המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

החיים על פי אגפא: אפוקליפסה אז ועכשיו

מה קורה כשאסי דיין מחליט לפרק את החברה והתרבות הישראליות ולאפשר להן להתנפל זו על זו? הוא יוצר סרט שמסכם את הקולנוע הישראלי

שני גברים יושבים ליד דלפק בבר. אחד מהם שואל: "מה קורה, סמי?" השני עונה: "אותו הדבר, אבל בערך. ואצלך?"; "אותו הדבר, אבל בדיוק", עונה לו חברו.

צפיתי ב"החיים על פי אגפא", סרטו של אסי דיין שבו נשמעים הדברים האלה, כמה פעמים מאז שיצא לאקרנים, אך חלפו כמה שנים מאז הפעם האחרונה, וחילופי הדברים הקצרים האלה, שנדמה שהם נזרקים כך סתם אל חלל הסרט סמוך לנקודת האמצע שלו, נשכחו ממני. כעת, כשצפיתי בסרט פעם נוספת, הם הצליחו להפתיע אותי ולשעשע אותי.

הכל זוכרים מ"החיים על פי אגפא" את האמירה שאין תוכנית, חיים, נקודה; אמירה שנהפכה למעין סלוגן ניהיליסטי קל לשינון. אך חילופי הדברים הקצרים בין סמי (ברק נגבי) לבני (שולי רנד) מושחזים לא פחות ורלוונטיים אף יותר לסרט, שכל-כולו עוסק בשאלת הדמיון והשוני בין "אותו הדבר", "בדיוק" ו"בערך".

מתוך "החיים על פי אגפא"
מתוך "החיים על פי אגפא".

20 שנים לערך חלפו מאז צאתו לאקרנים של "החיים על פי אגפא", והוא חריף ואקטואלי כפי שהיה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. "החיים על פי אגפא" הוא סרט שמצליח להפתיע גם כשני עשורים לאחר הפקתו - והוא עושה זאת כתוצאה מהודאתו המלאה, מראשיתו ועד סופו, בעובדה שהוא טקסט המודע לדרכים שבהן הוא מייצג את המציאות שאליה הוא מתייחס.

"החיים על פי אגפא" - כלומר על פי חומר הצילום של הסרט שבו אנו צופים (זה היה אמור להיות "החיים על פי קודאק", אך חברת קודאק התנגדה ששמה יתלווה לסרט כה תוקפני וקודר) - פירושם החיים על פי הקולנוע, גם כפי שהקולנוע מתעד אותם וגם כפי שהקולנוע בורא אותם.

"החיים על פי אגפא" הוא, קרוב לוודאי, הסרט הישראלי שהתייחסתי אליו יותר פעמים מאשר לכל סרט אחר. הוא סרט מכונן באמת בתולדות הקולנוע הישראלי, כי יש לו מה שיש לסרטים חשובים באמת: היכולת להיות בו בזמן סיכום של הקולנוע שקדם לו וגם יצירה שמבשרת את הקולנוע שיתפתח בהמשך לה.

שנת הפיצול הגדול

1992, השנה שבה סרטו של דיין יצא לאקרנים, היתה אחת השנים המעניינות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ולא רק משום איכותם של רבים מהסרטים הישראליים שיצאו לאקרנים בה, אלא משום הגיוון של התוצר הקולנועי שנחשף במהלכה.

מתוך "החיים על פי אגפא"
מתוך "החיים על פי אגפא".

1992 היתה השנה שהוקרנו בה, בנוסף לסרטו של דיין, גם "חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן, "אזרח אמריקאי" של איתן גרין, "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון, "אדי קינג" של גידי דר - וגם "טיפת מזל" של זאב רווח ו"ללקק ת'תות" של אורי ברבש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם‬

זו היתה השנה של הפיצול הגדול, שמבחינות רבות ייצג גם את הפיצול הגדול שהתרחש בחברה הישראלית באותו רגע היסטורי עצמו. בחודש יוני באותה שנה התקיימו הבחירות לכנסת ה-13 שהחזירו את השמאל, בראשותו של יצחק רבין, לשלטון בישראל. תוצאות הבחירות הציגו מדינה וחברה מפוצלות, ולמשתאים מול העובדה הזאת היה פשוט צריך לומר: הייתם צריכים להתבונן בקולנוע הישראלי שהופק באותם ימים כדי לדעת שזהו אמנם צלמה של המדינה.

