הכי מיידית. “הקהל נמצא לי בנשמה”, היא טוענת. על כן היא והאוצר בחרו באפשרות של הקרנה ולא במוניטורים “רצינו את החלל הריק, זה הופך למשהו שהוא יותר מטאפיסי ובמקביל גם הכי קרוב שניתן להגיע אלי”.

“לעבודות הווידיאו, שתערוכה זו מתמקדת בהן, שמור מקום מיוחד ומרכזי ביצירתה של אגסי. נוצרת בהן זיקה חזקה ובלתי ניתנת לניתוק בין האינטימי והפרטי לחשוף ולציבורי, בין היומיומי לסימבולי ולטקסי”, כותב מנדלסון.

"Burnt", 2000

בעבודה המוקדמת “בלי כותרת” מ–1999, אוחזת אגסי באודם אדום שאתו היא מושחת את שפתיה ובהמשך היא אף מקיפה אתו את צווארה כמו כורכת את הצבע על צווארה. בעבודה “Smile” מ–2002 היא מאמנת את עצמה בחיוך בכפייה במשך שבע וחצי דקות.

הפעולות כאמור תמיד בסיסיות מאוד, המרכז אפוא בעבודות הוא המשך שלהן, ובכך הן לא משתייכות רק למסגרות העבודה הפרפורמטיביות של אמני הגוף שחזרו על פעולה עד התשה אלא גם למסגרת עבודה קונספטואלית ואוונגרדית כמו זו של ג’ון קייג’. “זמן תמיד היה חומר בעבודה שלי. גם אם זה שתי דקות זה יכול להיות הרבה מאוד זמן באופן יחסי לפעולה שאני עושה”. בעבודה “More” מ–2010 עמדה אגסי ללא תנועה במשך יותר מ–30 דקות, במהלכן יישרה מבט קדימה בעוד והיא אוכלת ומקיאה חוטים ירוקים.

באשדוד ובקיבוץ לוחמי הגטאות מוצגות עבודות על נייר, רישום וקולאז’, בעלות קו עדין ומינימליסטי. הרישום והווידיאו מזינים זה את זה. לדבריה, בשניהם יש את השלב הראשון שהוא הדף החלק. “הוא כמו חלל מבחינתי. הוא בעצם פיסה של פוטנציאל. אני חושבת שהחרדה הכי גדולה של בן אדם היא לעמוד מול כלום, מול הריק. יש מי שהולך למשרד והמשרד שלי הוא ההתמודדות מול הריק ומציאת הפתרון”.

העבודות של אגסי אמנם נשענות על ערכים פנים־אמנותיים אך בסופו של דבר הן שק מלא רגשות הבא לידי ביטוי במרחב ובזמן. יש בהן כאב, עצב ושבירה לצד חידוש ואופטימיות שהן גם באופיה של אגסי.

אף שאגסי לא צמחה במוסדות המוכרים בישראל כמו בצלאל או המדרשה, והיא במובן מסוים אאוטסיידרית, היא התקבלה בחום רב כבר בתחילת דרכה: היא עובדת עם גלריה דביר מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה בורוכוב והרבתה להציג תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות. “דומה שהיא פיתחה קול מסוג אחר במרחב של האמנות הישראלית - יש בעבודתה הדים לאמנות שנות ה–70 ומודעות רבה לתולדות אמנות הגוף אך העיסוק שלה בגוף אישי יותר, קרוב יותר לחוויותיה האוטוביוגרפיות”, כותב מנדלסון בקטלוג.

קרוב לגוף

אגסי היא בתם של האמנית רותי אגסי והאמן והסופר המנוח מאיר אגסי. הבית שבו גדלה ומותו של אביה בתאונת דרכים ב–1998 הותירו בה חותם רב. עם זאת המטען הביוגרפי מופיע בעבודותיה תמיד במרומז ולעולם לא בצורות ישירות או ליטרליות.

לדבריה, הגיעה לאמנות במקרה וכך גם ללונדון. “לא הייתי טיפוס שנוסע להודו אחרי הצבא, אבל מאז שהייתי קטנה ידעתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה - שאהיה בנסיעות, שאחיה בחו”ל”.

אל לונדון הגיעה משום שאביה התגורר שם באותה העת. היא תיכננה ללמוד עיצוב אופנה ובזכות עידודה של אמא נרשמה ללימודי אמנות כדי ש”תרכוש כלים ותפתח את הראש”. “בלימודים בסנט מרטין איפשרו לי לזרוע את הזרעים הפרטיים שלי, ולמצוא את הדרך שלי וזה מזל גדול. לא בכל מקום נותנים לך להתנהל לפי איך שאת ולחנוך את עצמך כמו שאת”.

