טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קניבליזם, טירוף ואי שוויון: הסיפור הטראגי שמאחורי הציור "רפסודת המדוזה" רלוונטי מתמיד

לכתבה
"המדוזה", תיאודור ג'ריקו. מניפסט נגד העבדותMusée du Louvre

האליטה מצילה את עצמה, החזקים רוצחים את החלשים ופשוטי העם משילים את אנושיותם כדי לשרוד: 200 שנה חלפו מאז טבעה האונייה הצרפתית "המדוזה", אך סיפורה המצמרר נשמע רלוונטי מתמיד. זוהי הטרגדיה מאחורי אחת מיצירות המופת החשובות ביותר בלובר

תגובות

"ז'ריקו התבלבל", קבע לפני 198 שנים מבקר האמנות פייר אלכסנדר קופן, "הציור, מטרתו לדבר אל הנפש ואל העיניים, לא להגעיל אותן". חצי הביקורת האלו הופנו אל עבודה מונומנטלית, ענקית בממדיה, ובמבט לאחור – נדירה ביכולתה להישאר אקטואלית גם 200 שנה לאחר שהוצגה: "רפסודת המדוזה".

זו אחת מיצירות המופת החשובות ביותר שמוצגות במוזיאון הלובר בפריז. גודלה חמישה מטרים על שבעה מטרים וקשה שלא לעצור מול עוצמתה. בסצינה המתוארת על הבד פרש האמן הצעיר תיאודור ז'ריקו את מניפת הרגשות האנושית כולה. בתחתית הציור ובצדו השמאלי שולטים הצללים, הייסורים, העצב והמוות. בצד הימני, המואר, מושך את העין צעיר כהה עור המנופף ביריעות בד אדום לעבר ספינה שרק אם מתאמצים מבחינים בקיומה, הרחק באופק. במרכז, עיניו הטרוטות של גבר המצביע לכיוון הספינה ומעודד את חבריו למסע.

זהו סופו של גיהנום עלי אדמות שקרה באמת. טרגדיה אנושית בת 13 ימים שרק מעטים שרדו כדי לספר עליה. הגבר העייף במרכז היצירה הוא אחד מהם, שמו אלכסנדר קוריאר.

"בשיאן של הזוועות האכזריות ביותר נשבענו שאם אלוהים ירשה לנו לראות שוב את ארצנו היקרה, נספר לעולם המתורבת על ההרפתקה הנוראה שלנו בפרטי־פרטים".

תיאודור ז'ריקו, ליתוגרפיה של אטיין דוד, 1820
Roger Viollet/Getty Images

קוריאר, גיאוגרף ומהנדס בן 28 שנולד בעיר סר שבאלפים, היה בין 392 הנוסעים שעלו לאונייה "המדוזה" ב-17 ביוני 1816. הוא נשלח על ידי ממשלת צרפת לאתר מקום מתאים לייסוד קולוניה חדשה באי קאפ־ור הסמוך לסנגל. עמו על הסיפון היה קצין בן 23, הרופא והמנתח ז'אן בטיסט הנרי סביני. עשרה חודשים לאחר אותו יום גורלי פירסמו השניים את הספר "טביעת הספינה ׳המדוזה׳", שטילטל את החברה הצרפתית עד היסוד והוליד את יצירת המופת של ז'ריקו.

לואי ה-18

"המדוזה" לא הגיעה ליעדה. לאחר שעלתה על שרטון, 80 ק"מ מחופי הסהרה, הפכה האונייה לתפאורה, לרקע שעליו נחשפו תחלואיה של החברה הצרפתית בצורתם המזוקקת ביותר. ברגעי המשבר, הבדלי המעמדות קיבלו משמעות קטלנית, ומי שמצא את עצמו בצד הלא־נכון של יחסי הכוח נאלץ להשתחרר מכל שמץ של אנושיות כדי לשרוד: בגידה, רצח וקניבליזם נשזרו זה בזה לכדי תרחיש אימים שהביא למותם של יותר מ-150 בני אדם.

עם שק ביסקוויטים בלב ים

"המדוזה" היתה הגדולה והחשובה מבין ארבע האוניות שיצאו מצרפת לאפריקה בהוראתו של המלך הטרי לואי ה–18, אחיו הצעיר של לואי ה–16 שהוצא להורג בזמן המהפכה הצרפתית. הפלגת המשלחת היתה מאורע ראשון במעלה, מאחר שמטרתה היתה לאכלס מחדש בדיפלומטים ובכוח צבאי את הקולוניה בסנגל. זו הוחזקה בידי האנגלים בשנות המהפכה הצרפתית ושלטון האימפריה של נפוליאון. כעת, מששבה המלוכה לשלטון, הוחזרה הקולוניה לצרפת במסגרת הסכם.

"בכל רגע ורגע שמענו זעקות עלובות של חיילים או מלחים. הם התכוננו למותם, אמרו מלות פרידה והתחננו אל השמים"

על סיפון האונייה היו גם מושל סנגל, קולונל ז'וליאן־דזירה שמאלץ, עם אשתו ובנותיו. רב החובל היה אוג דורואה דה שומארה, אריסטוקרט גולה שנמלט מאימת המהפכה והעביר מחצית מחייו באנגליה. עוד הועלו אל הסיפון כ–200 חיילים שעד לא מזמן שירתו את נפוליאון אך כעת סרו למרותו של המלך, ובעלי מקצועות שונים שנוכחותם נדרשה בקולוניה — עובדי בנייה ונגרות, מדענים ואנשי רפואה.

