חמוש בלקחי ההיסטוריה, יוצא האמן הגרמני יונתן מסה נגד המערכות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות הקיימות. לטענתו, כולן מייצגות ומשרתות אידיאולוגיה הידועה מראש. ההרצאה שנשא בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב על "הדיקטטורה של האמנות" היתה מנותקת מהקונטקסט הרחב יותר של עבודתו והאירה את דמותו האקסטרווגנטית כמיזוג בין משיח, מיסיונר וליצן החצר. בשיחה עמו הוא מנסה להבהיר מה עומד מאחורי מסע ההסברה העולמי שלו ומצהיר כי הוא אופטימי ומלכות האמנות תשלוט בעולם, זה רק עניין של זמן.

בהרצאתו הציג מסה את משנתו האידיאולוגית הקוראת לזניחת כל האידיאולוגיות ולקבלת האמנות כאידיאולוגיה החופשית והעליונה היחידה. התוכנית של האירוע כללה גם שיחה בינו לבין האוצרת נעמי לב, שיזמה את ביקורו בשיתוף עם התוכנית ללימודי המשך של בצלאל בתל אביב, ולאחר מכן הקראת המניפסט שלו. התחושה היתה שבמשך כל הערב מסה משנן את המניפסט ללא הפסקה, חוזר על משפטים נוסחתיים כמו "אמנות היא עתיד טוטאלי", "אמנות היא חופש טוטאלי", “אמנות היא כוח טוטאלי", “אמנות היא מנהיגות טוטאלית" וכדומה.

גם כאשר נשאל שאלות על עבודתו האמנותית שלו והתפתחותה או על הביוגרפיה שלו, הוא חזר ושינן אותם משפטים. בשלב מסוים, הקהל שמילא את האולם החל זולג החוצה. נדמה היה כי הטון המשיחי, האמונה הגמורה וההטפה למנהיגות כזו או אחרת, גם אם היא האמנות עצמה, אינם שובים את לבבות הנוכחים, בהם סטודנטים, מרצים ואנשים מקהילת האמנות. ייתכן שתרם לכך גם עיתוי ההרצאה, יומיים לפני הבחירות, כשהכל שבעים מהתעמולה המקומית. תחושת הניכור אף גברה כאשר מסה קרא לנוכחים שלא להצביע. כמה מהנוכחים הפנו אליו שאלות מאתגרות, הנוגעות להשלכות המוסריות של בחירתו בעמדה נייטרלית באמנות לנוכח משטרים אפלים דוגמת הרייך השלישי, אך נתקלו גם הם בתשובה עמומה.

אין בעיה מוסרית

מסה נולד לפני 42 שנה בטוקיו לאם גרמנייה ואב בריטי, לאחר מכן גדל בהמבורג שם גם רכש את השכלתו האמנותית. כיום הוא חי ועובד בברלין ובהמבורג. לא פעם הוא כונה “הילד הרע של עולם האמנות הגרמני”, וזאת בשל פסליו הגרוטסקיים ועיסוקו בשבירת מיתוסים ובביטול מוסכמות תרבותיות. בין היתר, הוא מושפע מההיסטוריה והמיתולוגיה של ארצו ומרעיונותיו של פרידריך ניטשה. בצד זאת, הוא שואל סמלים וצורות ביטוי פשיסטיות המוכרים ממשטרים שונים ועושה להם דקונסטרוקציה.

מסה החל להציג בסוף שנות ה-90, בלי שהשלים את לימודיו הגבוהים. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות ברחבי העולם, הציג את המיצגים שלו בטייט מודרן בלונדון, בביאנלה למיצג “פרפורמה” ה11, ובגלריות שונות בעולם. הוא הציג תערוכות יחיד במוזיאונים בהולנד ובסלובניה, וכן הציג עבודה משותפת עם אלברט אוהלן בגלריה סאצ’י בלונדון. הוא מיוצג על ידי שלוש גלריות - בברלין, בלונדון ובפאריס - ועבודותיו מצויות באוספים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, במרכז פומפידו בניו יורק, במוזיאון שטרסבורג ועוד. הוא אף יצר תפאורת במה לבכורה העולמית של האופרה “דיוניסוס” של וולפגנג ריהם. עמדתו הפרובוקטיבית, לפחות לכאורה, הקנתה לו מעמד גם מחוץ לארצו: מחירי ציוריו ופסליו מאמירים לעשרות אלפי דולרים.

זהו ביקורו הראשון בישראל. הוא מודע לחרם התרבותי המופעל על ישראל אך מעיד כי אינו מושפע מעניינים פוליטיים שכאלה: "אני נגד כל מערכת פוליטית ונגד דת. 'ריאל פוליטיק' לא מעניין אותי ועל כן אני נוסע לכל מקום".