העבודה עם הגוף של עצמה היתה לה טבעית, “הגוף היה הדבר הכי נגיש ומיידי ומוכן לעבודה”, היא מסבירה. התקופה בלונדון זכורה לה כחיובית ובעלת השפעה רבה “כל יום הייתי הולכת לסטודיו מהבוקר עד הערב. היינו עושים מסיבות ובעיקר ראיתי הרבה מאוד תערוכות”. בתום הלימודים חזרה לישראל, הציגה בבורוכוב, ונרשמה ללימודים חלקיים בקמרה אובסקורה. היא למדה הרבה מאמנית המיצג עדינה בר און ומהקולנוען הנסיוני גר ברקוביץ’.

כשרצתה להמשיך ללמוד היה לה ברור שהיא לא תלמד בישראל והיא חזרה ללונדון. “תואר ראשון זה סוג של הודו, ותואר שני זה האלף־בית של השפה. עכשיו לומדים לייצר משפט”. באמצע התואר אירעה תאונת הדרכים שבה נהרגו אביה ואשתו. אגסי חזרה לישראל לתקופת התאוששות עד שהחליטה לסגור מעגל וחזרה ללונדון להשלים את התואר השני. “בתערוכה במוזיאון יש הרבה עבודות שעשיתי אחרי שאבא נהרג, כשחזרתי ללונדון”.

אחת מהן היא עבודת הווידיאו “Sand it better” מ–2002, שבה נראית האמנית משייפת את בית החזה שלה עם נייר זכוכית עד זוב דם. השם לדבריה הוא מניפולציה של הביטוי הבריטי “קיס איט בטר” שנהוג לומר כשילד מקבל מכה, “זהו ביטוי מנחם, והעבודה עם נייר השיוף יש בה משהו צורם מאוד או כואב אך גם משהו מנחם. היא משולה בעיני לפעולה שאפשר לבצע כשנכנסים לבית חדש ואת משייפת את הקירות לפני הצביעה. התהליך של להכין את הבית למגורים. גם בווידיאו אני מוציאה את המוגלה החוצה במטרה להתחדש”.

מקורות ההשפעה הגדולים שלה בעבודתה, שאליהם נחשפה בלימודיה, הם האמנים יאן באס אדר וגורדון מטה קלארק. “אחד האבות הנצחיים והקדומים שלי הוא אדר. אני אקח אותו אתי לנצח. הוא אמן שעובד בג’סטה וזה משהו שמשפיע עלי מאוד. מעשה האמנות שלו תמיד נובע מפעולה כל כך פשוטה, מהזיה או דימוי בודד. גם המוות שלו היה כמעין ‘תאונת עבודה’, הוא עלה על סירה שמיועדת לבן אדם אחד וניסה לחצות את הים האטלנטי. תחשבי איזה צורך יש לבן אדם לחצות את הגבול, לכבוש חלל והכל בג’סטה נורא עדינה של שיט. כמו רישום - זה פואטי”.

מה לגבי אמניות פרפורמנס?

“מובן שרבקה הורן ומרינה אברמוביץ. אבל בעיני אלה הקישורים הפחות מעניינים. ברור שהתערוכה הרטרוספקטיבית של הורן שראיתי בשנות ה–90 בטייט מודרן בלונדון לא רק השפיעה עלי אלא גם חיזקה אותי בדרכי, אך הבית שנחצה לשתיים של גורדון מטה קלארק וג’סטות של יאן באס אדר, הן השפעות יותר מעניינות. יש בהן את הפואטיקה שסללה לי את דרך המחשבה, או אישרה אותה”.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 12
    חבל שלאנשים קשה לפרגן.

    אולי תלכו קודם לתערוכה לראות ורק אח"כ תדברו? נשמע כמו חבורת אנשים ממורמרים.

  2. 11
    האם עבודות בנוסח רבקה הורן וגירוד העור או אישה שקשורה לשמלה תקפות היום?

    אל מול גוף העבודות של נלי אגסי שהכנות הביוגראפיות והפעולות על הגוף והעיסוק בעצמי אי אפשר שלא לשאול, באיזה אופן זה יכול להיות תקף ולהחזיק בימינו שנים אחרי אמנות גוף נשית ופעולות של אמני האוונגרד. חבל שהאופי של מיצג מתועד, אישי, ביוגראפי לא מצליח לייצר ערך נוסף מעבר לעיסוק המודרניסטי דאז. נוצות, חוטים,סריגה, קשירות גירודים ושיופים לא יכולים להיראות היום שנים אחר כך כמו ילדים חורגים של הצורות דאז והסלחנות והרלוונטיות לא ברורה בהחלטה של המוזיאון, מה עם מבט מעבר לפופיק של האמנית ולפעולות האידיו סינקרטיות?

    1. העבודות רובן לא מ"היום" ולמה לא רלבנטי? אמנית כנה ואמיתית וזהו, תפסיקו לבלבל את המוח עם התגובות הלא מפרגנות.
  3. 10
    פוליטיקה ממסדית .

    אוסף של סרטים אנורקטים ומביכים , הדס הציגה אומניות עם שפה עשירה ואמיצה אך הממסד בחר ביחוס המשפחתי , המוזיאון הישראלי בשפל שעבר זמנו מישהו צריך להתעורר ,לצופים מגיע יותר עבור כרטיס הכניסה .

