רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים על פי אגפא: אפוקליפסה אז ועכשיו

מה קורה כשאסי דיין מחליט לפרק את החברה והתרבות הישראליות ולאפשר להן להתנפל זו על זו? הוא יוצר סרט שמסכם את הקולנוע הישראלי

שני גברים יושבים ליד דלפק בבר. אחד מהם שואל: "מה קורה, סמי?" השני עונה: "אותו הדבר, אבל בערך. ואצלך?"; "אותו הדבר, אבל בדיוק", עונה לו חברו.

צפיתי ב"החיים על פי אגפא", סרטו של אסי דיין שבו נשמעים הדברים האלה, כמה פעמים מאז שיצא לאקרנים, אך חלפו כמה שנים מאז הפעם האחרונה, וחילופי הדברים הקצרים האלה, שנדמה שהם נזרקים כך סתם אל חלל הסרט סמוך לנקודת האמצע שלו, נשכחו ממני. כעת, כשצפיתי בסרט פעם נוספת, הם הצליחו להפתיע אותי ולשעשע אותי.

הכל זוכרים מ"החיים על פי אגפא" את האמירה שאין תוכנית, חיים, נקודה; אמירה שנהפכה למעין סלוגן ניהיליסטי קל לשינון. אך חילופי הדברים הקצרים בין סמי (ברק נגבי) לבני (שולי רנד) מושחזים לא פחות ורלוונטיים אף יותר לסרט, שכל-כולו עוסק בשאלת הדמיון והשוני בין "אותו הדבר", "בדיוק" ו"בערך".

מתוך "החיים על פי אגפא"

20 שנים לערך חלפו מאז צאתו לאקרנים של "החיים על פי אגפא", והוא חריף ואקטואלי כפי שהיה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. "החיים על פי אגפא" הוא סרט שמצליח להפתיע גם כשני עשורים לאחר הפקתו - והוא עושה זאת כתוצאה מהודאתו המלאה, מראשיתו ועד סופו, בעובדה שהוא טקסט המודע לדרכים שבהן הוא מייצג את המציאות שאליה הוא מתייחס.

"החיים על פי אגפא" - כלומר על פי חומר הצילום של הסרט שבו אנו צופים (זה היה אמור להיות "החיים על פי קודאק", אך חברת קודאק התנגדה ששמה יתלווה לסרט כה תוקפני וקודר) - פירושם החיים על פי הקולנוע, גם כפי שהקולנוע מתעד אותם וגם כפי שהקולנוע בורא אותם.

"החיים על פי אגפא" הוא, קרוב לוודאי, הסרט הישראלי שהתייחסתי אליו יותר פעמים מאשר לכל סרט אחר. הוא סרט מכונן באמת בתולדות הקולנוע הישראלי, כי יש לו מה שיש לסרטים חשובים באמת: היכולת להיות בו בזמן סיכום של הקולנוע שקדם לו וגם יצירה שמבשרת את הקולנוע שיתפתח בהמשך לה.

שנת הפיצול הגדול

1992, השנה שבה סרטו של דיין יצא לאקרנים, היתה אחת השנים המעניינות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ולא רק משום איכותם של רבים מהסרטים הישראליים שיצאו לאקרנים בה, אלא משום הגיוון של התוצר הקולנועי שנחשף במהלכה.

מתוך "החיים על פי אגפא"

1992 היתה השנה שהוקרנו בה, בנוסף לסרטו של דיין, גם "חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן, "אזרח אמריקאי" של איתן גרין, "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון, "אדי קינג" של גידי דר - וגם "טיפת מזל" של זאב רווח ו"ללקק ת'תות" של אורי ברבש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם‬

זו היתה השנה של הפיצול הגדול, שמבחינות רבות ייצג גם את הפיצול הגדול שהתרחש בחברה הישראלית באותו רגע היסטורי עצמו. בחודש יוני באותה שנה התקיימו הבחירות לכנסת ה-13 שהחזירו את השמאל, בראשותו של יצחק רבין, לשלטון בישראל. תוצאות הבחירות הציגו מדינה וחברה מפוצלות, ולמשתאים מול העובדה הזאת היה פשוט צריך לומר: הייתם צריכים להתבונן בקולנוע הישראלי שהופק באותם ימים כדי לדעת שזהו אמנם צלמה של המדינה.

ויותר מכל סרט אחר של אותם ימים עשה זאת "החיים על פי אגפא". מרבית עלילת סרטו של דיין מתרחשת במשך לילה ובוקר בפאב תל-אביבי ושמו "בארבי", שהוא גם כינויו של בית החולים לחולי נפש אברבנאל בפי המאושפזים בו. גילה אלמגור, המגלמת את מנהלת הפאב, דליה, מביאה עמה לסרט את כל התפקידים הנשיים הסמכותיים שגילמה אי פעם בקולנוע הישראלי, וגם חורגת מהם, כך שמתעצבת מהות קולנועית שהיא ייחודית לסרט הזה. זה קורה בעזרתו של צוות שכולל בין השאר מלצרית מסוממת, שזה עתה קיבלה ויזה להגר לאמריקה, עובד מטבח פלסטיני, ברמנית שהיא גם בראש וראשונה צלמת, ופסנתרן וזמר עגמומי וחריף לשון, שכותב את השירים שלו כהארה על מה שקורה בפאב.

מתוך "החיים על פי אגפא"

במשך הלילה נסחפים אל תוך הפאב עוד נציגים של החברה הישראלית, כמו שרידים של ספינה טרופה שנגרפים אל החוף עם השפל. עם אלה נמנים קצין סיירת פצוע שמגיע למקום עם כמה מחבריו; שוטר אלים; אשה צעירה מעורערת בנפשה; איש עסקים נשוי, החולה בסרטן ומנהל רומן עם דליה, ושלושה "מזרחיים מסוממים", שגיחתם לפאב יוצרת את אחת הסצינות הנפיצות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי (דיין המשיך לייצג את סיפורן של שלוש דמויות אלה גם בסרטו הבא, "שמיכה חשמלית ושמה משה").

נדמה שב"החיים על פי אגפא" ביקש דיין לפרק את המציאות והתרבות הישראליות למרכיביהן היציגים, לכנס אותם באתר סימבולי אחד ולאפשר להם להתנפל זה על זה בחרון אף אפוקליפטי.

דיין עצמו אינו מופיע בסרט (ובכלל, הופעותיו החשובות ביותר כשחקן בסרטים עוד היו לפניו כשביים את "החיים על פי אגפא"); אך דיין אינו יכול לפסוע לתוך סרט בלי להביא עמו את עצמו אל תוך הטקסט. אם זה כבמאי הבלתי נראה שלו ואם כשחקן המופיע בו (והוא איחד את שני התפקידים האלה בסרטים האחרונים שביים, "מר באום", "הבשורה על פי אלוהים" ו"ד"ר פומרנץ", סרטו החדש, שנחשף בפסטיבל הקולנוע האחרון של ירושלים אך עדיין לא עלה לאקרנים).

זהו אסי דיין - שאותו הגדרתי פעם ככוכב הקולנוע הישראלי היחיד משום השילוב שמתקיים בפרסונה שלו בין תפקידיו השונים, דמותו הקולנועית המצטברת, הביוגרפיה שלו ודמותו הציבורית - שמציג לפנינו את מופע הדמים הזה ומושך בחוטיהן של הדמויות הנעות על בימת אותו מופע.

אסי דייןקרצמן מיקי

"החיים על פי אגפא", שרובו מצולם בשחור-לבן אקספרסיבי ביותר בידי יואב קוש, מתחיל במצלמה. מצלמה וצילומים ממשיכים להופיע בו לכל אורכו (לעתים התמונה הנקלטת על ידי הדמות המצלמת בסרט קופאת). והוא מסתיים בסדרה של תמונות סטילס מאותו לילה ארוך שבילינו ב"בארבי".

מעטים הסרטים הישראליים לפניו ששברו את האשליה הקולנועית באופן כה ישיר, מופגן ובוטה. הסרט, באופן שבו הוא מעוצב ומסוגנן, ספוג במין אירוניה עצמית שבאה על חשבון מורשתו הריאליסטית של הקולנוע הישראלי. וגם מהבחינה הזאת "החיים על פי אגפא" הוא בבחינת סיכום - והתחלה. זהו המישור של הסרט שבו העיסוק בשאלות של דמיון ושוני (המתקשרות לדיון ב"אותו הדבר", "בדיוק" ו"בערך") עולה לדיון באופן מוחשי ביותר ומובהק.