ההפלגה עברה בשקט יחסי במשך שבועיים, גם אם חוסר הניסיון של שומארה בלט לכל אורכם: רב החובל לא פיקד על כלי שיט זה 25 שנה, מאז ימיו של לואי ה–16, ומעולם לא הוכשר לתפקיד רב־דרג כמו זה שניתן לו כעת. "כשהמלוכה חזרה לשלטון, כל נאמניה קיבלו עבודות, גם אלו שלא היו כשירים לעשות אותן", מסבירה ההיסטוריונית מרטין אסרה, פרופסור באוניברסיטת ננט המתמחה בהיסטוריה ימית של התקופה. "רבים מאנשי הצוות ומהנוסעים השתייכו לצד השני של המפה הפוליטית. לאחר ששירתו את נפוליאון, ולפני כן את המהפכה, פתאום הם מצאו את עצמם תחת המלך ותחת פיקודו של אדם לא מוכשר". מתחת לפני השטח, היא אומרת, נוצרו לחצים אדירים.

שומארה לא הקפיד על הנחיות השיט. הוא ניווט את הכלי במהירות גבוהה, והתרחק משלוש הספינות האחרות. אז, ככל הנראה מתוך רצון להגיע מוקדם ככל האפשר לנמל היעד, הורה על התקרבות לחופי מאוריטניה. "האזור הזה נחשב מסוכן מאוד לשיט עד היום", מסבירה פרופ' אסרה, "יש שם מדף יבשה ממש מעט מתחת לפני הים, ובזמן הגאות לא רואים אותו. היום יש טכנולוגיה שמבטיחה שספינות לא יעלו על החול, אבל גם עכשיו זהו אזור שלא שטים בו".

"דנו באפשרויות: לתת לחולים חצי מנה, משמע לגזור עליהם עונש מוות. לאחר התייעצות שהתקיימה באווירת הייאוש הקשה ביותר, החלטנו לזרוק אותם אל הים. האמצעי הזה, שנראה גם לנו דוחה ונורא, סיפק לנותרים שישה ימים עם מנות יין"

הבלתי נמנע התרחש ב-2 ביולי אחר הצהריים, כפי שמתארים קוריאר וסביני בספרם: "האונייה נבלמה במכה אלימה, המשיכה לשוט רגע קצר, והוכתה פעם שנייה ואז שלישית. היא נעצרה במקום שבו עומק המים לא היה אלא חמישה מטרים ו-60 ס"מ בגאות. הלם אחז בסיפון. כמה אנשים היו בלתי ניתנים לזיהוי: כאן נראה קלסתר תבוסתני ומכוער, שם פרצוף שלבש גוון צהוב עד ירוק, אחרים היו כמוכי ברק – הרוסים עד היסוד, והיו מי שנשארו במקומם כאילו נקשרו בשלשלאות – ללא יכולת לנוע. מאובנים כאילו הרגע הזה חולף לידם. אחרי ההלם של הרגעים הראשונים פתחו אינספור אנשים בזעקות ייאוש".

יומיים עברו על הנוסעים ואנשי הצוות בניסיון לשחרר את האונייה התקועה אך לבסוף הוחלט על פינוי. אלא שאז נחשפה בעיה נוספת: שש סירות ההצלה היו רחוקות מלענות על צרכיהם של 400 נוסעים.

"מועצה כונסה, ובה הכריז מושל סנגל על תוכנית לבניית רפסודה שתוכל לשאת כ–200 בני אדם ואספקת מזון ושתייה. האספקה היתה אמורה להישמר על הרפסודה, ובשעות הארוחות היו הסירות האחרות אמורות לבוא לקחת את מנותיהן. ההבטחות המפתות ביותר הובטחו לנו, כדי להסתיר מעינינו את עומק הצרה שאליה הובלנו: אמרו לנו עוד ש-120 אלף פרנקים שהיו באונייה יופקדו על הרפסודה, ובמקרה שאחת מסירות ההצלה תטבע, אנשיה ימצאו מקלט על הרפסודה".

שרטוט הרפסודה, כפי ששיחזרו קוריאר וסביני

חלוקת הנוסעים בין הסירות והרפסודה התבצעה. באופן לא מפתיע, אך מטריד בכל זאת, בני המעמדות הגבוהים והקצונה הבכירה זכו למקום בטוח בסירות. "זה היה ספונטני לחלוטין, ולכן גם בעל משמעות", מוסיפה אסרה, "זה בעצם חשף את פני הדברים – מצילים את האליטה, ואם אין מקום לאחרים – חבל".

השאר, מלחים זוטרים, חיילים פשוטים והנוסעים בני המעמדות הנמוכים יותר, נשלחו אל הרפסודה שבנייתה הושלמה בינתיים וכונתה בפי הנוכחים "המכונה". היה זה משטח עץ באורך 20 מטרים וברוחב שבעה מטרים. הוא היה יציב מאוד, אך לא היה יכול לשאת את המשא שהועידו לו.