  4. 9
    כמה שיותר ביזארי - יותר ״ אומנות״ איכס!!!!!
  5. 8
    למה אין לנלי אגסי ערך בויקיפדיה? איך אפשר לדעת עליה משהו?
    1. אין הרבה מה לדעת, הכתבה הזאת בהחלט מקיפה. לכן אין טעם להעמיק

      שמלה פה ושיפשוף העור שם ואח'כ תערוכה במוזיאון

  6. 7
    אוף נו. למה תמיד כתבות מפוטפטות כמו סמול טוק בפואייה עם דרינק בכוסות פלסטיק. אם כבר, תצרפו תמונות באיכות סבירה שנבין על מה הפיטפוט.
  7. 6
    למה תמיד האומנות הקרה והמשמימה הזו חייבת לזכות ליחסי ציבור כ"כ משומנים ? פשוט מאוד...

    כי אין דבר מהנה יותר מלקרוא מאמר שמתיימר להיות נורא איטיליגנטי, כשלמעשה הוא חושף את הטיפשות של כותביו. "אקיצר", לא כתוב כלום בכתבה זו, בטח לא משהו על אמנות. כתוב משהו על אמנית שמלפפת בדים על חוטים או להפך, שזה אמור להיות משהו משהו.

    איש באומנות יחיה, וזה בסדר, אבל עם כל הכבוד לאמנית הזו, ולתאריה האיכותיים, אותם קנתה בניו יורק תמורת סכומי עתק, עדיין אני תוהה למה לא ניתן לכתוב בהארץ כתבות אמנות מעניינות, ומה זה אומר על העיתון שהיה נחשב בעבר למפלט האחרון

  8. 5
    ואני שואל האם סיקור עיתונאי של אמנות ואמנים זו אמנות פלסטית או שזה ספרות בת זמננו. התבלבתי לגמרי.

    ואני שואל האם סיקור עיתונאי של אמנות ואמנים זו אמנות פלסטית קלאסית או שזה ספרות בת זמננו. התבלבתי לגמרי.

    מה משמעות יש לצרוף המילים "זיקה חזקה ובלתי ניתנת לניתוק בין האינטימי והפרטי לחשוף ולציבורי, בין היומיומי לסימבולי ולטקסי”? הרי אפשר לומר את הבלבלה הזו על מיליון אמנים בעולם.

    מהמעט הוויזאלי שמובא בכתבה המסקרת אין שום קשר בין צבר המילים שבציטוט לעיל לשמלת כלה שהסרטים הלבנים הנמשכים ממנה מוצאים את קיצם מגולגלים באבנים גדולות מאוד.

    והשאלה שלי היא כמה אני רחוק מהאמת כשאני אומר לעצמי ביני לביני שיש לפני מגה חרטא MEGA_HARATA על גבול פורנו רך?

    גילוי נאות: אני לא מבין כלום בתחום.

  9. 4
    הדס מאור

    בהקשר לרשימה זו, וכמי שעוקבת באהבה ועניין אחר פעילותה של נלי אגסי, ראוי להזכיר כי מי שכתבה עליה, הציגה את עבודותיה מתחילת דרכה, וזו שעיגנה לראשונה את יצירתה בהקשר רחב והיסטורי תוך דיאלוג פורה, הייתה האוצרת הדס מאור, הנעדרת מן הראיון המקיף והמלווה באזכורים רבים. רבות מהתערוכות המוזכרות ברשימה זו היו באוצרותה של הדס, ורובד פמינסטי נוכח ומרשים שנכח בקשר עמה לאורך השנים ("פמיניזם" נטען ברשימה אינו חלק מכוונותיה של נלי) הוסיף עוד רובד לקריאה ביצירה מבלי להפר את פנימיותה. חבל שנשמטה (וגם הפמיניזם).

    1. לא אוזכרה

      אם לא אוזכרה נראה שכך צריך להיות , אבל הלויאליות של מיכל נוגעת ללב,

    2. מה שמגיע מגיע גם להדס מאור,מה יהיה לנו האמנים איך נחיה בלי אוצרים וכל הטקסטים
    3. יום האם זה בספטמבר, שתבוא נארגן לה איזו חפלה קטנה
  10. 3
    האגס הכי שטוח ודידקטי שראיתי בחיי. אמנות לדודות שקראו ספרות מגדרית בגרוש. פדיחה להיות אישה אחרי אגסי.
    1. אני מצטרפת לדעתך והולכת לעבור ניתוח
  11. 2
    thank you

    nelly is amazing.thank you for the story

  12. 1
    אמנות נשית נשית נשית. שלא נשכח חס וחלילה. פלקט
    1. כמות הקלישאות האמנותיות של אגסי יכולות למלא כרך שלם של דפי זהב, של פעם- העבים והכבדים והשמנים למראה