במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע יוסף סידר, שסרטו החדש, "הערת שוליים", העולה השבוע לאקרנים בישראל, זכה לפני כשבועיים בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. מפגש בין סידר לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

כשהייתי בקאן נשאלתי על ידי עורכת "גלריה" אם ארצה לראיין את סידר. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע הישראלי ולקולנוע בכלל.

בשובי לישראל התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של סרטו החדש של סידר אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת מוביפלוס השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).

עוד בנושא: סידר בדרך לאוסקר | הערת שוליים - כל הכתבות | סידר: מרגיש בר מזל

הגעתי בזמן, סידר כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.

שלפתי מתיקי את רשם-הקול הישן שיש לי, כזה עם קסטות, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי סידר אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, ישראלי ולא ישראלי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.

עד פחות משבוע לפני קיומה של הפגישה הזאת לא פגשתי מעולם את יוסף סידר ולא החלפתי אתו מלה אחת. הפגישה הקודמת היחידה שלי אתו אירעה ביום שאחרי נעילת פסטיבל קאן, בכניסה לשירותים בשדה התעופה בניס בדרך חזרה לישראל. אני עמדתי להיכנס, סידר יצא בדיוק. אמרתי משהו כמו "זה מקום משונה להיפגש בפעם הראשונה, אני אורי קליין". "אני יודע", הוא אמר, לחצנו ידיים והוא הסתלק במהירות שקצת הפתיעה אותי.

כעבור כמה דקות, כשישבתי מחכה לטיסה, הוא ניגש אלי, התנצל על הסתלקותו המהירה - אני אמרתי לו שבאמת אפילו לא הספקתי לאחל לו מזל טוב על זכייתו - ואמר שהוא לא יודע איך להתנהג עם מבקרי קולנוע. הוא מיהר להסתלק שוב, או אולי הפעם אני כבר דימיינתי את החיפזון בהסתלקותו.

תעוזה?

נחזור למשרד בקומה הרביעית ברחוב אלנבי בתל אביב. כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של רשם-הקול ואמרתי לסידר על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לסרטו החדש, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של העיתון שהוא קורא והעיתון שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כעיתון החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "הארץ" למצוא במקומות אחרים, אמר.

אנסה לתאר מה עבר בראשי בדקות האלה בעודי מגיב במלים סתמיות כמו "או-קיי" ו"בסדר". הייתי מופתע ועדיין לא הבנתי בדיוק לאן השיחה הזאת עומדת להתגלגל. איזו מערכת יחסים יש בין סידר לביני? הוא עושה סרטים ואני כותב עליהם. זו מערכת יחסים ביני לבינו?

טוב, אני לא כסיל מוחלט. כתבתי ביקורות על שלושת סרטיו הקודמים, "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור", ואם כי לא קטלתי אף אחד מהם כפי שכן קטלתי סרטים ישראליים אחרים, ואף שיבחתי מרכיבים שלהם - ויש מה לשבח בכל אחד מסרטיו - גם הבעתי הסתייגויות מהם. הבנתי שבזה מדובר אבל אמרתי לעצמי טוב, נשמע מה סידר רוצה לומר.

סידר אמר לי שיש לו רק משפט פתיחה אחד (שהתגלה בעצם כשאלת פתיחה) והוא שבהקשר אחד מסרטיו כתבתי שהוא אמן ההליכה בין הטיפות; ואם כן, מדוע לי מותר להישאר יבש?

לולא התאפקתי באותו רגע הייתי מגרד בראשי למשמע השאלה הזאת, אבל התאפקתי והמשכתי להקשיב.

המלה "תעוזה" היתה מלת מפתח בדבריו של סידר. לפני כשנה וחצי אירגן בית הספר לקולנוע סם שפיגל כנס שבו השתתפו דוברים רבים, וביניהם גם אני, ששטחו את חזונם בנוגע לקולנוע הישראלי. בדברי באותו כנס קראתי לסטודנטים לקולנוע שמילאו את האולם בסינמטק בירושלים לגלות תעוזה - תעוזה אמנותית, תעוזה פוליטית, אינני זוכר כבר מה היו דברי המדויקים - בוודאי כל עוד שהם צעירים. סידר נכח באותו כנס ושמע את דברי.

שנה וחצי לערך לאחר מכן הוא ביקש ממני לדעת מאיזה ניסיון אישי שלי תבעתי תעוזה מהקולנוענים הצעירים שישבו באולם. האם שילמתי מחיר בעבור כתיבתי? האם אני מבין את המחיר שיוצר קולנוע משלם (וזה נושא שיחזור שוב במשך המפגש).

תבעת אז חוויה קיצונית וטוטאלית מהסטודנטים, אמר סידר ושאל איזה מחיר אני משלם כדי להטיף לו ולאחרים; מהו הניסיון האישי שאתו אני בא לשולחן. מה האמירה שלי, הוא שאל. מהי האג'נדה שלי שעליה אני משלם מחיר. האם סיכנתי את פרנסתי, ביקש לדעת; האם סיכנתי את יחסי עם משפחתי ועם האנשים הקרובים לי. כל מי שעושה סרט לוקח סיכון, הוסיף סידר, וזהו סיכון אפי בממדים שלו. זו לפי עמדתו משמעותה של תעוזה מעבר לכל דבר פוליטי, שזה גם משהו שהוא לא יודע מהי האמירה שלי לגביו.

הנה, אמר סידר, הוא נותן לי את האפשרות לומר לו מהי האמירה הכלולה בכתיבתי והאם יש בה תעוזה.

האם הייתי צריך אז להסביר לסידר שבכל מלה שאדם כותב ומפרסם טמון סיכון? האם הייתי צריך להסביר לו שבאותו כנס דיברתי אל אמנים, מאמנים אני דורש תעוזה, וההקבלה שהוא יוצר בינו לביני אינה קבילה, ולפיכך גם תביעתו ממני אינה קבילה, כי אני מבקר קולנוע. אני לא אמן.

האם מותר לאמן לבקר את המבקר? בוודאי. האם מותר לו להתעמת עם המבקר? בוודאי. מבקר שאינו מוכן לקבל ביקורת אינו מבקר. אך גם בעניין הזה צריכים להתקיים כמה חוקים בסיסיים של התנהלות בין בני אדם.

בשלב הזה של המפגש אמר לי סידר שהוא מתוח זה כמה שבועות לקראת המפגש אתי. האם זה לא היה הוגן מצדו לאפשר גם לי להיות במתח? האם זה לא היה הוגן מצדו להתקשר אלי, כמה ימים לפני המפגש המתוכנן, ולדווח לי מה הוא מתכוון לעשות בו במקום להפתיע אותי? האם התוצאה לא היתה מסייעת באופן יעיל יותר לפרק את המטען שקיים לדעתו בינינו?

אג'נדה?

אנסה שוב לתאר מה עבר במוחי בדקות האלה ובדקות הבאות. אם יש משהו שאני אולי מתחרט עליו הרי זה שלא קמתי כעבור עשר דקות ואמרתי: תשמע, אם אתה לא מתכוון לקיים אתי ראיון סטנדרטי אז שלום וביי. אבל באיזשהו מקום נרתעתי מהפגנת כוחנות זאת, וגם חשתי משהו כלפי סידר - חמלה תהיה מלה חזקה מדי, אבל משהו - אף על פי שכמעט הבהיל אותי לשמוע ממנו שמה שקורה באותו משרד באותם רגעים הוא תוצאה של הדומיננטיות שלי בחייו.

אינני פסיכואנליטיקן, ואין לי שום יומרה לנתח את סידר, אבל כן הבחנתי בזעם שקיים בו, שבא לידי ביטוי, בין השאר, באופן שבו הוא ביטא את המלה "שערורייתי" כאשר התייחס לדברים הקצרים שכתבתי בעקבות צפייתי בסרטו החדש בקאן, דברים שכללו, לדבריו, ספוילר שערורייתי. גם קצת נרתעתי אחורה מבחינה מטאפורית כאשר בשלב אחר של המפגש הוא אמר שהדברים שעליהם אנחנו מדברים מציקים לו, והוא רוצה שהם יציקו גם לי.

אני יודע שלמבקרים יש השפעה על מושאי הביקורת שלהם, אבל ביקורת קולנוע (או תיאטרון או מוסיקה או ספרות או ציור או מסעדות או כל תחום אחר) היא חלק מהמשחק (האם אתה נגד ביקורת, שאלתי את סידר בשלב מסוים, והוא ענה שלא וחס וחלילה) והיא חייבת להתנהל בבגרות ובמקצוענות משני הצדדים.

במשך עבודתי כמבקר קולנוע ריאיינתי כבר במאי קולנוע ישראלים לא מעטים שאל עבודתם התייחסתי בפחות נדיבות מכפי שהתייחסתי לסרטיו של סידר, והם תמיד התנהלו אתי בבגרות ובמקצוענות, גם כאשר הם הזכירו את העובדה שלא תמיד התייחסתי לסרטיהם באהדה.

נשארתי לשבת ולהקשיב ולפעמים גם הגבתי, לפעמים אפילו בצורה קצת מטופשת ובעיקר מיותרת, כי מהר מאוד הבנתי שביני לבין סידר אין שפה משותפת ולא רציתי להיכנס מולו לעמדה של מורה מול תלמיד.

המלה "אג'נדה" כבר הבהירה לי את הנקודה הזאת. אנשים ששואלים מבקרים מהי האג'נדה שלהם, שאלה שלעתים מלווה בשאלה הנוספת "מהו סרט טוב לדעתך?", כאילו יש תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, כאילו המחשבה והטעם שלנו אינם דינמיים, מבטאים מחשבה קולנועית ראשונית מאוד. אם במשך יותר מ-30 שנות כתיבה על קולנוע לא הצלחתי להבהיר לסידר את טעמי, אז נכשלתי, בכל מה שנוגע אליו, ואני מתאר לעצמי שגם לגבי אחרים מקוראי. אין מבקר קולנוע שמצליח לעשות זאת לגבי כל קוראיו.

ההכרה שאין לי בעצם על מה לדבר עם סידר התחזקה כאשר הוא טען כנגדי שמקריאתו את דברי הוא הבין שאני מעדיף צורה על תוכן. האם באמת הייתי צריך לשבת שם במשרד בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב ולהסביר לסידר שהחלוקה בין צורה לתוכן היא, איך לומר, קצת אלמנטרית? שאין דבר כזה, העדפה של צורה על תוכן (או להיפך)? שהתוכן משרת את הצורה והצורה את התוכן? שהתוכן הוא הצורה והצורה היא התוכן?

בהמשך לדבריו על ההעדפה שלי את הצורה על התוכן, את הסגנון על העלילה, אמר סידר שלדברים שכתבתי על סרטיו היתה השפעה הפוכה עליו דווקא, וכיום הוא מתרכז יותר ויותר בעלילה ופחות בצד הסגנוני. בכלל, בכתיבה שלי על סרטיו, אמר, התרכזתי תמיד בשולי ולא בעיקר, במה שבעיניו היה שולי. גם כשהייתי אדיב כלפיו, הוסיף, תחושתו היתה שאני מתרכז בטפל ולא בעיקר.

באחד ממאמרי על אחד מסרטיו כתבתי שמעלותיו של סידר הן גם מגרעותיו. הוא ציטט באוזני את המשפט הזה ואמר שהוא יושב מולו ובודק מה הוא אומר. לדעתו, מה שהמשפט אומר הוא שמעלותיו של הסרט הן שהופכות אותו להיות פופולרי ואם הוא פופולרי כנראה הוא לא טוב. אף על פי שסידר ביאר לי למה התכוונתי (וכמובן לא לזה התכוונתי) הוא גם הוסיף שזהו משפט מעגלי שלא אומר שום דבר.

הוא מרגיש רטוב מאוד, אמר סידר, חוזר אל הדימוי שבו התחיל. בסרטיו, אמר, הוא לוקח סיכונים עצומים, שאותם אין הוא מוכן לפרט, אך מי שרואה אותם, ואת הרדיוס שבו הם מתרחשים, מבין. אם אני חושב שבמקום לדבר על המיינסטרים הוא משתף פעולה עם המיינסטרים, אז הוא מבקש ממני לכתוב את זה, להסביר ולנמק. מבחינות מסוימות היה זה המשפט המעניין ביותר שסידר אמר לי במפגש. בנסיבות אחרות הייתי מנסה לפתח עמו את מה שנאמר בו, אך בשלב הזה כבר ידעתי שזה לא יקרה.

מיהו מבקר טוב לדעת סידר? כזה שמוכן להתאהב ולהתלהב עד כלות (בקולנוע, בסרט); כזה שבכתיבתו מוכן לחשוף את החולשות שלו ואת החוויות האינטימיות שלו.

בהמשך לדברים האלה הודיע לי סידר שהוא לא יודע מי אני. שאני קר ומרוחק כלפי הנושא שעליו אני כותב.

מה לעשות שאני באמת לא מאוהב בסרטיו של סידר. אני מעריך היבטים מסוימים שלהם אבל אינני מאוהב בהם. אולי זה יקרה יום אחד.

מוזר לי לחשוב שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל - פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי - וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק. זה מוזר וזה גם קצת עצוב.

לא אדווח כאן על כל מה שנאמר, בעיקר מצדו של סידר, במשך המפגש שלי עמו. כאמור, קיימות שתי הקלטות של האירוע. במה שהיה אולי רגע השיא במפגש אמר סידר שמה שקורה בו בינו לביני הוא ניסיון מצדו להתבגר ולהכיל את הדומיננטיות שלי בחייו. הוא אמר שאחרי לא מעט מחשבה הוא הגיע למסקנה שהבגרות המקצועית שלו תהיה לומר שלא אכפת לו מה אני חושב עליו. אני באמת מקווה שהוא הצליח להגיע אל הבגרות המקצועית הזאת.

עומק?

בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו מזכיר את מה שקורה ב"הערת שוליים", סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח.

"הערת שוליים" מציג את סיפורם של בני משפחת שקולניק, אב ובן, ששניהם חוקרי תלמוד. האב (שלמה בראבא) מקדיש את חייו למחקרו, והוא ממורמר על כך שלא זכה בהכרה שלדעתו מגיעה לו. הוא אינו מכבד את בנו (ליאור אשכנזי), שלדעתו יחסו לתחום מחקרו הוא פופוליסטי ושטחי הרבה יותר (הבן כותב רבי מכר העוסקים בתלמוד, ולעומת אביו, הוא דמות מוכרת ואהודה בציבור, שמוזמנת להרצאות רבות).

האם, כאשר סידר אומר שיש משהו במפגש שמזכיר את "הערת שוליים", הוא גם האב שתובע ממני מחויבות ותעוזה רבות יותר וגם הבן שמלין על כך שאני לא מכבד ואוהב אותו מספיק? אם כן, הרי זה הופך אותי גם לאב וגם לבן, ותודו שזו מעמסה מעט כבדה להפיל על בן אדם בבוקרו של יום חול בתל אביב, כשכבר מרגישים את הקיץ המעיק המתקרב.

התחרותיות המאפיינת את היחסים בין האב לבן פורצת בכל עוצמתה ב"הערת שוליים" בעקבות טעות ביורוקרטית, שכופה על השקולניקים להתעמת עם יחסם לעצמם וזה לזה. על בסיס הסיטואציה הזאת מבקש סידר ליצור סרט שמערב בין יסודות מלודרמטיים (שהם בלתי נמנעים בכל סרט שעוסק ביחסים בין אבות לבנים) ליסודות קומיים. התוצאה, שיש בה סצינות יפות ורגעים מדויקים מאוד, מוצלחת בחלקה בלבד. יש לה מעלות ניכרות אך גם מגרעות.

בראש וראשונה אני מעריך את מה שסידר ניסה לעשות בסרטו. הסיפור, ביסודו, הוא טוב. הבחירה לעסוק באינטריגות בתוך העולם האקדמי אוצרת בתוכה אפשרויות דרמטיות וקומיות רבות, שעד כה הקולנוע הישראלי לא עסק בהן, והעיסוק הישיר הפעם ביחסים בין אב לבן מעצים את הדיון המתמשך בכל סרטיו של סידר עד כה במהותה של הגבריות והאבהות הישראליות.

גם ב"ההסדר" וגם ב"בופור" הוצגו דמותם של אבות סימבוליים, גם מסוכנים וגם מטפחים. ואף על פי ששלוש הדמויות המרכזיות ב"מדורת השבט" היו נשים, והעלילה כולה הונעה על ידי היעדרותו של אב המשפחה שבסרט, שמת ממחלת הסרטן לפני שהחלה העלילה, גם הסרט הזה עסק קודם לכל במקומה של הגבריות במציאות אידיאולוגית, שמשלבת בין פטריארכליות ללאומנות; וגם בו הוצגה הגבריות כמתעתעת: מסוכנת, אכזרית, מכוערת, מגוחכת ומטפחת בעת ובעונה אחת.

בעיותיו של "הערת שוליים" נובעות מכמה גורמים. כדי לעסוק ביחסים בין אב לבן צריך עומק, אך הוא אינו קיים בסרטו של סידר. לכל אורך הצפייה בסרט ציפיתי שהעומק הזה יתגלה ואפילו יתפרץ, אבל זה לא קרה. לשם כך צריך שלדמויות יהיה עומק. שני גיבורי הסרט מעוצבים מכמה נתונים בסיסיים, שאליהם מתוספים מרכיבים לא פתורים או לא מפותחים ולעתים אף תמוהים.

מהי, למשל, מהות היחסים בין שקולניק הבן לאשתו (עלמה זק)? למה הוא מתכוון, למשל, כאשר הוא אומר לאשתו את המשפט הקשה שיש לה תפקיד אחד למלא והוא תפקיד האמא במשפחה - יש להם בן יוצא צבא שעדיין מחפש את עצמו - והיא לא ממלאת אותו? ייתכן שלמשפט הזה יש משמעות רבה לסידר, אך בגלל האופן שבו הוצגו היחסים בין שקולניק הבן לאשתו עד לאותו רגע, המשמעות אינה מתחוורת לצופים.

בעיית עיצוב הדמויות פוגעת בעיקר בזו של האב ולכן בהופעתו של שלמה בראבא, שכמעט לכל אורך הסרט עוטה על פניו אותה נימה נרגנת. הופעתו נעשית בהדרגה מונוטונית (לעומתו נותן הסרט לליאור אשכנזי יותר מה לעשות, והוא עושה את עבודתו, במגבלות תפקידו, במיומנות).

אנחנו יודעים מה קורה לשני גיבורי הסרט, אנו רואים כיצד הם מגיבים למה שקורה להם, אבל מסך הפעולות והתגובות שלהם לא מתעצבות דמויות בעלות נפח. אנו לומדים להכיר אותם בצורה השטחית ביותר, וכתוצאה מכך הם אינם מצליחים לרגש אותנו. רוב הזמן, חוץ מרגעים ספורים שהם היפים ביותר בסרט, הם נדמים כגורמים בתוך נוסחה שאינה מתפתחת לאותה דרמה קומית (או קומדיה דרמטית, זה לא משנה) שסידר ביקש ליצור. כדי שהיא תצלח היתה צריכה לפרוץ ממנה עוצמה רגשית עזת ביטוי ובעיקר יצרית; רמזים לה אמנם קיימים בסרט, אך היא אינה מצטברת למהות שמעצבת אותו. כי מהו סיפור בין אב לבן ללא מידה משמעותית של תשוקה ויצר? בעיקר סיפור כמו זה שבסרט, העוסק בחומרים כה טעונים כמו קנאה, הרס והקרבה.

בעיה נוספת, הנובעת מקודמתה, היא שסידר אינו יודע כיצד לפתח את הסיפור. אני מעריך את העובדה שהוא נמנע מלנווט את העלילה באופן שבו סרטים אמריקאיים, למשל, שעוסקים ביחסים הטעונים בין אבות לבנים, מנווטים אותם, כך שינבע מהם מסר שמארגן את החיים בצורה מגמתית פשוטה ופשטנית; אך סידר לא מצא את התחליף להימנעות הזאת. סרטו, במקום להתעצם מכל בחינה אפשרית - דרמטית, קומית, רגשית ואנושית - הולך ומתמוסס ככל שהוא מתקדם. יש משהו מבולבל באופן שבו הסרט מתפתח, משהו לא מנומק ולא ממוקד דיו, והעובדה הזאת יצרה אצלי בזמן הצפייה תחושה של תסבול. משהו בסרט הזה הולך לאיבוד, והאובדן מציק.

בעיה שלישית, והיא מתלווה לשתי הבעיות הקודמות, קשורה בסגנונו של הסרט. לכל אחד מסרטיו הקודמים של סידר היה מראה משלו שתאם את המציאות שבה התרחש. ב"הערת שוליים" יש גודש של סגנונות, שנעים מהקומי-מתחכם להזוי ואולי אפילו קצת סוריאליסטי, ובעיקר תמוה. אין שום פגם בעימות בין סגנונות כל עוד זה עובד, אבל ב"הערת שוליים" זה איכשהו לא עובד, והמעברים הסגנוניים מבליטים את הבלבול, חוסר המיקוד ובסופו של דבר את חוסר העומק הדרמטי והרגשי שהסרט לוקה בהם. הגודש הסגנוני יוצר בסרט מידה של טרחנות, שהיא אולי נכונה לעיסוק של גיבוריו, אבל אינה תורמת להפיכת הצפייה לחוויה מענגת באמת.

"הערת שוליים", דרך סיפורו, מבקש להיות אלגוריה על היחסים בין אבות לבנים, ודרכם בין הדורות, במציאות הישראלית העכשווית. הוא כולל יסודות ממקורות אלגוריים נוספים, התנ"ך, למשל. יעדיו של הסרט היו יכולים להפוך אותו ליצירה יוצאת מן הכלל, ליצירה חשובה בנוף התרבותי המקומי העכשווי; אולם, האם נובעת ממנו אמירה משמעותית באמת על הנושא שבו הוא מבקש לעסוק? האם דמותו של האב, בנחישותה המקצועית ובהתנהגותה האקסצנטרית, אומרת משהו בעל עומק על דור ההורים? והאם דמותו של הבן, שאינו נרתע מלהיות מוכר ופופולרי ולנצל את הפופולריות הזאת, אומרת משהו על דור הבנים שהוא שטחי יותר ומכור יותר להצלחה פומבית?

אני מעריך את העובדה שסידר לא הפך את אחת משתי הדמויות המרכזיות לנעלה יותר מהאחרת; לשתיהן יש חולשות ופגמים, והתחושה היא שהוא מתבונן בשתיהן מעמדה זהה של ריחוק. זו אחת ממעלותיו של "הערת שוליים" דווקא; אך האמירה שמנסה לצאת מהסרט מגיחה ממנו באופן מטושטש והססני, מכיוון שהטיפול בממד האלגורי של העלילה הוא סכמטי יותר מאשר אנליטי, ובכך טמונה חולשתו העיקרית של הסרט.

הסכמטיות הזאת באה לידי ביטוי, בין השאר, בטיפול ביחסים בין שקולניק הבן לבנו שלו, יחסים שאינם מפותחים דיים ואף כוללים כמה מהלכים עלילתיים שאינם מבשילים. והיא קשורה גם למקום שהסרט מעניק לנשים - האם (עליזה רוזן) ואשתו של הבן, שדמויותיהן מעוצבות כעוד נתונים במשוואה ולא כדמויות בעלות קיום עצמאי; והרי שום דרמה או קומדיה על היחסים בין אבות לבנים לא תצלח בלי שיינתן בה המקום הסימבולי הנכון לנשים שמשקיפות עליה.

התבונה והיכולת של סידר ניכרות בסרט, וכאמור, יש בו רגעים שבהם ניכר הפוטנציאל שהיה לו, אך בכללותו, "הערת שוליים" הוא החמצה. *

שלמה בראבא, מימין, וליאור אשכנזי ב''הערת שוליים''. הכרה שטחית