"היינו 152. המכונה שקעה תחת משקלנו לעומק מטר. היינו כל כך צפופים שלא היה אפשר לצעוד אפילו צעד לכל כיוון. בקדמת הרפסודה ובאחוריה המים הגיעו לגובה המותניים".

* לפרטים על הציור - לחצו על הסימנים

שלושה קצינים, וסביני ביניהם, התנדבו להצטרף אל יושבי הרפסודה. ואולם, הפניקה הכללית וחוסר תפקודה של צמרת הפיקוד הביאו לכך שהאספקה שדובר בה, ושהוכנה מראש בדקדקנות, מעולם לא הגיעה אליה. רק מעט מים וחמש חביות יין קובעו בין קרשיה.

"עם צאתנו לדרך זרקו עלינו מהאונייה חבילת ביסקוויטים בשק אך הוא נפל אל הים. הצלחנו למשות אותו בקושי, הביסקוויטים הפכו לעיסה. שמרנו אותה בכל זאת… כשהשלווה התפשטה, החלטנו לחפש את המפות, המצפן והעוגן שחשבנו שניתנו לנו. החפצים ההכרחיים האלה לא נמצאו".

בתחילה ניסו יושבי הסירות להיצמד אל תוכנית החילוץ המקורית ולגרור את הרפסודה אחריהן אל החוף. "אבל הם הבינו שזה בלתי אפשרי", מסבירה אסרה, "הים היה סוער מדי והרפסודה שקעה תחת משקל נוסעיה. אז הם חתכו את החבלים והרפסודה נשארה להיסחף בזרם. אי אפשר לנווט כלי כזה, וגם לא היה להם איך".

152 הגברים ננטשו בלב ים.

מקניבליזם והלאה

עיסת הביסקוויטים הרטובים הספיקה לחלוקת מזון אחת בלבד. עם רדת הלילה הראשון תנאי מזג האוויר החמירו. "נאבקנו במוות במשך הלילה כולו. אחזנו בחבלים בחוזקה, מתגלגלים מעוצמת הגלים קדימה ואחורה, צפים בין חיים למוות, מהרהרים ברוע מזלנו, משוכנעים בסופנו הקרב אך משמרים שארית של קיום הרחק מלפיתתם של איתני הטבע. כך עברו עלינו השעות עד הבוקר. בכל רגע ורגע שמענו זעקות עלובות של חיילים או מלחים. הם התכוננו למותם, אמרו מלות פרידה והתחננו אל השמים".

עם שחר כבר הצטמצם מספרם של נוסעי הרפסודה, לאחר ש–20 מהם נסחפו אל המים. התגלית המרה הזאת הביאה להידרדרות מהירה במצב רוחם של הנותרים, וההתאבדויות הראשונות התרחשו כבר ביום השני: "שני חובלים צעירים ואופה אחד לא חששו לקפוץ אל הים ובכך להביא את חייהם אל קצם. זאת לאחר שאמרו שלום לחבריהם".

בשלב זה מדווחים קוריאר וסביני על הזיות קשות שהחלו לפגוע בצלילות הסובבים אותם. ואולם, דבר לא משתווה לאלימות הנוראה שפרצה עם רדת החשיכה בלילה השני.

"החיילים והמלחים האמינו שזו שעתם האחרונה. הם החליטו להמתיק את רגעיהם הנותרים ולשתות עד אובדן חושים… באקסטזה, הגברים האלה שאיבדו את קול ההיגיון ביקשו להוביל את עמיתיהם־לצרה אל סופם המשותף. הם הכריזו על כוונתם להיפטר מהמפקדים, ואז להרוס את הרפסודה על ידי חיתוך החבלים שהחזיקו את חלקיה… האות למרד ניתן".

"מה שמזעזע אותי הוא שכל זה קרה מהר מאוד. לא עברו אפילו יומיים מרגע שהם עלו על הרפסודה ועד שהחל קרב הכל בכל. זה מדאיג, אבל אלה הם חוקי הטבע, החזק שורד, או החזק נפשית" פרופ' מרטין אסרה

"הם איבדו את זה", קובעת אסרה. "צריך להבין, הם נסחפו, לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות והם פחדו, הם סבלו מהזיות, לא היה אפשר לשלוט בהם. מה שמזעזע אותי הוא שכל זה קרה מהר מאוד. לא עברו אפילו יומיים מרגע שהם עלו על הרפסודה ועד שהחל קרב הכל בכל. זה מדאיג, אבל אלה הם חוקי הטבע, החזק שורד, או החזק נפשית".

"כשיש איום על קיומך אתה מרשה לעצמך לעשות דברים שלא תעשה אחרת – כי התרבות, החברוּת, גורמים לנו להשתלט על הצד הביולוגי", מסביר ד"ר גדי בן עזר מהמכללה למינהל, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג העוסק בטראומות קבוצתיות ואישיות. "מדהים עד כמה חוסר תקווה יכול להוליד התנהגויות אכזריות. ברגע שאין תקווה, מואצים תהליכים הישרדותיים, חייתיים. אתה מתחיל לעשות הפרדות בין 'מי ששייך אלי' ו'מי שאינו שייך אלי', 'משלנו' ו'שאינו משלנו'. מתחילים לחשוב את מי להציל, ואז עולים הבדלים מעמדיים, מגדריים, גזעיים. אפילו ילדים הופכים לקורבנות מהר יותר, כי אתה מציל את הדומים לך".

הקרב הקשה המתואר על ידי סביני וקוריאר מציב מצד אחד את מרבית החיילים, ומנגד את הקצונה הזוטרה והאזרחים. במהלך כל שעות החשיכה הוחלפו מכות סכין וחרב, ורבים הושלכו אל הגלים.

"כמה קולות קראו להסיר את המפרש", כותבים קוריאר וסביני, "ההמון הסתער על החבלים והחל לחתוך אותם. קריסת התורן כמעט שברה את ירכו של קצין שנפל מחוסר הכרה. החיילים תפסו אותו וזרקו אותו אל הים. משינו אותו מהמים והנחנו אותו ליד חבית, אך הוא נתפס שוב על ידי הפורעים והם ניסו לעקור את עיניו בסכין. משראינו את אכזריותם תקפנו אותם בזעם. עם חרבות ביד, חצינו את שורותיהם של החיילים. רבים מהם שילמו בחייהם.

"קצת אחרי חצות, משעברה שעה שקטה יחסית, החיילים קמו עלינו שוב. רוחם היתה זרה לגופם. הם רצו לעברנו בייאוש, עם סכין או חרב ביד. הם תקפו אותנו, אנחנו הסתערנו עליהם בחזרה, ולא עבר זמן רב עד שהרפסודה התכסתה בגופותיהם".

גדי בן עזר
איליה מלניקוב

"מדהים עד כמה חוסר תקווה יכול להוליד התנהגויות אכזריות. ברגע שאין תקווה, מואצים תהליכים הישרדותיים, חייתיים. אתה מתחיל לעשות הפרדות בין 'מי שמשלנו' ל'שאינו משלנו'. ואז עולים הבדלים מעמדיים, גזעיים" ד"ר גדי בן עזר

"לא יכול להיות דבר נורא יותר מהקרב הזה", אומר בן עזר, שמצביע על הנכונות ללכת אחרי כל מנהיגות שהיא ברגעי חרדה, גם אם היא מובילה היישר לאבדון: "זה התרחיש הגרוע ביותר. אין להם אוכל או מים, והם שורפים את האנרגיה שלהם על לחימה זה בזה. הם הורגים את עצמם! במצבם, להילחם זה מוות בטוח".

בין שקיעת החמה ביום השני לזריחתה ביום השלישי מתו 60–65 אנשים. במהלך הקרבות הושלכו לים מעט המים שהיו על הרפסודה וגם כמה חביות יין. כעת רק שתי חביות, שהכילו כ-400 ליטר יין, נותרו על הקרשים. אך בזאת לא תמו צרותיהם של ניצולי המאורעות האחרונים. עם שחר הם עמדו לחזות בסצינה ששייכת לסיוטים.

"המסכנים שהמוות חס עליהם בלילה הנורא ההוא התנפלו על הגופות שכיסו את הרפסודה, ביתרו אותן לחלקים או טרפו אותן כמות שהן. הקצינים לא נגעו בהן בתחילה. משראינו שהמזון המחליא הזה חידש את כוחותיהם של מי שאכלו אותו, הצענו לייבש את הבשר כדי להפוך את טעמו לנסבל מעט יותר. מי שעמדו לו כוחותיו והתנזר, זכה בכמות גדולה של יין. היו מי שאכלו בדים, אחרים לעסו את עור הכובעים שהיה עליו מעט שומן, או חלב מלוכלך".

הרעב, הצמא, הפציעות שספגו בקרבות ומצבם הנפשי של יושבי הרפסודה הביאו לדילול מהיר במספרם. "שמש הבוקר של היום הרביעי באה להאיר את אסוננו וחשפה עשרה או שנים־עשר מחברינו מוטלים ללא רוח חיים על הרפסודה. המחזה הלם בנו, מאחר שהזכיר שעוד מעט גופותינו הן שישכבו באותו המקום. הענקנו למתים קבר בים ושמרנו על אחד מהם בלבד, כדי שיזין את מי שאמש עוד החזיקו את ידיו הרועדות והבטיחו לו חברות נצחית".

ביום החמישי נשארו רק 30 אנשים על משטח העץ, אך מצבם הגופני הידרדר במהירות: "מי הים הסירו כמעט לחלוטין את האפידרמיס מפלג גופנו התחתון. היינו מכוסים בפצע אחד ענק, ששיחרר מגרוננו זעקות כאב בכל פעם שהמים נגעו בו", מתארים קוריאר וסביני.

ואולם, היו מי שחשבו שקצב המיתות לא מהיר מספיק.