ואם היית מוזמן לדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד?

"הייתי הולך ומדבר על אמנות“.

אבל במצבים של אפלייה והפרדה, זה ברור שרק צד אחד ייחשף לדבריך, טובים ככל שיהיו.

"המסר שלי שאמנות היא מספר אחד יעבור דרך זה. זה בלתי אפשרי למנוע מהאמנות להיכנס. ברור שאני לא אגיע למצב של מלחמה ממש - אני לא מתאבד. אבל כשאני בא לכאן, אני לא בעניין של פוליטיקה. אני חושב שמה שאני יכול להציע הוא כל כך נהדר שרק לומר אידיאולוגיה זה רע - זה מעולה. לכן אין בעיה מוסרית“.

זה יותר מעשור אתה יוצא נגד המערכות הפוליטיות הקיימות. כיצד הרגשת עם פרוץ המחאות החברתיות־כלכליות ברחבי העולם? גם הן דרשו לפרק את המערכות הפוליטיות הקיימות וניסו לנסח שפה חדשה וקריאה לפעולה.

"הכל היה מומצא. פארסה. פטה מורגנה. עוד מערכת רעה שמחליפה מערכת רעה. זה מעגל שטני. אפילו את שיטת המהפכה צריך להחליף. כל מערכת פוליטית באשר היא אינה נכונה. הם היו חייבים להציע אלטרנטיבה אמיתית והם לא הציעו זאת”.

אם אתה דוגל במהפכת האמנות, זו היתה הזדמנות מצוינת לקדם זאת. מה עשו האמנים?

"האמנים לא תפסו תפקיד. האמנים שכן נכנסו נהפכו פוליטיקאים. אמנים צריכים להציע את האמנות כפתרון, ולא צד ימין או שמאל. יש לנו כוח בידיים ואנחנו לא נותנים לא לצאת. הדבר החדש האמיתי הוא אמנותי. במצרים - רק אמנות יכולה וצריכה להצליח. אותו דבר בישראל ובגרמניה”.

בויס בגד באמנות

האמנות של מסה אקספרסיבית, עמוסה בחומרים שונים וברפרנטים. בביקורת על תערוכתו הראשונה בניו יורק התייחסה המבקרת רוברטה סמית ב”ניו יורק טיימס” למסורות התרבותיות שהוא מעמיס על יצירתו, בהן לדבריה „הסביבות של הפסל ‘מרזבאו’ של קורט שוויטרס, המיתולוגיזציה העצמית של בויס, האובססיה הניאו־אקספרסיוניסטית עם העבר הנאצי של גרמניה, והטיקים העקובים מדם וטעונים במיניות של האקציוניסטים הווינאים".

כשמסה נשאל מה יחסו לאמנים אלה, הוא משיב: "כל האמנים שציינת לא הבינו את הכוח האבסולוטי של האמנות. בויס למשל הלך לפוליטיקה והקים את התנועה הירוקה. זו היתה טעות ובגידה באמנות. אמנות היא הפתרון ולא המפלגה הירוקה. הוא החליש את האמנות ואת כוחה הטוטאלי. אמנות היא מצב מערכתי, לא ג'סטה אינדיבידואלית. לצייר זה לא מספיק. האמן צריך להבין שזה רעיון של שליטה על מדינה, על יקום. בעוד 20 שנה, אנשים ישאלו מי שולט עליכם והם ישיבו אמנות. מי המנהיג שלכם? אמנות“.

אתה מנסה לדבר על מערכת ושפה חדשות, אבל אינך חדל להשתמש בטרמינולוגיה קיימת, במונחים מדיניים ואף צבאיים כמו מנהיגות, צבא, חיילים ולוחמים. זה נשמע צורם, כמו כל משטר טוטאליטרי.

"השינה שולטת בחייך, גם הצמא. אלה הן המנהיגויות הטובות של האמנות. זו לא מנהיגות אנושית או דתית, אלא הבסיס שהוא כבר קיים: חייבים לישון, חייבים לנשום, חייבים את השמש וזה גם דיקטטורי. דיקטטורה באופן שהחיות או התינוקות מכירים. אמנות היא לא דיקטטורה אמיתית, אך חייבים להשתמש במלים החזקות האלה כדי שאנשים יבינו ואז להעניק משמעות של שלום למלים האלה. כשמשלבים אותן עם אמנות, הן מאבדות את האימה. כרגע הן עוד לא מתאימות כי חיילים מצטיירים כמו משהו רע, אך כשמשלבים אותם עם האמנות, הם מאבדים את יכולת ההרתעה שלהם. זה הדבר הכי מתוק אי פעם“.

מסה מספר כי המפגש הראשון שלו עם אמנות היה עם פיקאסו: „הייתי בן 21. עד אז הכרתי אמנות בספרים אך לא חיברתי את זה בראש לכדי משהו מעניין. לא הבנתי שזה נקרא אמנות. למדתי אמנות בבית הספר התיכון אך הפסקתי כשהייתי בן 16. אמי תמיד רשמה וציירה אך לא התעניינתי בכך, זה היה כמו ספורט, כימיה או פיסיקה בעבורי. רק כשהייתי בן 22 התחלתי לרשום ומישהו אמר לי, ‘הרישום הזה יכול להוביל למשהו שהוא אמנות’“.

כיצד היית מתאר את היחסים שלך עם עולם האמנות?

“הקבלה שלי השתנתה מאוד. קצת זנחתי את סצינת האמנות. האמנים לפעמים אוהבים את מה שאני עושה - הפסלים, המיצבים או הציורים, אך הם הפסיקו לעקוב אחר התיאוריה כי הם רוצים את הקריירה שלהם. מי שכן מתעניינים בתיאוריה שלי בשנים האחרונות הם דווקא פילוסופים. הם התחילו לקפוץ עלי ולהפיץ את דברי בצורה יותר אמינה בעולם. בעבורי, חשוב להיות חייל צנוע ומשרת צנוע של האמנות. אני מפורסם מאוד אך זה מקרי ולא מתוכנן ולכן אני חייב לנצל את הפרסום ולצעוק את הדבר לציבור. בעבור כך עולם האמנות מוגבל. לעומת זאת, האופרה והמערכת הפילוסופית הרבה יותר פתוחות”.

אתה כל הזמן מציג את האופרה כמערכת נכונה ואת המשחק כטקטיקה. אתה אומר שגם בתוך עולם האמנות אתה משחק. אתה יכול להסביר איך זה עובד?

“מגיל צעיר היו לי אינסטיקטים של משחק. שיחקתי כל כך חזק והרבה ומתישהו המשחק השתלט. היה המאסטר והמנהיג. ואז הבנתי שהמשחק זה העתיד לא רק בעבורי אלא בעבור כולם. ראיתי שהפרופסורים באקדמיה נחמדים, אך לא מנהיגים, ושהמוזיאונים נחמדים אך לא מנהיגים. לעומת זאת, אולם האופרה ובמות בכלל הם מעין זירות שאפשר לשחק בהן. אפשר ורצוי לעשות אותן גדולות יותר. נגיד, בית אופרה בגודל ירושלים. זה אפשרי. במלכות האמנות גם הארכיטקטורה תשתנה”.

כיצד כלכלת האמנות השפיענ על עבודתך? הרי אתה מציג ומוכר כמו כל אמן.

„שוק האמנות הוא עוד משחק, משחק צדדי של אמנות. צריך לקחת את זה בהומור. הוא אפילו הוחלש. צריך להיות קצת מרוחק מזה. אני משתמש בכסף ושם אותו בדיקטטורה של האמנות, משקיע אותו בתעמולה. אני שם אותו בדברים הטובים”.

אילו תגובות אתה מקבל על המסרים שלך?

“לפעמים אני מקבל תגובות קשות מאוד. בגרמניה, למשל, אומרים לי שמה שאני עושה זה דיקטטורה. ושאין לאף אחד קשר לזה. שזו המצאה. אומרים לי שאני בדיחה ושהדברים שאני אומר הם רק סלוגן”.

יש ממשיכים לאמנות שלך?

“אין לי ממשיכים. למעשה, לא צריכים ממשיכים באמנות. רק צריך לומר: אני לא עוקב אחר דבר ובאופן מיידי נסחפתי לדבר הזה. הייתי פתוח לכל דבר ונתנו לי לשחק. אף פעם לא ביקשתי ממישהו לומר לי מה לעשות. לכן נותרתי לבד. תמיד צחקו עלי ומעולם לא נתנו לי שום עצה”.

אתה לא מרגיש כמו ליצן החצר לפעמים?

“אומרים לי שזה טריק מסחרי, אך זה לא הפתרון האמיתי. אי אפשר לשרת את האמנות”.

זה לא מעייף אותך?

“זה מעייף מאוד לפעמים. אך כשאני מגיע למקומות חדשים, אני מבין שצריך לעשות עוד ספרים, לדייק יותר את דברי ואז הכל יהיה טוב שוב. העובדה שהוזמנתי לישראל היא צעד רדיקלי לקראת משהו חיובי מאוד. קיבלתי הרבה כוח מהשהות כאן. המצב פה אידיאולוגי מאוד ואני רואה שהאידיאולוגיה צריכה ללכת”.