ויותר מכל סרט אחר של אותם ימים עשה זאת "החיים על פי אגפא". מרבית עלילת סרטו של דיין מתרחשת במשך לילה ובוקר בפאב תל-אביבי ושמו "בארבי", שהוא גם כינויו של בית החולים לחולי נפש אברבנאל בפי המאושפזים בו. גילה אלמגור, המגלמת את מנהלת הפאב, דליה, מביאה עמה לסרט את כל התפקידים הנשיים הסמכותיים שגילמה אי פעם בקולנוע הישראלי, וגם חורגת מהם, כך שמתעצבת מהות קולנועית שהיא ייחודית לסרט הזה. זה קורה בעזרתו של צוות שכולל בין השאר מלצרית מסוממת, שזה עתה קיבלה ויזה להגר לאמריקה, עובד מטבח פלסטיני, ברמנית שהיא גם בראש וראשונה צלמת, ופסנתרן וזמר עגמומי וחריף לשון, שכותב את השירים שלו כהארה על מה שקורה בפאב.

מתוך "החיים על פי אגפא"
מתוך "החיים על פי אגפא".

במשך הלילה נסחפים אל תוך הפאב עוד נציגים של החברה הישראלית, כמו שרידים של ספינה טרופה שנגרפים אל החוף עם השפל. עם אלה נמנים קצין סיירת פצוע שמגיע למקום עם כמה מחבריו; שוטר אלים; אשה צעירה מעורערת בנפשה; איש עסקים נשוי, החולה בסרטן ומנהל רומן עם דליה, ושלושה "מזרחיים מסוממים", שגיחתם לפאב יוצרת את אחת הסצינות הנפיצות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי (דיין המשיך לייצג את סיפורן של שלוש דמויות אלה גם בסרטו הבא, "שמיכה חשמלית ושמה משה").

נדמה שב"החיים על פי אגפא" ביקש דיין לפרק את המציאות והתרבות הישראליות למרכיביהן היציגים, לכנס אותם באתר סימבולי אחד ולאפשר להם להתנפל זה על זה בחרון אף אפוקליפטי.

דיין עצמו אינו מופיע בסרט (ובכלל, הופעותיו החשובות ביותר כשחקן בסרטים עוד היו לפניו כשביים את "החיים על פי אגפא"); אך דיין אינו יכול לפסוע לתוך סרט בלי להביא עמו את עצמו אל תוך הטקסט. אם זה כבמאי הבלתי נראה שלו ואם כשחקן המופיע בו (והוא איחד את שני התפקידים האלה בסרטים האחרונים שביים, "מר באום", "הבשורה על פי אלוהים" ו"ד"ר פומרנץ", סרטו החדש, שנחשף בפסטיבל הקולנוע האחרון של ירושלים אך עדיין לא עלה לאקרנים).

זהו אסי דיין - שאותו הגדרתי פעם ככוכב הקולנוע הישראלי היחיד משום השילוב שמתקיים בפרסונה שלו בין תפקידיו השונים, דמותו הקולנועית המצטברת, הביוגרפיה שלו ודמותו הציבורית - שמציג לפנינו את מופע הדמים הזה ומושך בחוטיהן של הדמויות הנעות על בימת אותו מופע.

אסי דיין
אסי דיין. צילום: קרצמן מיקי

"החיים על פי אגפא", שרובו מצולם בשחור-לבן אקספרסיבי ביותר בידי יואב קוש, מתחיל במצלמה. מצלמה וצילומים ממשיכים להופיע בו לכל אורכו (לעתים התמונה הנקלטת על ידי הדמות המצלמת בסרט קופאת). והוא מסתיים בסדרה של תמונות סטילס מאותו לילה ארוך שבילינו ב"בארבי".

מעטים הסרטים הישראליים לפניו ששברו את האשליה הקולנועית באופן כה ישיר, מופגן ובוטה. הסרט, באופן שבו הוא מעוצב ומסוגנן, ספוג במין אירוניה עצמית שבאה על חשבון מורשתו הריאליסטית של הקולנוע הישראלי. וגם מהבחינה הזאת "החיים על פי אגפא" הוא בבחינת סיכום - והתחלה. זהו המישור של הסרט שבו העיסוק בשאלות של דמיון ושוני (המתקשרות לדיון ב"אותו הדבר", "בדיוק" ו"בערך") עולה לדיון באופן מוחשי ביותר ומובהק.

משונה אולי להשוות את "החיים על פי אגפא" ל"גבעת חלפון אינה עונה", הקומדיה הפופולרית של דיין מ-1976; אך התחושה של ההזוי שורה על שני הסרטים האלה, ושניהם מעידים על היותו של דיין אחד היוצרים היחידים בתולדות הקולנוע הישראלי שהיו מודעים להיותו של הקולנוע תשקיף מתעתע של מציאות שהיא בדיוק ובערך ואותו הדבר.

כרזת הסרט

מהבחינה הזאת נדמה שיצירתו הקולנועית של דיין, ובראשה "החיים על פי אגפא", היא הדגם היכול לנווט את יצירתו של דור הבמאים הצעירים העכשווי בישראל טוב יותר מזו של במאים ותיקים אחרים. יצירתו נדמית רלוונטית ואקטואלית יותר מזו של במאים שעבדו לפניו או בתקופתו שלו.

מעניין, למשל, לחשוב על הקשר בין "החיים על פי אגפא" ובין "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוקרן כעת על המסכים כאן. לא רק מפני ששניהם דנים בסוגיות של גבריות נוסח ישראל ובשניהם יש מידה של אלימות המובילה לטבח, אלא מכיוון ששני הסרטים מנסים לשרטט דיוקן של המציאות הישראלית, כל אחד בתקופתו (שלא השתנתה כל כך הרבה). ושניהם מתעסקים לא רק בשאלה מהו הדיוקן הזה, אלא גם בשאלה מהי יכולתו של הקולנוע לברוא אותו ולהעיד על הרגע ההיסטורי שבו הוא נוצר. שני הסרטים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, עושים זאת דרך ערעור של ציפיות הצופה ויצירתו של מופע שהוא בה בעת המציאות והחיקוי שלה.

מהבחינה הזאת "השוטר" הוא סרט מעניין הרבה יותר לדיון בהקשרו של "החיים על פי אגפא" מאשר "וביום השלישי", הסרט העלילתי הראשון שביים משה איבגי, שעלה אף הוא לאקרנים השנה ושירטט גם כן את דיוקנה של חברה בדרך אל האפוקליפסה.

השפעת סרטו של דיין על זה של איבגי מורגשת יותר מזו שעל סרטו של לפיד, אך הסרט של דיין והסרט של לפיד קשורים יחד בעבותות של אמנות שמתעמתת עם עצמה; ובלעדי עימות שכזה לא נוצרת אמנות בעלת תוקף, שבתחום הקולנוע הישראלי, "החיים על פי אגפא" ו"השוטר" ללא ספק שייכים אליה.

קריסת הכל

האפוקליפטי אמנם אירע זמן לא רב אחרי צאתו לאקרנים של "החיים על פי אגפא" ושובו של יצחק רבין לכיסא ראש הממשלה. צפייה מחדש בסרטו של דיין, 20 שנים אחרי, מפתיעה בעוצמת האי-שקט שהיא מעוררת. הסרט מדבר אלינו באותה עוצמה של אי-ודאות וחשש מפני הקריסה של הכל, משמאל ומימין, מבפנים ומבחוץ, שעיצבה גם את הצפייה הראשונה בו.

וכובשת אותנו שוב תחושת החסד שמלווה את סופו היפהפה של הסרט, שמהשחור-לבן עובר אל הצבע הדהוי מעט של בוקר בתל אביב, ומפנים ביתה של דליה עובר אל החלון כדי להציג לפנינו את נופה של תל אביב; תל אביב כמושג, תל אביב כסמל, תל אביב כחזון שאומר שחזרנו לנקודת ההתחלה, אנחנו מתחילים מאפס, והנה, יש בוקר חדש ועמו עתיד חדש ובתוך אותו עתיד אולי גם קולנוע חדש.

דקותיו האחרונות של "החיים על פי אגפא" מקנות תוקף לסרט כולו. התרפקנו אז, לפני שני עשורים, על התוקף הזה ואנו מתרפקים עליו גם כיום; אנו ממשיכים להביט דרך חלונו של דיין אל עבר אותו נוף תל-אביבי בציפייה אחרי הגאולה שאולי תתגלה בו. אולי בערך או אולי בדיוק. *

מתוך "החיים על פי אגפא"
מתוך "החיים על פי אגפא".



הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 "אין תוכנית, חיים, נקודה" זה מ"שמיכה חשמלית" ולא מ"אגפא" (אני כמעט בטוח)  (לת) בשם הדיוק
  • 07:40
  • 11.11.11

02 הנוף הנשקף בסוף הוא מפנים ביתה של ליאורה (הצלמת) ולא של דליה  (לת) ועוד אחד
  • 07:46
  • 11.11.11

03 "סינמטק" מדינת ישראל מציג: "סוחבים"-אחד את השני-אחד מהשני.. Mr.Monk
  • 08:02
  • 11.11.11

סרטו של אסי דיין מעולה-אך לצערי סרט שכזה רץ בחיינו יום יום ,שנה בשנה,מאז ומתמיד-אין חדש או שאתבדה יום אחד??

04 די כבר עם הקולנוע כמייצג את הרגע ההיסטורי שבו הוא נוצר. תמצא שטיק אחר.  (לת) יעל
  • 08:26
  • 11.11.11

  •   קשה להתעלם מהנבואה שבסרט מיכל
    • 12:07
    • 11.11.11

    ראיתי אותו לראשונה לפני כשנה, והייתי בשוק מנבואת הרצח הפוליטי שהתגשמה, ובדיוק באותן נסיבות שבהן נרצח רבין (האופוריה של השמאל, תוך עיוורון למה שקורה בעם).

  •   מיכל, את טפשה או נבלה - מה עדיף? אופוריה, בטוח אופוריה
    • 14:36
    • 11.11.11

    הנסיבות שבהן נרצח רבין היו "האופוריה של השמאל, תוך עיוורון למה שקורה בעם" ??
    הנסיבות, שקרנית שלי, הן התרת דמו של רבין בראש-חוצות ע"י רבנים חולי-כלבת, פוליטיקאים מחרחרי-דם וסוחרי-פחד מהימין (את ראש-הממשלה הנוכחי שלך את זוכרת?), והעדר הרגיל של בבונים מלהגים, ערבים בני דת-משה, שהריע למנהיגיו על המרפסת.
    אופוריה לא הייתה פה, ומעולם לא היה פה עם - יש פה קבוצות שונות, עם אינטרסים שונים. אני ואת בטוח לא מאותו עם.

  •   מענין ששמאלני רוצה להעליב צבור שלם הוא מכנה אותם בשם הגנאי צרלי "הקוף" דרוין
    • 19:02
    • 11.11.11

    ערבים

  •   וואו, הלו, אתה יכול להרגע? מיכל (שמאלנית)
    • 00:27
    • 12.11.11

    לא הצדקתי את יגאל אלון או את הרבנים שהסיטו אותו לזה, אבל השמאל לא התייחס ברצינות להסטה ולא עצר את זה בזמן. כן, היינו באופוריה, שרנו בכיכר והתעלמנו מקולות מסוכנים.
    ואגב, קולות גזעניים כמו שלך (בבונים, ערבים בני דת-משה), רק מלבים את השנאה של הימין כלפינו (וההוכחה היא בתגובה של צרלי, שרואה בך שמאלני טיפוסי).

  •   יגאל אלון והרבנים שהסיתו אותו? יגאל אלון? צ'רלי, היא לא נבלה  (לת) דייויד קום
    • 17:47
    • 12.11.11

  •   סליחה, אתה מתלהם כמו הבבונים שאתה שונא  (לת) מה הקטע שלך?
    • 08:18
    • 13.11.11

05 כן.  (לת) אל"ף מהשב"כ
  • 09:03
  • 11.11.11

06 "אין תוכנית, חיים, נקודה" הופיע בהמשך הטרילוגיה  (לת) ולא ב"חיים על פי אגפא"
  • 09:23
  • 11.11.11

07 סרט לא טוב בעיניי נדב, צוללת צהובה
  • 09:30
  • 11.11.11

פעם אחת ניסיתי לראות את הסרט, ולא הצלחתי לראות אותו עד סופו. אולי לא הבנתי עומקים נשגבים ממני, אבל עד כמה שעיניי הפשוטות יכלו לראות - דווקא לא היה שם הרבה עומק. להיפך, כל הדמויות נראו לי פלקטיות, וייצגו סטריאוטיפים של דמויות ולא דמויות של ממש. במקום לעשות סרט היה אפשר פשוט לכתוב מאמר שמאלני אנרכיסטי (ולא שיש לי משהו נגד שמאלנים, נהפוך הוא).

יצירת אמנות צריכה שיהיה בה משהו מעבר למניפסט שהיא רוצה להעביר. המשהו הזה יכול להיות בכל מיני מישורים: מתן הצצה לעומק נפשן של דמויות, אסטתיקה יוצאת דופן, אווירה מיוחדת, וכיו"ב. "החיים על פי אגפא" מקפיד להימנע מכל אלה. הדמויות, גם האגרסיביות וגם המנוצלות, פועלות כרובוטים חסרי רגש.

נדמה לי שתהילתו של הסרט מגיעה פשוט מתוך כך שה"אמירה" שלו מתאימה ככפפה להשקפת העולם של אלו הכותבים ביקורת סרטים. התאמה זו כנראה מקשה על אותם כותבים להפעיל את שיקול דעתם הביקורתי הרגיל.

08 תיקון טעות: אחד שזוכר
  • 09:43
  • 11.11.11

"אין תוכנית, חיים, נקודה" - זה לא מתוך אגפא אלא מתוך שמיכה חשמלית ושמה משה (הבאמת גאוני)

09 שולי רנד יעל
  • 10:05
  • 11.11.11

איך אפשר לכתוב על הסרט בלי להתעקב על הופעתו של שולי רנד, השוטר המזמר?

10 צר לי, אך הסרט לא שורד את מבחן הזמן אייל
  • 11:41
  • 11.11.11

כעבור 20 שנה הוא מאולץ, מתאמץ, משוחק ברוב המקרים (להוציא את שולי רנד) רע, מוגזם וסטיריאוטיפי (אביטל דיקר, דני ליטני ושמיל בן ארי) והסיפור עם יחידת החיילים הפושטת על בר (שרון אלחכסנדר הנורא והאיו) לבטח אינו מטלטל היום כפי שהיה אז אלא במקרה הטוב מעלה חיוך רפה של נאיביות.
צר לי, אך מדובר במקרה של רוממות סרט על לא עוול בכפו וללא סיבה נראית לעין. צפו ב"שלושה ימים וילד" של אורי זהר, ותראו איך נראית יצירת אומנות מרהיבה ומטלטלטת בעברית. אגפא הוא מקרה קלאסי של אובר קולפייד שנסמך על עקשותם של מבקרים הזוכרים את הצפייה הראשונה שלהם אז (ולמען ההגינות, אכן הייתה מטלטלת) ולא מצליחים להשתחרר מאחיזה נוסטלגית אפוקליפיטית זו. הסרט, גבירותיי ורבותיי, רע.

11 החיים על פי אגפא נחשב לסרט טוב בברנז'ה אחד עייף
  • 12:32
  • 11.11.11

אבל בסה"כ מדובר בסרט סתמי עם אמירה שמתאימה כמו כפפה ליד לברנז'ה התל אביבית, סרט שמשדר - המזרחים ערסים, החיילים בהמות, השוטרים כלומניקים, הערבים מסכנים ורק האשכנזים טובים.

היוצרים התל אביבים לעולם לא יגיעו לרמת העומק של הסרטים הטובים בהוליווד, או אפילו לרמתם של הסרטים הטובים באנגליה, איטליה, ברזיל או ספרד, התל אביבים מונוטונים ומשעממים, הרעיון המרכזי אצלם היא דמות המזרחי הנלעג, או מסרים על הכיבוש וכד'.

יאללה היינו כבר בסרט הזה, תתקדמו.


  •   לא מסכימה אתך מישהי
    • 14:11
    • 11.11.11

    החיים על פי אגפא הוא סרט טוב ויוצא דופן. לרוב אני נמנעת מסרטים ישראלים שדנים בכיבוש, בעדות או בנושאים פוליטיים חברתיים, אבל את אגפא אהבתי כי מעבר לפוליטיות שלו הוא סרט טוב וישיר. אני לא מסכימה עם הקביעה שלך שהסרטים התל-אביביים מספרים על דמות המזרחי הנלעג (זה יותר סרטי בורקס מסרטים תל-אביביים), כיבוש וכן הלאה.

    עם ההערה שלך אודות הקולנוע הישראלי שלא הצליח להתעלות באמת אני דווקא כן מסכימה, אבל אני גם לא כל כך מכירה סרטים של השנתיים האחרונות. מלבד ואלס עם באשיר (כן, גם הוא פוליטי, אבל ציפיתי בו כבסרט אישי) לא זכור לי בעשור האחרון סרט ישראלי שנראה לי משמעותי. כמובן, סרטים קטנים פה ושם היו (האסונות של נינה, ביקור התזמורת, קצת אדמה משוגעת) אבל לא דברים גדולים באמת.

  •   אשכנזים צופה
    • 00:08
    • 12.11.11

    להפך זה סרט נגד האשכנזים.
    הסרט מבקר את האלימות של יושבי הבר האשכנזים (הזמר) נגד המזרחים ה"וולגרים" וחושף מי אלים בישראל - המדינה שבהגמוניה אשכנזית (החיילים הטובחים הם אשכנזים מובהקים)
    ובשמיכה חשמלית ושמה משה, אנו מקבלים רובד נוסף ומבריק לגבי ה'וולגריות המזרחית'. לא רוצה לקלקל. תראו...)

12 קליין פיספס את העיקר. משפט המפתח שמקנה ל"החיים עפ"י אגפא" את עומקו הפילוסופי, הפסיכולוגי, ההיסטורי וההיסטרי הוא:" תיסלחו לי, אתם לא פרענקים במקרה?" ערן ארגוב
  • 22:22
  • 11.11.11

בביצועו הווירטואוזי של דני ליטני האחד והיחיד

13 אויש, קליין, תנוח...  (לת) מגיב חפוז
  • 01:37
  • 12.11.11

14 סופסופ אנח יכול להסכים בכל מאת האחוזים עם מר קליין.  (לת) אלון
  • 04:28
  • 12.11.11

15 סרט מצויין איך שלא תסתכלו עליו ! עומד טוב מאוד במבחן הזמן.  (לת) שימרית
  • 11:20
  • 12.11.11

16 Life by Agfa Uri
  • 16:50
  • 12.11.11

Sorry to write in English, my keyboard does not support Hebrew. I love this article, I love this movie, it reflects us as Israelis, it is timeless. With all the senseless movies coming out, Life by Agfa is actually saying something, it is crude, sad, it is real. The soundtrack is also timeless (Daniela end other songs). Uri, you won a place in my heart. From another Uri

17 Fassbinder´s elements in the movie oren
  • 21:56
  • 12.11.11

It reminds me Fassbinder's movies...not only because of the drinks and the pessimism but also because of Leonard Cohen in the background...the way of shooting...the humor....t

18 ראיתי את הסרט מיד כשיצא. הייתי אחרי הצבא, ילדון תמים וסקרן, ואני זוכר את שהתפלאתי עד כמה דיין ניהיליסטי. חשבתי לעצמי: האם המצב כאן באמת כזה רע? היום - כ- 20 שנה מבוגר יותר - אני יודע את התשובה: Niv
  • 22:09
  • 12.11.11

כן, באמת כזה רע כאן! חברתית, פוליטית, כלכלית, מוסרית.
עצוב לי להווכח שדיין צדק, והילד בן ה-21 שרק השתחרר מהצבא וחשב שהוא הולך לאכול את החיים בלי מלח, ורק להנות מהם, לא ממש עשה את זה....
(אבל לפחות משתדל לשמור על גישה חיובית).

19 תיקון קטן benz
  • 01:17
  • 13.11.11

אסי דיין תורם את קולו פעמיים בסרט בשתי שיחות טלפון. אותו דבר, אבל בערך...

20 קליין - איזה כיף לקרוא את שאתה כותב וגם ספציפית מה שכתבת כאן. ממש מביא חשק עז לבקר בקרוב בארץ  (לת) חי בחו"ל
  • 15:12
  • 13.11.11