"נשארנו 27, ונראה היה שרק 15 יוכלו לשרוד עוד כמה ימים. האחרים, מכוסים בפצעים גדולים, איבדו את קול ההיגיון. עם זאת, הם זכו למנת יין ולפי החישובים שלנו יכלו לצרוך עד מותם שלושים או ארבעים בקבוקים שהיו לנו יקרי ערך. דנו באפשרויות: לתת לחולים חצי מנה, משמע לגזור עליהם עונש מוות. לאחר התייעצות שהתקיימה באווירת הייאוש הקשה ביותר, החלטנו לזרוק אותם אל הים. האמצעי הזה, שנראה גם לנו דוחה ונורא, סיפק לנותרים שישה ימים עם מנות יין. אך מרגע שהתקבלה ההחלטה – מי יעז להוציאה לפועל? השהייה ליד המוות והידיעה שנמות אם לא נבצע את שהוחלט הקהו את לבנו, והוא הפך לא־רגיש לכל תחושה אחרת מלבד יצר ההישרדות. שלושה מלחים וחייל אחד התנדבו למשימה. הסטנו את מבטינו ומחינו דמעות של דם על גורל חברינו".

אם הפנייה לקניבליזם הביאה את קורות הרפסודה אל התודעה הציבורית, דווקא הרגע הזה, שבו נרצחים בדם קר 12 אנשים, מטריד כיום יותר את המומחים למקרה. "כאשר יש שאלה של חיים ומוות, ניתן אפילו להבין את הצורך בקניבליזם, אומרת אסרה, "אבל השלכת הפצועים לים היא אלימות בלתי נתפשת. לניצולים שנשארו בחיים, זה היה כאב שבוודאי רדף אותם עד יום מותם".

האנתרופולוג בן עזר מתעכב על מה שהוא מכנה "אחת התקלות של התנהגות הישרדותית", שהתרחשה פה: הנטייה של היחיד להשעות את אחריותו המוסרית ושיפוטו האישי, לטובת הקבוצה. "מה זה ימותו עוד יומיים? הידע אם מישהו ימות בעוד יומיים או בעוד שעתיים הוא לא מתמטי. ומה אם יצילו אתכם בעוד ארבע שעות? במקרה הזה הם הדירו את החולים מהקבוצה, והתייחסו אליהם כאל תת־אדם".

אלאן מורגה, מנהל הארכיונים של מחוז הוט־מארן, שניהל בעבר את הארכיונים של הצי הצרפתי, מתקשה להאמין לגרסתם של קוריאר וסביני לרגע זה. לכל הפחות, הוא אומר, הסופרים מיזערו את התפקיד שמילאו בהריגה: "אנחנו יודעים שהם פעלו ללא רחמים – הם אלה שהחליטו שכדי שהחזקים ישרדו צריך להרוג את החלשים. האם לא עברנו כאן ממוות פסיבי למוות אקטיבי? לרצח של ממש?"

"המדוזה" תלויה בלובר והקהל מצלם בסמרטפונים
אוליביה ז'אן רוז

עדותם של קוריאר וסביני, שנכתבה בשעה שהאירועים עוד טריים בזיכרונם, נחשבת אמינה ברובה. ואולם, ספקות רבים מרחפים סביב חלק אחד בגרסתם – זה המתאר את גורלה האכזר של האשה היחידה שהיתה על הרפסודה, לדברי הסופרים: הטבחית. דמותה נשזרת בסיפור פעמים אחדות, בפירוט רב. קוריאר וסביני כותבים שהתגוררה באלפים כמו משפחתו של קוריאר, אך עזבה את מחוז הולדתה לפני 24 שנים, ומאז הלכה בעקבות חיילי צרפת באשר נלחמו. עתה, בלב ים, האשה ובעלה הושלכו מהרפסודה בזמן הקרב הגדול, אך התמזל מזלם והם נמשו מיד. "הושבנו את שני המסכנים על גופות המתים, והשענו אותם על חבית. לאחר כמה רגעים הם התאוששו, והאשה ביקשה מיד להכיר את שמו של מושיעה כדי להודות לו… בני הזוג התקשו להאמין שהנה הם שוב זה בזרועות זה. הם חשו והביעו את אושרם הגדול", כותבים השניים, אך מיד מוסיפים כי "אבוי! (האושר) היה קצר כל כך". הטבחית ובעלה היו בין הפצועים קשה שנזרקו אל הים על ידי 15 השורדים האחרונים, והפעם איש לא שש להצילם.

ואולם, רק קומץ מחוקרי המקרה תומכים בגרסה זו. רובם של המומחים מתעקשים שאין כל סימוכין לקיומה של טבחית, או כל אשה אחרת, על הרפסודה. לדבריהם, הרשומות מראות שכל הנשים פונו מ"המדוזה" בסירות ההצלה והגיעו אל החוף בשלום. אם השניים לקחו לעצמם חופש יצירתי בתיאור דמות כזו, אילו אי־דיוקים אחרים הם הרשו לעצמם לשזור בסיפורם?

אונייה באופק

מרגע שהושלכו הפצועים אל הים, השהייה על הרפסודה הפכה לנסבלת מעט יותר. הנוסעים הנותרים העבירו את ששת הימים הבאים בשיחות ארוכות, מתחו ביקורת על טעם השתן של חבריהם, התרגשו כשמצאו לימון באחד התיקים וניסו ללא הצלחה לצוד פרפרים וציפורים.

