גלריה אלפרד הממוקמת בקומת הרחוב בן עטר בדרום ת"א לבטח שימשה בעבר כמוסך או מפעל זעיר. כנרת לוריא וקרן תגר נדרשות לדחוף תריס ברזל כבד לגובה מספק כדי לפתוח את דלת הזכוכית של הגלריה המשופצת. אף שעבודותיהן של השתיים קטנות מידה, הן מצליחות לבלוט ברחוב האפרפר ולאורך כל הראיון הן מושכות פנימה עוברי אורח, לרבות זוג אמניות וינאיות שהגיעו לביקור ראשון בישראל וזוכות להסבר נדיב מכל אחת מהמציגות.

על אף השוני התוכני וכתב היד הייחודי של כל אחת, קל לעמוד על הקווים המשיקים בין יצירותיהן, הנובעים מהרקע המקצועי שלהן כמעצבות ומאיירות: שליטה בטכניקה מסוימת, שפה חזותית ברורה, הבחירה בנייר, בפורמטים קטנים, עבודה בחומרים זמינים-יומיומיים כמו עטים, טושים, עפרונות ועוד. „גם האובסיסיביות דומה אצל שתינו", מוסיפה תגר בהומור אך בכנות. ואכן מתחילת הראיון הן שלפו את מחברותיהן והחלו לשרבט במהלך השיחה. “זה קטע של מעצבות ומאיירות”, הן מסבירות.

בחלק הקדמי של הגלריה מציגה כנרת לוריא, ילידת 1978, את תערוכתה "Color Checker“. התערוכה אקלקטית במבט ראשון, אך במבט נוסף כל מרכיביה מתחברים ומאירים היבטים נוספים בעבודתה. היא החלה לעבוד עליה בחודשים האחרונים והיא מתבססת על כלי העזר בשם זה המשמש לכייל את הצבעים בתצלום. גם התפקיד של הקולור צ'קר וגם הוויזואליה שלו - גריד המורכב מ-24 מרובעים בדוגמיות צבע שונות היוו לה השראה. „ראיתי צילום של אריאל (קן, בן זוגה של לוריא - אע”א) ובו נראה הקולור צ'קר. עניין אותי מאחורי הקלעים של הצילום. המכניקה של איך נוצר דימוי“.

הקולור צ'קר מככב בשתי עבודות בתערוכה: אחת מהן היא דווקא עבודת וידיאו פשוטה המוקרנת בלופ, ובה נראית ידה העדינה של לוריא על רקע נוף תל-אביבי מגג ביתה, כשהיא אוחזת בכלי עד שהיא מתעייפת ומורידה אותו למטה מחוץ לפריים. הפירוק ליחידות צבע בא לידי ביטוי גם בשאר העבודות: דיוקן עצמי של לוריא רשום בקו שחור, רק עיניה בצבע תכלת ועל ראשה מוח גדול וצבעוני. בעבודה "דיזינגוף סנטר/העבודה" מציירת לוריא מקטע מתצלום האוויר של איזור ביתה בת"א. אף שמופיע בו דימוי ספציפי, נדמית העבודה כהפשטה של הקולור צ'קר.

לוריא הצליחה להקדיש את החודשים האחרונים לעבודה על התערוכה בלבד והשתדלה להימנע מעבודות מוזמנות. היא מצלמת את הדימוים שהיא רוצה לעבוד אתם ולפעמים אוספת ממקורות אחרים כמו מעיתונים. „מעניינים אותי דברים רחוקים, אמצעי ראייה ועוד“, היא אומרת. את צילום האוויר למשל לקחה מאתר של בזק.

„היו דברים שלא הספקתי להכניס מפאת קוצר הזמן“, היא מסבירה. בין הדברים שלא הספיקה היה תצלום ששמרה מהפצצה על עזה שאותו החלה לצייר ולא סיימה. במקום זאת היא גזרה אותו ויצרה ממנו דימוי מפורק, כמו הפיצוץ עצמו, המופיע בתערוכה. „אני מרגישה שזה נושא שקשור לעבודות שלי ושאני יכולה לפתח אותו עוד במשך שנים“.

עבודה נוספת שבולטת בתערוכה האי עבודה ללא שם. בעבודה נשקפות דמויות שונות, חלקן מעורטלות או עוטות משטחי צבע כמעין מלבושים. הן ניצבות זו לצד זו, בפרספקטיבות של עומק משתנות, מסתתרות ונגלות מבעד לפסי צבע החותכים את התמונה בצורה אנכית. הנייר עצמו מחורר במקומות שונים ותאורה עדינה המוצבת מאחוריו אף מעמיקה את יחסי העומק שמתקיימים ברישום עצמו. פרט לווידיאו זו העבודה היחידה שיש בה התחשבות בחלל.

תערוכתה של קרן תגר, ילידת 1979, נקראת "בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד" והיא מוצגת בחלל הפנימי של הגלריה. לעומת תערוכתה המינימליסטית יותר של לוריא, יש בה ריבוי עבודות. כמו כן, העבודה על התערוכה לא ארכה כמה חודשים אלא היא סיכום של כשלוש שנים. שמה נגזר משם אחת העבודות המוצגות בה, אשר נוצרה ב-2012. „שנה שבא האפשרות האמיתית של הקרבה והמוות ניטרלו את רוב הפחדים שהגבילו לדבריה את חייה עד כה", כותבת אוצרת שתי התערוכות, מרב זקס, בטקסט המלווה.

תגר לא חששה לרגע מהדף הלבן והריק, ללא מסגרת או מישהו שמזמין עבודה. להיפך היא מסבירה, „זה היה תענוג. מין קפיצה אל הלא נודע“. הפוסט הראשון היה עבודה טיפוגרפית שבה נכתב "First Post“. העבודה האחרונה בפוסט האחרונה ציור של יד הפוכה בצבע כחול כשקצות אצבעותיה נהפכות ורודות. תחתיה כתוב "Tingling Sensation“ והיא מה-11 לינואר. „זו היתה חוויה מעולה. התנסיתי בהרבה דברים, פיתחתי דברים שקודם לכן לא היתה לי ההזדמנות לעשות, כמו טיפוגרפיה מאוירת, תחום שאת לא ממש יכולה לעסוק בו בצורה מקצועית בישראל, למרות שבחו"ל זה כן מפותח. יכולתי גם לגעת באיור אופנה, תחום שבארץ אין לו שוק בכלל ותמיד מאוד עניין אותי". במרוצת הזמן, הבלוג נעשה פופולרי וזכה לתגובות רבות. „זה נהפך למעין טיפול פסיכולוגי און ליין ולחשיפה מאוד גדולה. עבדתי עם החלומות שלי ועם התחושות הקטנות והחולפות“, היא מספרת.

הסטודיו של תגר, כמו זה של לוריא, נמצא בביתה, שהיא מתגוררת בו עם אולג מילשטיין בן זוגה ובנם בן השנה, יונתן. לדברי תגר, אין שעת עבודה מסודרת. "הרבה פעמים הייתי שוכבת במיטה ברגעים שבין ערות לשינה וכל הזמן הראש עובד ובבוקר הייתי מכינה קפה ומתיישבת לרשום“. לעבודות אין סקיצות מוקדמות, ולעתים הן פורסמו לא גמורות. „הן כמו פאזל שאני מרכיבה בראש ומורידה לנייר. לא רציתי לערוך סקיצות, לא רציתי תיווך. הכנות היתה מאוד חשובה לי וזה לקח לי זמן להיפתח כי פחדתי לחשוף את עצמי כך“.

באופן כללי, טוענת לוריא "בעיצוב יש פורמטים קבועים, מקובלים, כמו פוסטר, מחברת, ברוד שיט. זו הבנה של מעצבים ומאיירים. בכלל מאיירים הם ילדים יותר טובים, עובדים בגבולות, פורחים בגבולות. גם בלוג הוא תחום בצורה כלשהי“. אלא שהיא עצמה, טוענת לוריא, מתקשה לעבוד על שטחים קטנים והיא יותר נוטה להתפרע עם הגדלים. תגר מודה שבהשפעת לוריא היא רוצה ללמוד לעבוד בפורמטים גדולים יותר ולנסות להיכנס לתהליכים הנמשכים יותר מיום אחד. „יש אמנם קסם בעבודה מהירה, זה תופס רגע או הלך רוח, מצד שני זה מפספס את היכולת להעמיק“, היא מסבירה.

בלי הזמנה

לוריא ותגר הכירו בעת לימודיהן במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הן היו באותו מחזור אך לא התחברו מיד. „התחלנו להתחבר רק בעקבות פרויקט שעשינו יחד“, מדגישה תגר. הפרויקט נקרא “The Ruby Wood”, והוא פרויקט התכתבות ויזואלי. הן החלו לעבוד עליו ב-2008 והציגו אותו בפצ'ה קוצ'ה בשנת 2011. „רצינו מסגרת לא מסחרית. זה נהפך למעין רצף תודעה כפול. האחת שולחת משהו במייל והשניה מגיבה. התגובה חופשית, לא טקסטואלית, אלא מצבור דימויים“, מסבירה תגר. „יצא חסר רצף, לא ליניארי. פתאום אחת מאתנו הגיבה למשהו שנעשה לפני שנה", מוסיפה לוריא.

תגר הקימה ב-2006 סטודיו לאיור ולעיצוב גרפי והחלה לעבוד כמאיירת בעיתונים ובמגזינים שונים בישראל ובחו"ל („הארץ", “עלמה", “Empty Mag” ועוד) ובאיור ספרי ילדים וכריכות ספרים בעבור "עם עובד“, "הקיבוץ המאוחד", „כנרת זמורה-ביתן דביר" ו"כתר". לוריא עובדת כמעצבת ומאיירת, היא פירסמה עבודות במגזינים, עיתונים וכתבי עת („הארץ", “A5”, „הכיוון מזרח" ועוד. אבל מתחילת דרכן הן לא הסתפקו במסגרות המקצועיות ונמשכו לאפשרויות הביטוי האמנותיות שאינן מסחריות בבסיסן.

„יש הבדל בין עבודה מוזמנת לעבודה שאת מייצרת בעצמך", טוענת לוריא.

„גם עבודות מוזמנות, אני תמיד בוחרת לעבוד על הדברים שמעניינים אותי. אך עדיין יש הבדל כשאת עושה משהו שהוא מנותק מהקשר כלכלי". מוסיפה תגר, “אני אספר לך אנקדוטה, כשהתחלתי לאייר לעיתונים העירו לי שהדמויות שלי עצובות מדי. אני לא צריכה לחשוב ככה כשאני עושה את מה שאני רוצה. היו מבקשים ממני לעבוד יותר צבעוני, למרות שאני מאוד אוהבת לעבוד בשחור לבן. חוץ מזה שהנושאים שאני מתעסקת בהם הם בעיקר מאוד אישיים".

השתיים לא מקבלות את ההנחה שאיור צריך לעמוד לצד טקסט. הן רואות איור כדבר מורכב ומרובד יותר. עם זאת הן לא רוצות להיכלא ברובריקה של עיצוב ואיור בלבד. „יש המון אמנים נחשבי בעולם שבאים מקומיקס, מעיצוב, שיש להם שפה פופית וזה עובד. אין לי מה להסתיר, נכון שאני באה מעיצוב, אבל היה לי חשוב לעשות תערוכה, להציג בחלל של אמנות ולראות מה קורה מהמפגש של שתי הדיספלינות“, אומרת תגר. לדבריה, דבר דומה קורה בתערוכות כמו תערוכת אמנות רחוב שהתקיימה בביתן הלנה רובינשטיין בת"א, שגם היא אינה שייכת לכאורה לחלל של אמנות.

„כשאת עובדת בסטודיו אין לזה שום משמעות. אבל כשאת מגיעה, כשאת יוצאת לעולם האמיתי ומחפשת חלל להציג בו, אז את מקבלת משמעות. אני מנסה להראות שיש לי מקום פה. רציתי להציג בחלל של אמנות כי מה שאני עושה זה אמנות ואני רוצה שיסתכלו על זה ככה. לחלל של עיצוב יש קונטקסט נורא מסחרי“, מסבירה תגר. מצד שני, טוענת לוריא, שעולם האמנות בישראל מאוד סגור. „אם לא עברת במחלקה לאמנות ואת לא במסלול הזה, ואינך שייכת לקליקה מסוימת את צריכה לעבוד הרבה יותר קשה".