משונה אולי להשוות את "החיים על פי אגפא" ל"גבעת חלפון אינה עונה", הקומדיה הפופולרית של דיין מ-1976; אך התחושה של ההזוי שורה על שני הסרטים האלה, ושניהם מעידים על היותו של דיין אחד היוצרים היחידים בתולדות הקולנוע הישראלי שהיו מודעים להיותו של הקולנוע תשקיף מתעתע של מציאות שהיא בדיוק ובערך ואותו הדבר.

מהבחינה הזאת נדמה שיצירתו הקולנועית של דיין, ובראשה "החיים על פי אגפא", היא הדגם היכול לנווט את יצירתו של דור הבמאים הצעירים העכשווי בישראל טוב יותר מזו של במאים ותיקים אחרים. יצירתו נדמית רלוונטית ואקטואלית יותר מזו של במאים שעבדו לפניו או בתקופתו שלו.

כרזת הסרט
כרזת הסרט

מעניין, למשל, לחשוב על הקשר בין "החיים על פי אגפא" ובין "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוקרן כעת על המסכים כאן. לא רק מפני ששניהם דנים בסוגיות של גבריות נוסח ישראל ובשניהם יש מידה של אלימות המובילה לטבח, אלא מכיוון ששני הסרטים מנסים לשרטט דיוקן של המציאות הישראלית, כל אחד בתקופתו (שלא השתנתה כל כך הרבה). ושניהם מתעסקים לא רק בשאלה מהו הדיוקן הזה, אלא גם בשאלה מהי יכולתו של הקולנוע לברוא אותו ולהעיד על הרגע ההיסטורי שבו הוא נוצר. שני הסרטים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, עושים זאת דרך ערעור של ציפיות הצופה ויצירתו של מופע שהוא בה בעת המציאות והחיקוי שלה.

מהבחינה הזאת "השוטר" הוא סרט מעניין הרבה יותר לדיון בהקשרו של "החיים על פי אגפא" מאשר "וביום השלישי", הסרט העלילתי הראשון שביים משה איבגי, שעלה אף הוא לאקרנים השנה ושירטט גם כן את דיוקנה של חברה בדרך אל האפוקליפסה.

השפעת סרטו של דיין על זה של איבגי מורגשת יותר מזו שעל סרטו של לפיד, אך הסרט של דיין והסרט של לפיד קשורים יחד בעבותות של אמנות שמתעמתת עם עצמה; ובלעדי עימות שכזה לא נוצרת אמנות בעלת תוקף, שבתחום הקולנוע הישראלי, "החיים על פי אגפא" ו"השוטר" ללא ספק שייכים אליה.

קריסת הכל

האפוקליפטי אמנם אירע זמן לא רב אחרי צאתו לאקרנים של "החיים על פי אגפא" ושובו של יצחק רבין לכיסא ראש הממשלה. צפייה מחדש בסרטו של דיין, 20 שנים אחרי, מפתיעה בעוצמת האי-שקט שהיא מעוררת. הסרט מדבר אלינו באותה עוצמה של אי-ודאות וחשש מפני הקריסה של הכל, משמאל ומימין, מבפנים ומבחוץ, שעיצבה גם את הצפייה הראשונה בו.

וכובשת אותנו שוב תחושת החסד שמלווה את סופו היפהפה של הסרט, שמהשחור-לבן עובר אל הצבע הדהוי מעט של בוקר בתל אביב, ומפנים ביתה של דליה עובר אל החלון כדי להציג לפנינו את נופה של תל אביב; תל אביב כמושג, תל אביב כסמל, תל אביב כחזון שאומר שחזרנו לנקודת ההתחלה, אנחנו מתחילים מאפס, והנה, יש בוקר חדש ועמו עתיד חדש ובתוך אותו עתיד אולי גם קולנוע חדש.

דקותיו האחרונות של "החיים על פי אגפא" מקנות תוקף לסרט כולו. התרפקנו אז, לפני שני עשורים, על התוקף הזה ואנו מתרפקים עליו גם כיום; אנו ממשיכים להביט דרך חלונו של דיין אל עבר אותו נוף תל-אביבי בציפייה אחרי הגאולה שאולי תתגלה בו. אולי בערך או אולי בדיוק. *

מתוך "החיים על פי אגפא"


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות