קופנהגן. כל הדרך לפגישה עם לארס פון טריר ירד גשם. אמצע אוגוסט, והשמים אפורים, כבדים, כאילו כאן בדנמרק החורף כבר התחיל. מזג האוויר הזכיר לי נסיעת מונית קודמת, בחורף לפני ארבע שנים, בדרך חזרה הביתה ממועדון לילה. אני לא יודע אם זה היה החימום המוגזם במונית, הסיבובים החדים ברחובות הנוצצים מגשם של קופנהגן, או חצי בקבוק הוודקה שהברחנו למועדון ולגמנו במהירות, אבל רציתי להקיא. "תתאפק!" לחשה לי אז מי שנסעה איתי במונית, "אנחנו עוד מעט מגיעים הביתה, תחזיק את זה בפנים". "אני לא משוכנע שאני יכול", עניתי. "אתה חייב", היא הדגישה בעוד הנהג שולח מבטים מודאגים אחורה, "יש קנס של 500 קרונה אם אתה מקיא במונית". כמה מוזר, אני זוכר שחשבתי מבעד לאדי האלכוהול, שיש להם כאן בדנמרק חוקים לדברים האלה, ושהיא יודעת את המחיר. התאפקתי.

"תגיד", שאלתי את נהג המונית, כשהגענו לשערי עיר הסרטים של פון טריר, "יש איזה קנס קבוע אם מישהו מקיא לך במונית?" "בטח", ענה, "500 קרונה במהלך השבוע, 1,000 קרונה ביום שישי, כי זה הורס את העסקים לכל הסוף שבוע. כולם יודעים את זה". ברוכים הבאים לדנמרק, מדינה שבה אתה צריך להכיר ולכבד את החוקים, אפילו אם אתה שיכור לחלוטין.

זו הקרקע שבה צמח לארס פון טריר, ושממנה צמחה, אולי, האובססיה שלו לחוקים. ב"דוגוויל" הפרק הראשון בטרילוגיה האמריקאית שלו, אלה הם חוקי העיירה, שלאט-לאט הולכים ומדרדרים את חייה של הגיבורה גרייס לעבדות ולאונס; ב"מנדרליי", הפרק השני בטרילוגיה, אלה הם "חוקי הגברת" - כללי העבדות מרצון שממשיכים לכבול את חבורת השחורים שחיה בעיירה בדרום ארצות הברית; ויש גם את החוקים שפון טריר עצמו המציא במניפסט הקולנועי "דוגמה 95'", שאוסרים על תאורה מלאכותית או פסקול נפרד, והחוקים ששוברים הצעירים המתחזים למפגרים ב"אידיוטים". אולי אין בכך פלא משום שחוקים, בשביל פון טריר, הם ההשתקפות של החברה. והבמאי הדני, באותה מידה שהוא אחד הקולנוענים המבריקים בעולם כיום, הוא גם מבקר חברתי.

דגל שחור, כמו בספינת פיראטים, מתנוסס מעל המתחם שממנו פועל הבמאי הדני: "פילם-בויין" - עיר הסרטים - כתוב עליו באותיות לבנות. מדי בוקר מרימים אותו מתמחים צעירים, לקול תיפוף צבאי וחליל צד. פון טריר ושותפו, המפיק פיטר אלבק ינסן, הקימו את הקומפלקס - חצי קומונה, חצי חברה מסחרית - בפרבר מרוחק של קופנהגן לפני כעשור, והוא הפך במהרה למרכז תעשיית הקולנוע הדנית. שורה של חברות הפקה, צילום ועריכה מרוכזות כאן, במתחם שמורכב מבתי עץ בני קומה אחת. סרטים רבים - מפורנו קשה ועד מועמדים לאוסקר - יצאו מכאן. בין הבתים פזורים משוריינים בצבעי הסוואה, ועגלות גולף, גם הן צבאיות, מתרוצצות ביניהם. בימי הקיץ כולם הולכים לבריכה שממוקמת במתחם. פון טריר וינסן מסתובבים שם עירומים. אבל כשהיינו שם ירד גשם, וכולם הסתגרו בתוך המבנים.

מטה חברת ההפקה של השניים, "הפקות זנטרופה", בולט בגודלו על רקע הצריפים שמסביב. בתוכו, על הקיר האחורי, תלויות תעודות הצטיינות ושלל הפרסים שבהם זכו סרטיו של פון טריר ושותפיו בפסטיבלים ברחבי העולם. זו היתה שעת צהריים ועל שולחנות העץ הענקיים הציבו עובדים פלחי אננס ואבטיח, והכינו את המזנון. הם העירו בעדינות את אחד מעובדי זנטרופה, שישן בנינוחות על ספה גדולה. קטיה, העוזרת הגרמנייה של פון טריר, הובילה אותי אל מחוץ לבניין, אל צריף העץ הקטן שבשולי המתחם, ממש על גבול היער, שממנו הוא עובד. "הוא במצב רוח טוב", היא אומרת. אלו חדשות מעודדות.

ברגמן לא ענה

בחורף האחרון נכנס פון טריר לדיכאון עמוק. זו לא היתה הפעם הראשונה שהבמאי הדני סבל מבעיות נפשיות, אבל הפעם זה היה שונה, חמור יותר. הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי, הפסיק את עבודתו, ולא הגיע לעיר הסרטים. אחרי כמה חודשים העניק ראיון ליומון הדני "פוליטיקן", שבו אמר כי ייתכן שלא יביים יותר סרטים. "אין לי את האנרגיה הדרושה לכך", הוא הסביר. מאז החל לחזור לעצמו, וכשטיפסנו במדרגות העץ אל תוך הבקתה שבה הוא עובד, הוא נראה בעיצומה של עבודה על סרט חדש - "אנטי-קרייסט". "זה סרט אימה עם שני משתתפים בלבד", הוא אומר, "והוא עוסק באכזריות בין המינים". "אולי", הוא מוסיף, "הסרט יהיה מפחיד יותר כי הוא די מציאותי".

חלונות הבקתה פונים ליער ירוק. פון טריר, נמוך קומה וממושקף, הסתובב בגרביים שחורים על רצפת העץ, נע בין שולחן העבודה שלו לפינת ישיבה. אור רך הגיע ממנורות העומדות בפינות החדר. הוא בן 51, וזקן מאפיר מכסה את פניו. הוא לבש חולצת טריקו שחורה, שתחובה לתוך מכנסיים שחורים. לחגורתו הוצמד נרתיק שחור לטלפון נייד, שבו הוא משתמש כדי להתקשר למטה החברה. שולחן העבודה שלו היה עמוס בעותקים של התסריט ל"אנטי-קרייסט", עליהם ניצבה קופסת פלסטיק ענקית ובתוכה פיסות הליקריץ המריר שאהוב כל כך על הדנים.

בין הספרים שעל השולחן נמצא "מאמרים על ברגמן", הבמאי השוודי שמת לפני כחודש ושהשפיע רבות על פון טריר. "כמה מכתבים כתבתי לו, והוא לא השיב לי אפילו פעם אחת", הוא מספר. מאחורי השולחן, על הקיר הלבן, משורטטים שלושה קווים אדומים, עם שנתות רבות, המפרטים את קו העלילה של הסרט החדש שלו. "זה עוד ישתנה פעמים רבות", הוא אומר, "אבל לפחות הכתובת כבר נמצאת על הקיר".

הוא הוציא לעצמו בקבוק ספרייט מהמקרר הקטן ופנה לספת עור חומה, השתרע עליה על צדו, כל גופו מצליח להיכנס בשטח הקטן, השעין את ראשו על ידו הימנית, והתחיל לדבר.

"הייתי בדיכאון בחורף האחרון. כבר בעבר היו לי המון חרדות מסוגים שונים, פוביות מטיסה, אבל זו הפעם הראשונה שסבלתי מדיכאון עמוק ומתמשך. מצאתי את עצמי בוכה ובוכה במשך ימים שלמים. לא ידעתי מה לעשות. בניגוד למצב של חרדה, כשאתה בדיכאון אתה לא מפחד, אתה פשוט חסר אנרגיה. לא היה לי די כוח לגרוב גרביים. זה נמשך שלושה חודשים. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני חייב לשנות את המצב אחרת מי יודע... באתי לבית החולים הפסיכיאטרי ואמרתי להם 'אני צריך עזרה'. רק שתבין באיזה מצב נמצאת מדיניות הרווחה של דנמרק - הם אמרו שייקחו חמישה ימים עד שאפגש עם פסיכיאטר. חשבתי שזה בזבוז זמן, אז שכרתי רופא פרטי. קשה להגדיר את הדיכאון שעברתי, זה כמו התעלפות של המוח".

אז הודעת כי ייתכן שלא תביים עוד.

"כן, כשאמרתי את זה לא היתה לי די סבלנות או אנרגיה. בינתיים התאוששתי. אני לא בטוח שחזרתי לחלוטין למצבי הנורמלי, אבל לפחות אני עובד - כפי שאתה יכול לראות".

ואתה עדיין מתכנן לצלם את הפרק השלישי בטרילוגיה האמריקאית?

"כן. אני מתכנן".

אמא לא הרגיעה

לארס פון טריר נולד כלארס טריר, בפרבר עני של קופנהגן, שאליו עברו הוריו מסיבות אידיאליסטיות. הם היו סוציאליסטים אדוקים, חברי קומונה, נודיסטים מושבעים, וגידלו את הילד הקטן ללא חוקים ברורים. לילד רגיש כמו פון טריר, זה היה מתכון לחיים של תסביכים פסיכולוגיים. פעמים רבות תלה פון טריר את האשם בילדותו. "כשפניתי לאמי לפני השינה ושאלתי אותה 'אמא, האם אני אמות במהלך הלילה?'" הוא אומר, "היא התעקשה לענות לי 'זה לא סביר, אבל כפי שאתה יודע - תמיד יש סיכוי שתמות'. הם לא ממש איפשרו לי ילדות מוצלחת. תמיד היה חשוב להם להגיד לי את האמת. בסדר העדיפויות שלהם, תמיד האידיאלים הוצבו לפני הילדים. אבי, אולי, היה חלש יותר מאמי במילוי אחר המדיניות הזאת. הוא היה רך יותר".

אביו של פון טריר היה יהודי, או כך לפחות חשב הבמאי הדני עד כמה ימים לפני מות אמו. "האמת היא שאני מקנא בך שאתה יהודי", הוא אומר לפתע, "גם אני גדלתי כיהודי, חלק מהקהילה החילונית של היהודים בדנמרק. משפחתו של אבי הגיעה לקופנהגן לפני מאות שנים, וזה העניק לי הרגשה של שייכות לקהילה. אמנם לא היינו דתיים, אבל אני זוכר כיצד שמתי אבני זיכרון על מצבות של קרובי משפחה שמתו. תמיד היו בדיחות יהודיות מסביב לשולחן. אתה מכיר את זאת על האמא היהודייה וילדה שהולכים לחוף? גל גדול סוחף את הילד הקטן ללב הים והאם סופקת כפיים, מסתכלת לשמים ומתחננת 'אלוהים, למה לקחת את ילדי? בבקשה החזר אותו'. באותו רגע, גל גדול מחזיר את הילד, בריא ושלם לחוף. 'אבל אלוהים', אומרת האם, 'היה לו גם כובע'".

פון טריר צוחק לעצמו וממשיך. "חבשתי כיפה. הייתי משוגע על יהדות. רציתי להעמיק בזה, אולי לא בדת עצמה אבל בכל הטקסים החברתיים, בכל המסורת הזאת. בדנמרק זה די יוצא דופן להיות יהודי. אולי אהבתי להיות קצת אקזוטי.

"אבל כמה ימים לפני שאמי מתה, היא סיפרה לי שאבי אינו אבי האמיתי. זה אמנם קרה כשהייתי מבוגר, אבל זה השפיע עלי בצורה עצומה. לו מישהו היה שואל אותי לפני כן, 'איך היית מרגיש אם היה מתברר לך דבר כזה?' הייתי פוטר אותו ואומר שמה שחשוב זה ההורה שגידל אותך, ולא מי שהזריע את אמך. אבל הייתי בשוק מוחלט. זה טילטל אותי לחלוטין. מה שתרם למשבר היה שמעולם לא הרגשתי כאילו יש סוד במשפחה. אתה מכיר את הרגע הזה שבו ילדים בטוחים שהם מאומצים? לי מעולם לא היה רגע כזה".

אביך ידע?

"זה עדיין מציק לי. הוא מת כשהייתי בן 18, אז אני לא יכול לשאול אותו, ואף אחד מקרובי משפחתי לא יכול לתת לי תשובה אמיתית. אם הוא ידע, אני חושב שזה מוכיח שהוא היה אב יותר אוהב ממה שחשבתי".

אמו של פון טריר, מתברר, הרתה לגבר האחר כדי ל"השביח" את ילדה. היא רצתה צאצא מוכשר, סיפר פון טריר, ואמרה לו שהגנים של אביו החורג היו חלשים מדי. "זונה" (Slut), הגדיר אותה באחד הראיונות שהעניק בשנים האחרונות. "שמו של אבי הביולוגי היה הרטמן, והוא היה ממוצא גרמני", אומר פון-טריר, "הרגשתי כאילו ברגע אחד הפכתי מיהודי לנאצי". אחרי הגילוי, ביים את סרטו "אירופה", שבו קרא למשפחה הנאצית בשם "הרטמן".

פגשת את אביך הביולוגי?

"כן, אבל זה היה נורא, אסון ממש. חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים, הילוך אטי שבו נרוץ זה אל זה ונתחבק. אבל הוא לא רצה שום קשר איתי. הוא העדיף שאדבר איתו דרך העורך דין שלו, וביקש לנתק את הקשר. אחרי שהוא מת יצרתי קשר טוב דווקא עם אחי החורג ואחותי. עדיין, כמובן שאני מרגיש הרבה יותר קרוב למשפחתו של אבי".

כעסת על אמך?

"בוודאי, חשתי מרומה. הלכתי המון לפסיכולוגים במהלך חיי. חשבתי שזה היה עוזר אם אמי היתה מגלה לי את הסוד הגדול שהיה כל הזמן במשפחה".

הכל זה מסחר זעיר

רק באקדמיה הדנית לקולנוע, שאליה נכנס פון טריר בגיל 22, הוסיף את ה"פון" לשמו, במעין ניסיון לייחד את שמו המאוד-דני. הוא ביים כמה סרטים קצרים שגרפו פרסים בגרמניה ובדנמרק, ולאחר סיום לימודיו, ב-1983, החל בצילום הטרילוגיה שהציבה אותו על מפת הבמאים החשובים ביבשת: "אירופה". הסרט הראשון היה "אלמנט הפשע", שזכה באחד מהפרסים על טכניקת צילום בפסטיבל קאן. פון טריר זרק בהפגנתיות את הפרס לפח. אחריו הגיע "מגיפה", ואת הטרילוגיה חתם "אירופה", שזכה בפרס חבר השופטים של קאן. פון טריר, שכבר אז נחשב לאקסצנטרי, לא הגיע לקאן. הוא פחד מהנסיעה. לאחר מכן ביים את סדרת המופת "הממלכה" - ספק פנטזיה, ספק אימה - על קורות בית החולים שבצפון קופנהגן. "אני משתמש עכשיו בניסיון שצברתי בממלכה לסרט האימה החדש", הוא אומר. לאחר מכן צילם את "לשבור את הגלים", מהבולטים בסרטיו.

ב-95' כונן פון טריר, ביחד עם הבמאי הדני תומאס וינטרברג, את המניפסט הקולנועי "דוגמה 95'" - אחד המהלכים החשובים של הקולנוע בשנות ה-90, וזה שהביא לפריחה של הקולנוע במולדתו דנמרק. בניסיון להחזיר את "האותנטיות והצניעות" לקולנוע, קבע המניפסט כי לא יינתן קרדיט לבמאי, תיאסר כל סוג של תאורה מלאכותית, והקלטת פסקול נפרד או אפילו צילום על גבי חצובה יהיו אסורים גם הם - המצלמה חייבת להיות מוחזקת ביד. צניעות בצד, המניפסט החדש פירסם את שמו של פון טריר ברחבי העולם, ובתוך ארצו. "רק כששמים מגבלות מלאכותיות, היצירתיות יכולה להתפרץ", הוא הסביר את המהלך. "אין מקום שבו אפשר לחשוב על חופש כמו בכלא".

פון טריר עצמו ביים רק סרט אחד לפי העקרונות שהוא עצמו קבע: "האידיוטים", שרבים מחשיבים לסרטו הטוב ביותר. לאחר מכן החל בצילום הטרילוגיה האמריקאית שלו, עם "דוגוויל", ולאחר מכן "מנדרליי". את הפרק השלישי "ווסינגטון" (השיבוש המכוון, הוא מסביר, הוא הומאז' לפתיחה השגויה של "באמריקה" של פרנץ קפקא, שבה מתאר הסופר הצ'כי את פסל החירות כאשה המחזיקה חרב), הוא הקפיא בינתיים.

לצד העיסוק החוזר ונשנה בחוקים, ממשיך פון טריר להתעסק ביחסי הכוח בין אנשים, בהקרבה ובאידיאלים. גיבורות סרטיו - והן כמעט תמיד נשים - חדורות אידיאולוגיה, שבסופו של דבר תביא למוות, שלהן או של אחרים. "בעולם אין שום דבר אמיתי", אומר פון טריר, "אין אידיאלים מוצדקים, הכל משחק". אבל התדמית הפוסט-מודרניסטית, האובר-קולית, שמצטיירת מאמירות אלה רחוקה מאוד מנפשו המסוכסכת של פון טריר. האובר-קולים לא מאשפזים את עצמם במוסד פסיכיאטרי, פוסט-מודרנים לא ממירים את דתם לקתוליות, כפי שעשה פון טריר לפני יותר מעשר שנים.

הגשם הקיש על החלונות הגדולים בבקתת העץ. הבמאי הדני הפך צד, נשען על זרועו השמאלית. "העיסוק הזה בכוח ובאידיאלים נובע בוודאי מהילדות שלי, אבל קשה לי להסביר בדיוק כיצד. ראה, אני מאמין שתמיד יש מאבק כוח בין אנשים. אני מאמין שכל דבר שאנחנו עושים הוא חלק ממסחר אנוכי. אני נותן לך ראיון, אתה מעניק לי פרסום. זה מאפיין כל אינטראקציה אנושית. הכל, למעשה, זה מסחר זעיר".

גם באהבה?

"במיוחד באהבה".

אפילו באהבה שבין הורים לילדים?

"זה קצת שונה, אבל במהותו אותו דבר. הילדים שלך דומים יותר למוצר שאתה מוכר".

בין אחים לאחיות?

"או, במיוחד. אתה מכיר את האחים והאחיות הזקנים האלה ששומרים סכסוכים עד הקבר? אני זוכר, בהלוויה של אמי, ניגנו שיר של אמן דני שהיא אהבה. אחיה לא הצליח להתאפק ואמר, 'היא אפילו לא הכירה אותו. אני הכרתי אותו'. לא נתן לה רגע של חסד, אפילו בהלוויה שלה. ראה, אני מודע לזה שזו דרך צינית מאוד להסתכל על העולם. אני מודע לזה שאני מאוד ציני".

ואיך אתה מיישב את הציניות הזאת עם האמונה, המרת את דתך לקתוליות לפני כמה שנים?

"אני קתולי גרוע ביותר. ניסיתי להיות דתי ואני די קרוב לכישלון. פשוט כל כך ברור שכל הטקסטים האלה הגיעו מבני אדם. זה נראה לי לא הגיוני שאלוהים, שהוא כל כך חזק, ידרוש מאנשים לכרוע ברך בפניו. רק שלטון חלש בדרך כלל מבקש שתשפיל את עצמך. אני עדיין עובד על האמונה, אבל אני כמעט מוותר.

"זה כל כך קשה להיות בן אנוש", הוא אומר ונאנח, "זה אכזרי להיות בן אדם. יש לך קצת רגשות מוסר, שגורמים לך להבין שכל פעם שאתה הולך, או אוכל או נושם אתה הורג משהו - נמלה, בן אדם רעב, צמח. בנוסף לזאת, יש לך גם את הידיעה הברורה שאתה הולך למות, מה שהופך את כל החיים למגוחכים. מדוע להמשיך לחיות ולהרוג חיים אחרים? הייתי מאוד רוצה להגיד שאני דתי, אבל אני חייב להגיד שאני לא".

הזמן שהוקצב הגיע לסופו, ובחמש הדקות שנשארו הצעתי לפון טריר שנשחק משחק אסוציאציות. הסברתי את החוקים - מלה אחת שלי, משפט שלו - ועיניו נדלקו. פון טריר אוהב משחקים. כשאשאל אותו שאלה נוספת על אחת מתשובותיו, הוא יתרעם: "אבל מה עם החוקים!?"

אינגמר ברגמן?

"מת לחלוטין. הוא כל כך פחד ממוות, שעכשיו כשזה קרה - הוא הכי מת שיכול להיות".

ישו?

(חושב וחושב) "הוא הוכרח להקריב את עצמו באיזשהו אופן, לא? תראה אותי, קתולי בלי מלים טובות על ישו".

משפחת המלוכה הדנית?

"שטות מוחלטת. זו היתה אמורה להיות העלית, אבל הם פשוט אנשים באיכות גרועה. אני החזרתי את תואר האבירות שקיבלתי".

דוגמה 95'?

"תומאס וינטרברג".

ניקול קידמן?

"שחקנית נהדרת".

פורנו?

"כמו ויטמינים, הכרחי לתפקוד השוטף של האדם".

נודיזם?

"זאת הילדות שלי".

ילדות?

"כמה אהבתי לשחק ביער".

פרוזאק?

"יופי של מוצר אבל לא עובד בשבילי יותר. לקחתי כבר יותר מ-50 כדורים שונים".

לארס פון טריר?

"דפוק, דפוק, דפוק. אפילו לא יהודי, סובל מדיכאון, לא מצליח להיות קתולי. פשוט דפוק גדול".

הגשם בחוץ פסק ופון טריר חייך.*

לשחק קצת עם התרבות

""הבוס הגדול", סרטו האחרון של לארס פון טריר, נעשה כתרגיל ב"ניקוי ראש" עבור הבמאי הדני, אחרי שנים של עבודה מאומצת על הדרמות "דוגוויל" ו"מנדרליי". הסרט צולם במשך חמישה שבועות, ומשתתפים בו רבים מהשחקנים הקבועים של פון טריר. "הנה מגיע סרט", אומר פון טריר לקהל בסצינת הפתיחה של הסרט, בעוד דמותו משתקפת על קיר בניין המשרדים שבו מתרחשת העלילה, "אתם אולי רואים את ההשתקפות שלי, אך הסרט הזה אינו משקף שום דבר. זוהי קומדיה, ולכן היא בלתי מזיקה... רק דרך נחמדה להעביר את הזמן. למה לא לשחק קצת עם ה'תרבות'?"

"הבוס הגדול" הוא מהתלה על שחקן שנשכר על ידי אחד ממנהלי חברת טכנולוגיה דנית, כדי להעמיד פנים שהוא הבוס הגדול, ולחתום על מכירת החברה לאיל הון איסלנדי. במהרה מגלה הבוס כי המנהל ששכר אותו השתמש בדמותו הפיקטיווית כדי לפטר אנשים, לקצץ בשכר ולעודד עובדות לצאת עמו ולהלוות לו כסף. דרך התסריט, פון טריר צוחק על שחקנים (כריסטופר, שנשכר לגלם את הבוס, משתמש בשיטת "גמביני" הפיקטיווית. את השם ראה פון טריר על משאית הובלה), צוחק על הדנים (שטף קללות באיסלנדית על האופי הדני הרכרוכי) וגם על עצמו ועל סרטי דוגמה ("החיים הם כמו סרט דוגמה", אומרת אחת הדמויות בסרט, "אולי קשה לשמוע את המלים - אך הן עדיין חשובות").

"הייתי תשוש לגמרי אחרי שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה האמריקאית", אומר פון טריר, "רציתי לעשות משהו אחר. ואכן, כל מהלך כתיבת התסריט והצילום היו שלווים מאוד".

האם ניסית להיות אידיוט, ברוח סרטך?

"במידת מה כן. אבל בכל זאת, לסרט יש עדיין כמה חוקים בסיסיים. הסרט נבע גם מהאהבה שלי לקומדיות האמריקאיות של שנות ה-40 וה-50. אומרים לי שקוראים להן קומדיות 'סקרו-בול'. אך כמובן, שיש בו יותר סרקזם מאשר היה אז. הוא מבוסס על הניסיון האישי שלי בעשיית סרטים. תמיד בהפקת סרטים גדולים יש מישהו שהתפקיד היחיד שלו הוא להיות הבוס הרע. בדנמרק, זה הרבה יותר מסובך משום שאף אחד לא מוכן למלא את התפקיד הזה. כולם רוצים להיות טובים. היתה לנו בדיחה בסט שאנחנו צריכים להמציא מפיק שיושב בבקתה שלו, ואף אחד לא רואה אותו. בכל פעם שאתה יוצא מפגישה איתו, אתה צריך לבכות, וכך הפקת הסרט תתקדם לפי התוכניות".

האם ניסית גם להגיד משהו על יחסיך הבעייתיים עם שחקנים?

"יש בסרט הרבה בדיחות על שחקנים. אני מודה שיש לי יחסים מורכבים איתם. למעשה, כולם יומרנים, זה חלק מהעבודה שלהם. להיות שחקן אומר בעיקרון 'הסתכלו עלי, אני שווה את זה'".

אתה פרובוקטור?

"כן, אני מנסה להיות. בדור שלי, לבצע פרובוקציה היה דבר חיובי, זה היה גורר דיון. אולי זה אפילו חלק מהמורשת המשפחתית היהודית שלי. לפעמים בבית בערב, מישהו היה אומר משהו, והיינו מעבירים את כל הלילה בדיונים. אבל מה שאני מנסה לעורר הן פרובוקציות כלפי עצמי, לראות מה מעורר אותי, ועל הנושאים האלה אני עושה סרטים".

לארס פון טריר. דפוק, דפוק, דפוק. אפילו לא יהודי, סובל מדיכאון. לא מצליח להיות קתולי. פשוט דפוק גדול


מתוך "הבוס הגדול". ניקוי ראש לפני המשך הטרילוגיה