ביומם ה-13 על הרפסודה, בשעת בוקר, הבחינו הניצולים בתרניה של ספינה מוכרת הרחק באופק. זו היתה "הארגוס", אחת משלוש הספינות האחרות של המשלחת לסנגל. הם צעקו ונופפו בבדים צבעוניים במשך חצי שעה, אך לשווא. "הארגוס" נעלמה מן העין.

"מאקסטזת השמחה שקענו בייאוש ובכאב. נשכבנו על משטח העץ, שהיה עד לסבל האכזרי ביותר, והחלטנו לחכות למוות. חיפשנו נחמה בזרועות השינה. יום לפני כן השמש טרפה אותנו בקרניה, ולכן באותו יום החלטנו להתקין אוהל כדי להסתתר מחיותה. מרגע שהוקם, נשכבנו תחתיו ולא ראינו את מה שהתרחש סביבנו. דנו בהצעה לחרוט את תקציר קורותינו ואת שמותינו על חתיכת עץ, ולקבוע אותה בראש התורן, בתקווה שממשלתנו ומשפחותינו יתוודעו אליה. לאחר שעתיים שהעברנו בהרהורים הקשים ביותר, מפקד התותחנים של 'המדוזה' הציץ מחוץ לאוהל ושב מיד פנימה בצווחת שמחה. ידיו הורו לעבר הים, הוא בקושי נשם. כל שהצליח לומר היה 'ניצלנו!'… יצאנו מתחת לאוהל. גם מי שהפצעים בגפיהם התחתונות גרמו להם להעביר את הימים האחרונים בשכיבה גררו את עצמם אל אחורי הרפסודה כדי לצהול למראה הספינה. חיבקנו זה את זה ושמחנו בצורה שגבלה בשיגעון. דמעות של אושר זלגו על לחיינו החרבות".

חמישה מבין הניצולים מתו מפציעותיהם הקשות במהלך הימים הבאים. לבסוף, רק עשרה מ-152 הגברים שעלו על הרפסודה זכו להאריך ימים. אל קורבנות אלה יש להוסיף את מי שלא בטחו ברפסודה והחליטו להישאר על "המדוזה" בהמתנה להצלה. מבין 17 אנשים שנותרו מאחור, רק שלושה נמצאו חיים. חבריהם בחרו ככל הנראה לשים קץ לסבלם בקפיצה אל הים.

העיקר הכבוד

ב–30 בדצמבר 1816 הופתע רב החובל הכושל אוג דורואה דה שומארה כאשר נעצר, מיד עם שובו לצרפת. הוא לא ידע שבחודשים שעברו מאז נטש את הספינה הטובעת והפקיר רבים כל כך למותם, התקרית הפכה לסקנדל בממדים לאומיים.

כבר בחודש אוגוסט הגיש סביני דו"ח ראשון לשר הממונה על הצי, ובו פירט את המאורעות כפי שחווה אותם. הדו"ח הודלף לעיתון "Journal des Debats" והכה גלים. בהמשך הורחב המסמך בשיתוף עם קוריאר לספר שמהדורתו הראשונה יצאה לאור כבר באפריל 1817. הספר נכתב בכישרון רב, זכה לשבחי הביקורת ונהיה רב מכר.

"הפרשה הזאת היתה אסון לתדמית המלוכה", אומר מנהל הארכיון מורגה, "וגם לתדמיתו של הצי. העובדה שמשלחת חשובה כזו עולה על שרטון בדרכים שהיו מוכרות היטב לא הועילה לה בכלל".

לנוכח העדויות הרבות שנאספו נגד שומארה, הוא נמצא אשם בעלייה על שרטון ובכך שלא עזב אחרון את הספינה הטובעת. למרות זאת, עונשו לא היה חמור: הוא הודח מכל תפקידיו בצי, תארי הכבוד נשללו ממנו והוא נשלח לשלוש שנות מאסר. "רק על סעיף נטישת הספינה כשעוד היו בה אנשים הוא צריך היה להיות מוצא להורג", קובע מורגה, ואסרה מסכימה עמו: "נטישת הספינה והאנשים מנוגדת לחלוטין לחוק המוסרי של יורדי הים. לא צוחקים על עניינים כאלה והמשמעת נוקשה. הוא יצא מזה בזול בגלל הנסיבות הפוליטיות: הרגע החזירו את המלוכה ואי אפשר להוציא להורג קצין ששירת תחת לואי ה–16".

שומארה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו ובמשך שנים שלח בקשות רבות לרשויות הצי, כדי לשכנע אותן להשיב לו את דרגותיו ואת תוארי הכבוד שלו.

בשנים הבאות הוצאו לגמלאות כל הקצינים מתקופת שלטונו של לואי ה–16. "ההד התקשורתי של הפרשה גרם לרשויות ולמלך לעשות בדק בית", מסכמת אסרה.

ב-1818, לאחר שפרש מהצי, הגיש סביני את התזה שלו לפקולטה לרפואה בפריז. עבודתו עסקה בהשפעות הרעב והצמא על האדם, והתבססה על תצפיותיו מ-13 ימיו על הרפסודה.

קוריאר לעומתו איבד את המינוי הממשלתי שניתן לו, משום שהספר פורסם ללא אישור. הוא התקשה למצוא עבודה במקצועו, ובעקבות הצלחתן של שתי המהדורות הראשונות החליט לפתוח בקריירה חדשה וייסד את ההוצאה לאור וחנות הספרים "בטביעת המדוזה" בפאלה רויאל בפריז. על החלטתו הוא מספר במהדורה החמישית של הספר, שהדפיס ב-1821. לפי ערך הוויקיפדיה העוסק בחייו, חנותו הפכה למקום מפגש של מתנגדי המלוכה, והוא ערך והדפיס את מאמריהם. מאוחר יותר ייסד שני עיתונים. כיום, חטיבת ביניים בעיר הולדתו שבאלפים נקראת על שמו.

יעל אפרתי

"זה לא ציור בהזמנה, יש כאן מודל חדש של צייר עצמאי אשר לא כפוף לפטרון, ולכן הוא יכול לעשות דברים שלא היה אפשר לעשות קודם לכן. זו השקעה אדירה, אם במשך כמה שנים אתה צריך לממן עבודה כזו, שאינה מכורה מראש. אבל הוא פעל מתוך תחושת שליחות" ד"ר תמר מאיר

ז'ריקו מפיל את החומות

אחד העותקים מספרם של קוריאר וסביני הגיע לידיו של הצייר בן ה-26 תיאודור ז'ריקו והצית אצלו אובססיה. האמן, שביקש להשאיר חותם בעולם האמנות של זמנו, החליט להנציח את הדרמה ועשה זאת בצורה ששברה את כל המוסכמות. "היו ציורים של פוליטיקה עכשווית גם לפני כן, אבל לא כאלה", מסבירה ד"ר תמר מאיר, חוקרת אמנות צרפתית של המאה ה–19 ומרצה באוניברסיטת תל אביב.

ההבדל הראשוני בין יצירתו של ז'ריקו למה שקדם לה הוא ככל הנראה זה הכלכלי: "זה לא ציור בהזמנה", מבהירה מאיר, "יש כאן מודל חדש של צייר עצמאי אשר לא כפוף לפטרון, ולכן הוא יכול לעשות דברים שלא היה אפשר לעשות קודם לכן".

הבחירה של ז׳ריקו בחירות האמנותית לא באה ללא מחיר: "זו השקעה אדירה, אם במשך כמה שנים אתה צריך לממן עבודה כזו, שאינה מכורה מראש. אבל הוא פעל מתוך תחושה של שליחות – גם כדי להשאיר חותם וגם בשל הביקורת החברתית־פוליטית".

ז׳ריקו נפגש פעמים רבות עם קוריאר וסביני, ועם שורד שלישי מהרפסודה – הנגר לווילט. על פי עדויותיהם ובעזרת כישוריו של לווילט נבנה מודל מוקטן של "המכונה" והאמן החל לחקור את הסצינות השונות שחוו יושביה. ברישומיו הוא תיאר את רגעי הקניבליזם, אך החליט להשאיר אותם מחוץ לגרסה הסופית, כנראה מתוך חשש שיצונזרו ולא יוצגו בסלון של פריז, שאליו ייעד את יצירתו. כדי לתאר במדויק את הזוועה, הוא הלך לבתי החולים ולחדרי המתים ולמד את הגופות ואת חלקי הגופות. ידידו הקרוב, הצייר אז׳ן דלקרואה, דיגמן עבורו לציור את אחת הדמויות המוטלות בקדמת הרפסודה. קוריאר עצמו מונצח במרכזה עם זרועו המונפת, וסביני, כך נטען, מצויר כאחת הדמויות שעומדות בצללים.

מאיר מבהירה שציורים מהז'אנר ההיסטורי שאליו משתייכת היצירה הציגו בדרך כלל סצינות תנ"כיות או מיתולוגיות ששימשו כדוגמה להתנהגות ראויה. "כאן ז'ריקו לוקח סצינה עכשווית ונושא מאוד שנוי במחלוקת. הוא מייצג קורבנות. בקריאה מרובדת יש כאן ביקורת על הממשלה, על ההנהגה, על האופן שבו הפקירו את האנשים האלה", היא אומרת. "זו אלגוריה מאוד מורכבת שמגיעה ברגע עגום בהיסטוריה של צרפת. כשהצרפתים אבודים, מפולגים וחסרי הנהגה".

לאחר יותר משנתיים של עבודה מאומצת הוצגה "רפסודת המדוזה" לציבור בסלון של שנת 1819 וחוללה מהומה. "הציור הכה את התודעה הציבורית בזמנו", אומר קום פאבר, אוצר במחלקת הציור של מוזיאון הלובר, האחראי על אמנות צרפתית מהמאה ה–19. "הוא השפיע על דור שלם של ציירים שראה בז'ריקו פורץ דרך, בעיקר בשל האופן שבו הוא זיהה באקטואליה טרגדיה אישית והפך אותה לאקט הרואי – בתקופה שבה לא היו גיבורים ציבוריים".

