היו להם מכונות ירייה - קולנוע - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

היו להם מכונות ירייה

ההישגים החזותיים וחולשת העלילה של "בופור" מאזנים זה את זה והופכים אותו ליצירה מרשימה, אך מתסכלת

  • פורסם לראשונה: 07.03.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 08.03.2007
  • 23:00

ההישגים והחולשות של "בופור" מאזנים זה את זה והופכים את סרטו העלילתי השלישי של הבמאי יוסף סידר ליצירה שהיא בו-בזמן מרשימה ומתסכלת.

ההישגים של הסרט נעוצים בראש ובראשונה בהיבטים החזותיים שלו. סרטו של סידר - שגם כתב את התסריט עם רון לשם, על פי ספרו של האחרון, "אם יש גן עדן" - מתרחש במבצר הבופור בדרום לבנון בתקופה שלפני יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. בעזרת הצלם עופר יניב ומעצב התפאורה מיגל מרקין, שעשו עבודה מצוינת, מצליח סידר להפוך את אתרי ההתרחשות העיקריים של הסרט, את המבצר עצמו ואת הנוף המקיף אותו לטריטוריה שנדמה כי היא מרחפת בחלל משלה, כאילו על כוכב לכת נבדל מהמדינה שהחיילים בסרט אמורים לשרת.

בגלל העיצוב של המבצר והמדים שהחיילים לובשים, שמקנים להם לעתים מראה מעוות וגרוטסקי (במיוחד כשהם מצולמים ממרחק), "בופור" מזכיר לעתים, בעיקר בחלקו הראשון, סרטי מדע בדיוני משנות ה-50, שתיארו את המתרחש בתחנה מבודדת אי שם בחלל. משהו באופן הישיר שבו סידר מתאר את המציאות הזאת מבחינה חזותית משרת את מסריו של הסרט טוב יותר מכל מה שהעלילה עצמה משדרת; כך הוא מצליח לעצב תחושה של בידוד ותלישות, שמעבירה ביעילות רבה את תחושת האי-ודאות, הבלבול והאין-אונים שהחיילים חשים לנוכח המצב המעורפל שבו הם נמצאים.

צבעיו החורפיים של הסרט, העובדה שהצופים אינם רואים אפילו פעם אחת את האויב התוקף את המבצר והאופן שבו סידר מביים את סצינות הפעולה, כך שהן משלבות בין צילום מוקפד לריחוק רגשי - כל אלה מקנים לסרט עוצמה ניכרת. בזכות העוצמה הזאת הסרט במיטבו כאשר הוא מתאר את שגרת החיים בבופור, אבל היא גם מבליטה את העובדה שצדדיה האחרים של היצירה חלשים יותר.

מתחמק מעימות ישיר

ספרו של לשם (שאותו קראתי אחרי שצפיתי בסרט) וסרטו של סידר הם שני טקסטים שונים מאוד. זהו שוני מודע כנראה, בהתחשב בשינוי שמו המקורי של הספר, שהוא נוהג חריג בעיבודים קולנועיים לספרים, במיוחד כשמדובר ברבי מכר.

ספרו של לשם, שמסופר בגוף ראשון מפיו של לירז, מפקד המוצב, הוא טקסט בעייתי מאוד מהרבה בחינות, אך גם טעון וסוגסטיווי מאוד. עיסוקו באתוס הצבאי הישראלי, בעוצמה הישראלית ובסדקים הניכרים בה, בגבריות הישראלית על תעצומותיה הרגשיות והמיניות ועל פגיעותה הנוגעת ללב - כל אלה מעצימים את הבעייתיות של "אם יש גן עדן", אך גם הופכים אותו ליצירה שפועלת בלב השיח המורכב, שמתמשך בספרות העברית מאז ראשיתה.

לכך מצטרפים רצונו של לשם בתיאור ריאליסטי עד היפר-ריאליסטי כמעט של הווי החיים בצבא, כולל סגנון הדיבור של החיילים (ואין ספק שזו אחת הסיבות להצלחתו הגדולה של הספר); וכן האירוניה החמקמקה והערמומית שנלווית לעתים לריאליזם הזה, הביקורת שהספר כולל כלפי הצבא, האידיאולוגיה שמנחה אותו, הממסד שמכוון אותו והחברה שמקדשת אותו. ואולם, הביקורת הזאת אינה מצליחה להפחית מהממד הרומנטי של הספר.

לעומת הספר, סרטו של סידר, אף שהוא נוגע ברבות מהסוגיות האלה, חף כמעט לגמרי מסוגסטיוויות. הוא טקסט שטוח מאוד, שקוף כמעט לגמרי מבחינת כוונותיו ואמירותיו, שקורס אל תוך הבנאליות בכל פעם שהוא מבקש להלביש עלילה על המקום, הנוף והרגע ההיסטורי שבהם הוא מתרחש. אם הבעייתיות של ספרו של לשם נובעת מהעיסוק שלו בנושאים המובעים בו, הרי הבעייתיות של הסרט נובעת דווקא מכך שהוא מתחמק מעימות ישיר עם הנושאים האלה. "אם יש גן עדן" אינו יצירה נועזת יותר מהסרט שנוצר על פיה - גם הוא הולך על בטוח ומנסה לשאת חן בדרכו שלו - אך כל אחת מהיצירות עושה זאת בצורה אחרת.

כפי שסידר הוכיח גם בשני סרטיו הקודמים ("ההסדר" מ-2000 ו"מדורת השבט" מ-2004, שכל אחד מהם זכה להצלחה גדולה), הוא אמן ההליכה הזהירה בין הטיפות האידיאולוגיות; סרטיו מצליחים לבטא איזשהו קונסנזוס שכל צדי המפה הפוליטית יכולים להזדהות עמו. אילו העובדה הזאת היתה חושפת את מהותו של אותו קונסנזוס, או מתייחסת אליו בביקורתיות ובאירוניה, היתה לה חשיבות בחברה הישראלית. ואולם, בסרטיו של סידר הקונסנזוס הוא רק קונסנזוס, ואם יש איזו התייחסות אליו, היא נובעת מתחושה של ציות חברתי ורומנטיקה אידיאולוגית.

זה ייגמר באורגמה גדולה

אולי דווקא משום ש"בופור" הוא סרטו המיומן ביותר עד כה, הבעייתיות המאפיינת את יצירתו של סידר בולטת הפעם יותר מבשני סרטיו הקודמים. בעוד שצדו החזותי של הסרט מושך אותו למחוזות שמתרחקים לכאורה מהמיינסטרים, הרי הנרטיב שלו מעגן אותו עמוק בתוך המיינסטרים, וממנו נשאבות גם אמירותיו המרכזיות. עיצוב הדמויות חלש; הצופים אינם לומדים להכיר לעומק אף אחת מהן, ותיאור היחסים ביניהן גובל במכניות.

סידר עסק בגבריות נוסח ישראל גם בשני סרטיו הקודמים: "ההסדר" התעמת עמה ישירות ו"מדורת השבט" עסק בה דרך היעדרותה במשפחה שסיפורה הוצג בסרט, וחדירתה לתוכה פעם נוספת. דווקא "בופור", שיש בו רק גברים, מטפל בנושא זה בצורה הסטרילית ביותר מבין שלושת סרטיו של הבמאי.

עלילת "בופור" אמורה להיות מורכבת מחומרים מרגשים מאוד, אולי המרגשים ביותר בהוויה הישראלית, שהתגובה אליהם היא כמעט אוטומטית. ואולם, התסריט מציג את החומרים האלה בצורה כה נוסחתית, עד שיש רגעים שהסרט נספג לתוך המיתולוגיה של סרטי מלחמה הוליוודיים ממלחמת העולם השנייה, שבהם אם חייל היה מכריז שהוא עומד לצאת לחופשה, מיד היה ברור שהוא ייפצע או ייהרג.

מכיוון שכך, גם כאשר הסצינות הספציפיות המתארות את מה שקורה לכמה מגיבורי הסרט מבוימות היטב, הן נעדרות רגש. להעדר הזה יש תוצאה מרכזית אחת: כל הרגש שכן מצטבר בסרט מכוון למטרה אחת - עזיבת צה"ל את הבופור ואת דרום לבנון. העזיבה מתוארת בעוצמה מלנכולית כה גדולה, שסיפור היחסים בין החיילים למקום שבו הם נמצאים נהפך לסיפור האהבה הגדול היחיד בסרט. הוא נגמר באורגזמה הקולנועית הגדולה של פיצוץ המבצר והדיכאון שאחרי, שבא לידי ביטוי בשוט של לירז, שמסיים את הסרט.

הבחירה באושרי כהן לגילום דמותו של לירז היא מעניינת ואולי גם נועזת, שכן הוא אינו מייצג את המפקד הצה"לי כפי שהוצג בדרך כלל בקולנוע הישראלי. אך דמותו אינה מפותחת כהלכה; היא נותרת חידתית ומרוחקת, והבחירה בשחקן נדמית מנותקת ממה שהסרט מנסה לעשות בכללותו.

"בופור" מבקש לפנות אל המכנה הרגשי והאידיאולוגי הרחב ביותר. מצד אחד, נדמה שכל הנתונים של הסרט פועלים לטובתו. מצד שני, יש בו משהו משונה. גם אם הוא מרשים בעת הצפייה בו, "בופור" מותיר הד מועט מאוד בזיכרון ומועט אף יותר בנשמה. משהו בו מתמוסס מהר מדי והופך את החוויה שהוא מייצר לחמקמקה.

"בופור". במאי: יוסף סידר; תסריט: יוסף סידר ורון לשם, על פי ספרו של לשם "אם יש גן עדן"; צילום: עופר יניב; מוסיקה: ישי אדר; עריכה: זוהר סלע; שחקנים: אושרי כהן, איתי טיראן, אלי אלטוניו, איתי תורג'מן, אוהד קנולר, אלון אבוטבול, נבו קמחי

לביקורות סרטים נוספות



אושרי כהן ב"בופור". דמות המפקד נותנת חידתית ומרוחקת




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים