המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

ביקורת || "העזרה": סרט מחאה בסירופ מייפל

סרטו של וטים טיילור, אחד מלהיטי הקיץ בקולנוע, מתאר את עולם המשרתות השחורות והגבירות הלבנות במיסיסיפי של שנות ה-60, אבל מכאובי הגזענות מחליקים בו לגרון כמו פנקייק

העזרה - מועדי הקרנה

"העזרה", סרטו של טייט טיילור המבוסס על רב המכר של קתרין סטוקט, מוכר לאמריקה את ההיסטוריה שלה כפי שאמריקה אוהבת לרכוש אותה: מרוככת, מבושמת, מעוגלת פינות, חתוכה לנתחים קטנים וקלים לעיכול, ובעיקר מחממת לב, משלבת צחוק בדמע ומאוחסנת במחלקות שעליהן כתוב: שכר ועונש, ניצחון ותבוסה, מוסר השכל ולקח לחיים. מה הפלא שסרטו של טיילור - שחקן, שזה הסרט הארוך השני שביים - היה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בקיץ הקולנועי הנוכחי, אף על פי שאין הוא סרט המשך או סרט קומיקס עתיר אפקטים.

סרטו של טיילור, שמתרחש בשנות ה-60, הוא שיעור בהיסטוריה פופולרית, המתייהר בכך שהוא מתאר את הדברים כפי שהיו באמת, אך מצד שני מעצב את האמת שלו כך שהיא לא רק תחליק בגרון כמו פנקייק עטוף בסירופ מייפל אלא גם תעניק לנו תחושה של שובע. אנו אמורים להתרגש מתעוזתו של הסרט (שהופק כאשר נשיא שחור ראשון מכהן בבית הלבן והקוטביות הבין-גזעית בחלקים רבים של אמריקה גואה) וגם להתמלא בתחושה של סיפוק על כך שנחשפנו אליו והרגשנו את כל מה שהסרט רצה שנרגיש: מחאה וכעס וסיפוק, כאשר הטוב מנצח והרע מקבל את מה שמגיע לו (ומכיוון שכל גיבורי הסרט הן נשים, התגמול, במקרה אחד, הוא חצ'קון מביך על השפה העליונה של אחת מגיבורות הסרט). רצינו צדק חברתי? קיבלנו צדק חברתי לפחות למשך 146 הדקות שבהן נמשך הסרט.

זהו סרט שאמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם אמריקה ועם ההיסטוריה והקולנוע שלה. אף על פי שאין בו מרכיבים עלילתיים פנטסטיים ואין לו יומרה אלגורית, "העזרה" הוא מין "פורסט גאמפ" שכזה באופן שבו הוא מנסה לקבע את זיכרון העבר בתודעה (וגם זמן ההתרחשות של סרטו של טיילור חופף לאחד הפרקים בסרטו של רוברט זמקיס).

מהו ניצול

עלילת "העזרה" מתרחשת ב-1962 בעיירה קטנה במיסיסיפי, שבה, כמו בדרום האמריקאי כולו, שולטת עדיין ההפרדה הגמורה בין לבנים לשחורים. העלילה מתמקדת בסיפורן של הנשים הלבנות והשחורות המתקיימות במציאות החברתית הזאת (והעובדה שהסרט עוסק כמעט רק בנשים - גברים כמעט שלא נראים בו, ואם כן, קשה להבחין ביניהם - היא אחת הסיבות להצלחה של הסרט, כמו של הספר לפניו).

כל הנשים השחורות שאנו פוגשים במשך הסרט עובדות כמשרתות בבתיהן של משפחות לבנות אמידות. כולן גידלו את בנות המשפחות האלה מינקותן, אבל אותן בנות, שלפעמים אהבו את המשרתת יותר מאשר את אמן הביולוגית, שרוב הזמן היתה עסוקה במועדוניה ובעיסוקיה החברתיים האחרים, נהפכו לאחר שגדלו למפלצות סנוביות, שטחיות, נבזיות וגזעניות בדיוק כפי שהיו האמהות שלהן.

מתוך "העזרה". משרתת, אם סנילית ובת מרושעת במדשאה. מימין: אוקטביה ספנסר, סיסי ספייסק וברייס דאלאס הווארד
מתוך "העזרה". משרתת, אם סנילית ובת מרושעת במדשאה. מימין: אוקטביה ספנסר, סיסי ספייסק וברייס דאלאס הווארד.

לא כל הנשים הלבנות הן כאלה. לעיירה חוזרת גם סקיטר (אמה סטון), בוגרת קולג', שכבר סגנון לבושה ועיצוב שיערה (מתולתל, בניגוד לתסרוקות החלקות והנפוחות שנושאות חברותיה) מאותתים לנו שהיא שונה משאר הנשים הלבנות בסרט. דמותה מבשרת את המהפכה ההיפית העומדת בפתח. סקיטר לא חושבת שנישואים חייבים להיות היעד הראשון בחיי כל אשה צעירה; היא רוצה קריירה כעיתונאית ואולי גם כסופרת. היא מזועזעת לגלות שאמה (אליסון ג'ני), החולה בסרטן, פיטרה את קונסטנטין (סיסלי טייסון), המשרתת הקשישה, שהיתה הדמות הדומיננטית בחייה הצעירים של סקיטר.

היעלמותה של קונסטנטין חושפת את סקיטר למצבן של המשרתות השחורות, שעובדות בבתיהן של המשפחות הלבנות האמידות בתנאי ניצול והשפלה שאינם רחוקים מאלה ששררו בתקופת העבדות. סקיטר מחליטה לכתוב ספר שיורכב מעדויותיהן של משרתות אלה, ובו הן יחשפו את ההתעללויות שעברו מידי גבירותיהן (אחת הסוגיות הטעונות ביותר בסרט נוגעת לזכותה של המשרתת השחורה להשתמש בשירותים בביתה של המשפחה הלבנה אצלה היא עובדת). הבעיה היא כיצד לשכנע את המשרתות שכדאי להן לסכן את עצמן, את משפחתן ואת עבודתן בעבור חשיפה שכזאת, שתסייע בעיקר לסקיטר בקידום הקריירה שלה. הסרט נוגע בשאלה האתית הזאת של יחסה של סקיטר לפרויקט שהיא יוזמת, אך לא נוגע בעומק רב מדי, וכך גם בשאר הסוגיות שהוא מעלה.

אף שמרבית הדמויות של הנשים הלבנות בסרט נוטות להיות קריקטורות, וזו של סקיטר לא, דווקא דמותה היא החלשה יותר, משום שהבעיות שהיא מייצגת סבוכות מכדי שסרט מסוגו של "העזרה" יצליח לטפל בהן. האם סקיטר יכולה לעזור לנשים השחורות האלה? האם היא אינה מנצלת אותן לא פחות מהמעבידות שלהן? האם היא מסוגלת בכלל להתחיל ולהבין אותן? השחקנית אמה סטון מנסה בכל תו של פניה להביע את העובדה שהדמות שהיא מגלמת עוברת תהליכים מורכבים של שינוי; אך רוב הזמן סקיטר נותרת דמות סכמטית שמטרתה העיקרית היא לקדם את המנגנון האידיאולוגי של הסרט.

היא לא האשה הלבנה הטובה היחידה בסרט. כזאת היא גם סיליה (ג'סיקה צ'סטיין), המייצגת מעמד אחר מזה של שאר הנשים הלבנות בסרט. היא משתייכת למה שמכונה בארצות הברית "זבל לבן" (מעמד שאני לפחות לא ידעתי שהוא מזוהה גם עם סובלנות אתנית; אני כן יודע שהוא הניב עשרות תנועות מיליטנטיות ניאו-פאשיסטיות). ומכיוון שאותה סיליה באה מלמטה, היא אינה יודעת שבצמרת צריך לשמור על מרחק בין לבנים לשחורים. למורת רוחן של נשות העיירה, סיליה אף נישאה לאחד מגבריה הצעירים הנחשקים ביותר. שאר הנשים - חוץ מסקיטר הנאורה, כמובן - מחרימות אותה, ובינתיים מתפתחת ידידות מופלאה בינה לבין מיני (אוקטביה ספנסר), משרתת חריפת לשון שאף אחד בעיירה, חוץ מסיליה, אינה מוכן להעסיק אותה.

אמה סטון (יושבת), עם רוזלין רוף (משמאל) ואליסון ג'נין
אמה סטון (יושבת), עם רוזלין רוף (משמאל) ואליסון ג'נין.

יושן אפקטיבי

את המרכז הרגשי מספקת ל"העזרה" הדמות השחורה המרכזית, והיא אייבילין (ויולה דייוויס), שעובדת שנים רבות כמשרתת בביתה של אחת המשפחות הלבנות. אם המשפחה, אליזבת (אנה אוריילי), היא חברת ילדות של סקיטר ולהן חברה נוספת, אשה מזוויעה ושמה הילי (בריאן דאלאס האוורד). הילי אפילו נישלה מביתה את אמה (סיסי ספייסק, שמנסה מדי לגנוב את ההצגה בתפקידה הקטן) ומבלי הנד עפעף מאופר היא שלחה את האם, הניצבת על סף הסניליות, לבית אבות.

לאם המשפחה אליזבת יש בת קטנה שמנמנה המוזנחת לחלוטין על ידיה, והבת מתייחסת לאייבילין המשרתת כאל אמה האמיתית. ברור לנו שבאיזשהו שלב בסרט תגיע סצינת פרידה קורעת לב בין השתיים, וכאשר היא מגיעה היא אפילו עוד יותר דביקה מכפי שחששנו שהיא תהיה.

"העזרה" מבקש להפוך מציאות של זוועה חברתית לבידור קולנועי שווה לכל נפש, והבעיה העיקרית שיש לי עם הסרט היא שהוא עושה זאת בהצלחה. כדי לממש את המטרה הזאת צריך למתן את הזוועה, והסרט מקדיש את עיקר מאמציו בכיוון הזה. גם כאשר נרתעתי אינטלקטואלית מהסרט, וזה קרה לי כמעט בכל סצינה, לא יכולתי שלא להיות מעורב רגשית במתרחש על הבד - בזכות המיומנות שבה מתזמן טיילור את הסרט בין החמור לקליל, בזכות השיא העלילתי הקטן שמביאה איתה כמעט כל אחת מהסצינות ובזכות האופן שבו הוא אורג את המסרים הדידקטיים אל תוך העלילה.

טיילור יודע לעשות את עבודתו, והתוצאה מזכירה לעתים אפילו מלודרמות שהופקו בסגנון דומה בהוליווד בשנות ה-50. זו אינה עבודה מתוחכמת במיוחד, אך סגנון הבימוי מוסיף לסרט מידה של יושן התורמת לאווירת הריחוק ההיסטורי שהוא מבקש ליצור.

כשיעור בהיסטוריה אמריקאית, "העזרה" הוא סוג של בדיחה ; אך כבידור קולנועי הוא מוצר ערמומי, שכנראה מספק לאמריקה את מה שהיא נזקקת לו ברגע המסוים הזה בתולדותיה. וכפי שאנחנו יודעים, היא זקוקה היום לכל עזרה אפשרית.

"העזרה". בימוי: טייט טיילור; תסריט: קתרין סטוקט וטייט טיילור, על פי ספרה של קתרין סטוקט; צילום: סטיבן גולדבלט; מוסיקה: תומס ניומן; שחקנים: אמה סטון, ויולה דייוויס, אוקטביה ספנסר, בריאן דאלאס האוורד, ג'סיקה צ'סטיין, אליסון ג'ני, סיסי ספייסק, סיסלי טייסון, כריס לואל, מרי סטינברג'ן




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 הסרט רלוונטי גם להיום וגם לכאן אור
  • 22:56
  • 19.09.11

כל מי שמעסיקה עובדת/ עוזרת בביתה, צהובה/.לבנה/שחורה תזהה משהו מוכר, והסרט יגרום לה לחשוב איך היא מתנהגת אליה. היו אלה חז"ל שאמרו :כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו. נו באמת מי שחושב כך שיקום-אף אחד לא קם. ראוי שנזכור שכולנו בני אנוש שווים. האמנם זה מובן לכולנו?

02 שימו לב לביתה המתוקתק של המשרתת אייבלין צופה
  • 09:03
  • 20.09.11

האם כך גרו המשרתות? ספק רב... ואכן דמותה של סקיטר כמי שמתחבטת בין שני העולמות אינה משורטטת בבהירות. ואכן אובמה יאהב את הסרט הצדקני הזה. ולמרות הכל - הסרט זורם.

03 כרגיל - תענוג לקרוא. כך צריך לכתוב ביקורות סרטים!  (לת) נעם
  • 21:39
  • 21.09.11

04 לא לאמריקה בלבד בצ'ה
  • 00:21
  • 25.09.11

לפעמים כדי להצליח לבלוע אבן צריך לצפות אותה בדבש. תכנים טעונים ומורכבים לא חייבים להיות גלומים בסרטים קשים לעיכול. דווקא כך, בזיגוג מייפל, יכולה אוכלוסייה רחבה יותר מזו החובבת היסטוריה מדוייק, להרהר באופי האנושות, לעשות בדק בית, להזדעזע על ההיסטוריה, ולפחד מכך שנראה כי הרבה השתנה, אך האם באמת כך?! ולא רק באמריקה הרחוקה. הסרט מעלה סוגיות רבות, הגזענות היא הבולטת שבהן, אך עוד רבות נוספות. נכון, ייתכן ובחלקן אינו מעמיק, אך הן שם... ולפעמים זה מספיק.

05 כמה נקודות למחשבה א
  • 01:13
  • 30.09.11

1. הסרט נאמן מאוד לספר, והספר קריא מאוד ומרגש מאוד. חלק מהטענות של קליין באות על פתרונן בספר, מעצם היותו רחב יריעה יותר, וחלק לא היו עולות אם היה קורא את הספר ומבין את ההקשר העלילתי המלא. כמובן שאי אפשר לצפות בסרט רק על סמך קריאת הספר, ואם הוא חש בחסרים בסרט הרי שהם כנראה קיימים, אבל יש להעריך את הבחירה של היוצר להיות נאמן מאוד לספר גם במחיר של פגמים כאלו ואחרים שנגזרים מכך. 2. בי עורר הסרט מחשבות על "מיסיסיפי בוערת". שניהם מתעדים את אותן שנים וסוגיות דומות באותה מדינה, אלא שאחד הוא "גברי" במובהק והשני הוא "נשי" במובהק. אחד עוסק בשוטרים, באלימות, בחקירה. השני בבית, במתרחש במטבח, בדינמיקות עדינות בין שתי "אחוות" של נשים, אחוות הנשים הלבנות ואחוות הנשים השחורות. נדמה לי שגם ב-23 השנים שעברו בין יצירת שני הסרטים, אולי אפשר לחשוב גם על השינויים שעבר הקולנוע האמריקאי בטון שלו, בדגשים ובבחירות. 3. בהקשר הזה, יש בספר (ולכן גם בסרט) חיבור למגמה המתמשכת בהיסטוריה להתמקד בהיסטוריה של הקטן, הפרטי, האישי, ככלי להבנת ההיסטוריה הכללית. כבר לא מתעדים רק את המנהיגים ואת הגנרלים ואת אלו ש"נרשמו בדפי ההיסטוריה", אלא גם את הנשים, המשרתות, הילדים שנקרעו מהנשים שגידלו אותם - כל אותן דמויות אנונימיות שנשאו על כתפיהן את היומיום בזמן שהגברים המכובדים היו עסוקים בלהירשם בדפי ההיסטוריה.

06 הכל יפה אבל צופה
  • 22:03
  • 17.12.11

הביקורת מאוד מעניינת, אבל רלוונטית בעיקר למי שלמד קולנוע ויכול להיות שבעיני המתבונן הכותב הכל נכון.. אבל ברמת התוצאה.. הסרט מרגש ונגע לא פעם ולא פעמים וזה לטעמי חשוב יותר מחצי סילבוס של החוג לקולנוע..

07 בדיחה? יורם
  • 11:09
  • 23.02.12

בעיני זו שטחיות ויהירות להגדיר את המימד ההיסטורי של הסרט כבדיחה. העובדות ההיסטוריות על האפליה,ההפרדה הגזעית והאלימות -בחסות החוק! - מוצגות ללא כחל ושרק.מתקבלת תחושה ברורה של דרום אפריקה בדרום ארה"ב. לא תמיד נדרשת הצגה גרפית של האלימות כדי לדעת שהיא קיימת (אפילו את הבעל המכה של מיני לא רואים, ולא במקרה). התחברתי מאוד לנאמר בתגובה 5.