קום פאבר
מתוך ערוץ היוטיוב

"הציור הכה את דעת הקהל בזמנו. הוא השפיע על דור שלם של ציירים שראה בז'ריקו פורץ דרך, בעיקר בשל האופן שבו זיהה באקטואליה טרגדיה אישית והפך אותה לאקט הרואי – בתקופה שלא היו בה גיבורים ציבוריים" קום פאבר (למעלה)

היצירה הוצגה בתחילה תחת השם המצונזר "סצינות מטביעת ספינה". גם זה, מאמינה מאיר, היה צעד מחושב מטעם האמן. "זה אירוני. הוא מדגיש את הצנזורה – אני יודע וגם אתם יודעים על מה מדבר הציור". פאבר מוסיף כי צנזור השם לא הטעה איש, "אפילו מארגני הסלון מטעם המלך ידעו במה מדובר".

מבקרי האמנות הצרפתים של התקופה הרבו בביקורת על העבודה. בין השאר נכתב כי זו "ערימת גופות שמבריחה ממנה את המבט" ותו לא, וכי "היצירה נועדה לשמח את עיניהם של אוכלי נבלות".

"הרבה אנשים לא הבינו את הציור", מבארת מאיר, "חלק מהמבקרים בכלל לא ראו את הספינה הקטנה באופק, אז הם לא ידעו איך לקרוא את זה. הם חשבו שהציור מונוטוני, שאין מספיק הבדל בין המתים לחיים, שהכל מוצג באותו צבע. ההבדלים הגזעיים לא היו מספיק קריאים להם, וזה מאוד הטריד אותם".

ולא בכדי. ז'ריקו בחר לשתול על הרפסודה כמה דמויות בעלות עור שחור, בניגוד לאמת ההיסטורית: רק חייל שחור אחד שרד את 13 הימים בים ומת מפצעיו לאחר החילוץ. בצורה זו הטעין ז'ריקו את יצירתו במשמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. במשך השנים נטען כי "רפסודת המדוזה" היא למעשה מניפסט נגד העבדות ונגד המלוכה שאיפשרה אותה. "הוא רצה להראות את השוויון בין בני האדם אל מול האימה והמוות", מסביר האוצר פאבר, "העובדה שבראש הפירמידה עומד אדם שחור שמנופף אל הספינה מעידה על רגישות גבוהה מאוד של ז'ריקו לשחורים בפרט ולכל האנשים שהיו בשולי החברה של זמנו בכלל. בהקשר של תקופתו, כאשר העבדות עוד היתה קיימת בצרפת אך קולות גוברים והולכים קראו לביטולה, אני חושב שהוא החליט לקחת צד ולנקוט עמדה – העמדה האנושית והליברלית ביותר".

ז'ריקו נחשב לחלוץ הזרם הרומנטי, ו"רפסודת המדוזה" היא אחת מן היצירות המרכזיות שבישרו אותו. שנה אחרי הסלון הפריזאי הוא נסע ללונדון וזכה שם להצלחה מסחררת – עשרות אלפי מבקרים באו לראות את יצירתו. אך הקריירה שלו היתה קצרה. שלוש שנים בלבד לאחר מכן, בהיותו בן 32, מת האמן המבטיח, ככל הנראה ממחלת מין. כבר באותה שנה רכשה צרפת את "רפסודת המדוזה". "הערך הרב של הציור זוהה בשלב מוקדם מאוד", אומר פאבר, "למרות שיש בו ביקורת כלפי המונרכיה, היא ריכזה מאמצים רבים כדי לרכוש אותו ולהכניס אותו למוזיאון המלכותי".

מאז ועד היום יצירת המופת נחשבת לאחת הפנינים של התרבות הצרפתית: "מוזיאון הלובר רואה בציור הזה את אחת מהיצירות החשובות ביותר שברשותו", אומר פאבר, "יש ל'רפסודת המדוזה' מקום מרכזי מאוד באחד החללים הכי יפים שלנו, והוא נמצא שם מאז המאה ה-19".

"רפסודת למפדוזה", פייר דלאווי, פריז 2017. 

הגדלה של תמונה של ספינת פליטים שמוצגת על גדת הסיין
Pierre DELAVIE

11 בינואר 2017

לפני שלושה שבועות חנך האמן פייר דלאווי יצירה חדשה בפריז, על גדת הסיין, מול מרכזה ההיסטורי של העיר, איל דה לה סיטה. העבודה, "רפסודת למפדוזה", גם היא ענקית בממדיה, היא הגדלה של תמונה שצולמה על ידי חיל הים האיטלקי במאי 2016, ובה נראית טביעתה של סירה בת זמננו בים התיכון. הפליטים שהיו על סיפונו של כלי השיט הרעוע נראים בתמונה חסרי אונים, מנסים להציל את עצמם בכל כוחם. "לפני 200 שנה טרגדיה כזו זיעזעה את החברה, כולם חשו שזה נוגע אליהם ונוצר דיון אמיתי סביבה", אמר האמן בראיון לערוץ פרנס 24, "היום אנחנו מגיבים באדישות מוחלטת".

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות