40 שנה ל"הסנדק" ו"קברט": בין שחיתות לפריחה

חזרה אל שני סרטי הענק שאמנם עוסקים בהשחתה מוסרית, אך מסמלים את הפוריות וההתחדשות של הקולנוע האמריקאי בשנות ה-70

בתחרות פרסי האוסקר ב-1972 התחרו שני סרטים זה בזה. הסרט האחד היה "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, הלהיט הגדול של אותה שנה, שהיה מועמד ל-11 פרסי אוסקר, והשני היה "קברט" של בוב פוסי, שהיה מועמד לעשרה פרסים. שניהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ולפרס הבמאי הטוב ביותר, וחלקו מועמדויות בקטגוריות נוספות כגון התסריט המעובד הטוב ביותר ושחקן המשנה הטוב ביותר; בזו האחרונה התמודדו שלושה משחקני "הסנדק" - אל פצ'ינו, ג'יימס קאן ורוברט דובאל, ואחד מ"קברט" - ג'ואל גריי, שגילם את המנחה בסרט.

השוני הבולט היחיד היה בקטגוריות השחקן והשחקנית הראשיים. מרלון ברנדו, שתפקידו כדון קורליאונה ב"הסנדק" ייצג את הקאמבק הגדול שלו אחרי שורת סרטים כושלים, היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, ולייזה מינלי, ש"קברט" היה בסך הכל הסרט הרביעי שבו היא הופיעה בתפקיד בולט, היתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר על הופעתה כסאלי בולס בסרטו של פוסי.

התוצאות באותו טקס היו מהמשונות ביותר בתולדות תחרות האוסקר: "קברט" זכה בשמונה פרסים, כולל בפרס הבמאי שהוענק לפוסי, אך לא בפרס הסרט הטוב ביותר. זה הוענק ל"הסנדק" בצד שני אוסקרים נוספים, שאחד מהם, פרס התסריט המעובד הטוב ביותר, ניתן לקופולה יחד עם מריו פוזו, מחבר הרומן ש"הסנדק" התבסס עליו. כך נרשם "קברט" בהיסטוריה של האוסקרים כסרט שזכה במספר הרב ביותר של פסלונים מבלי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר.

היה זה בכלל טקס עתיר אירועים חריגים. השחקן צ'רלטון הסטון היה אמור להגיש את הפרס הראשון, אך נתקע בעומס תנועה ולא הגיע בזמן, כך שקלינט איסטווד קפץ לבמה כדי למלא את מקומו ונדרש לקרוא את הטקסט שהתאים להסטון, אך לא היה לו כל קשר לקריירה שלו, עד שהסטון הגיע לאולם והחליף אותו.

האירוע הזכור ביותר מהטקס היה דחייתו של ברנדו את האוסקר שהוענק לו בפעם השנייה (זכייתו הראשונה היתה ב-1954 על "חופי הכרך" של איליה קאזאן). הוא לא נכח באולם אלא שלח לבמה פעילה אינדיאנית לכאורה ששמה סאשין ליטלפתר, וזו הכריזה בשמו כי לצערו עליו לדחות את הפרס בגלל יחסה של אמריקה לתושביה הילידים. מאוחר יותר התברר שאותה פעילה היתה בכלל שחקנית, שאף הצטלמה בשלב מסוים ל"פלייבוי".

חברי האקדמיה המחלקת את האוסקרים פיצו את קופולה שנתיים לאחר מכן כאשר "הסנדק 2" היה לסרט ההמשך הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. סרט זה גרף חמישה אוסקרים נוספים, והפעם הוענק לקופולה פרס הבמאי. קוריוז שליווה את התחרות היה שגם באותה שנה התחרה קופולה בפוסי, שהיה מועמד על בימוי הסרט "לני", וכך אירע גם ב-1979, כשקופולה היה מועמד על בימוי "אפוקליפסה עכשיו" ופוסי - על בימוי "כל הג'ז הזה". באותה השנה הפסידו שני הבמאים את הפרס לרוברט בנטון, שזכה בו על בימוי "קרמר נגד קרמר".

"הסנדק" ו"קברט" - שני סרטים שכל אחד מהם היה לאירוע וללהיט ("הסנדק" היה לתקופה מסוימת לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים) - יצאו לאקרנים בהפרש של כחודש: בכורת "קברט" התקיימה ב-13 בפברואר 1972 וזו של "הסנדק" ב-15 במארס.

במשך ארבעה העשורים שחלפו מאז שתי הבכורות, התרחב הפער בין שני הסרטים. אם "קברט" היה ונותר סרט מוערך היטב, שמוכר על ידי רבים, הרי מאז צאתו לאקרנים היה "הסנדק" לאחד הסרטים המהוללים ביותר בתולדות הקולנוע, ולא יהיה זה מפתיע אם בקרוב מאוד הוא יחליף "האזרח קיין" של אורסון ולס במשאלים שעניינם הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

להערכתם של שני הסרטים תרמה בזמנה פולין קייל, הכוהנת הגדולה של ביקורת הקולנוע בארצות הברית, שמעמדה היה אז בשיאו והיא פירסמה בשבועון "ניו יורקר" ביקורות גדושות בשבחים גם על "קברט" וגם על "הסנדק" (ובאותן שנים, שבהן עבר הקולנוע האמריקאי את אחד מתהליכי השינוי המשמעותיים ביותר בתולדותיו, כל מה שקייל כתבה צוטט מיד בפי רבים).

המבקרת פולין קייל
המבקרת פולין קייל

קייל אהבה סרטים מוסיקליים - היא זו שקבעה את מעמדו של "שיר אשיר בגשם" כסרט המוסיקלי הטוב ביותר בכל הזמנים - ועל "קברט" היא כתבה בסגנונה הנלהב המוכר: "'קברט' הוא סרט מוסיקלי גדול, שנוצר, כמעט בגדר נס, ללא עשיית פשרות. זה בגדר נס, כיוון שהחומר הוא קשה ולא סנטימנטלי, ועד עתה לא הופק סרט מוסיקלי אמריקאי גדול וקר כיהלום". היא סיכמה את פסקתה הראשונה במלים: "גם אם הסרט לא יעשה כסף, הוא יעשה היסטוריה".

גם אם אינני מסכים לכל קביעותיה הנחרצות של קייל - איני מאמין שעד כה נוצר איזשהו סרט, כל סרט, ללא עשיית פשרות - הרי בדבר אחד אני מאמין לדאבוני: "קברט" הוא הסרט המוסיקלי הטוב ביותר שהוליווד הפיקה מאז שנות ה-70. מאז הופקו כמה סרטים מוסיקליים בעלי איכויות, בהם "כל הג'ז הזה", סרטו הלפני אחרון של פוסי שבו הוא תיאר את מותו העתידי, ב-1987; "שיקגו" של רוב מרשל מ-2002, ויהיו גם שיצרפו לרשימה זו את "מופע הקולנוע של רוקי" של ג'ים שארמן מ-1975. ואולם, אף אחד מהסרטים האלה לא שידר את התחושה של יצירה קולנועית מוסיקלית שעמלו עליה בהקפדה ובכישרון כמו "קברט".

את הסרטים המוסיקליים הרבים שהופקו בהוליווד מאז הולדת הסרט המדבר והמזמר יש לחלק לסרטים מוסיקליים שהופקו ישירות בעבור הקולנוע (רשימה זו כוללת סרטים כגון "רחוב 42", "שיר אשיר בגשם", "קרון הלהקה" ו"ז'יז'י") ולעיבודים קולנועיים של להיטים בימתיים כגון "נשקיני קייט", "אוקלהומה", "המלך ואני" ועוד. בעקבות דעיכתו של הסרט המוסיקלי המקורי בסוף שנות ה-50, השתלטו העיבודים מהתיאטרון על העשייה הקולנועית המוסיקלית, שהלכה והתמעטה, ורק מעטים מהסרטים האלה הצליחו לפתור את שאלת המעבר מהבמה אל בד הקולנוע בצורה מספקת.

קדימון הסרט "הסנדק"

ביניהם אפשר להזכיר שלושה סרטים, שכל אחד מהם זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר: גרסתו של הבמאי ג'ורג' קיוקר מ-1964 ל"גבירתי הנאווה", שאמנם היתה יפה ואלגנטית אך מאובנת מרוב רצון להישאר נאמנה למקור התיאטרוני האהוב; הגרסה הקולנועית של "סיפור הפרברים" מ-1961, שביימו רוברט וייז והכוריאוגרף ג'רום רובינס והצליחה אמנם לתרגם את קטעי המחול של היצירה לשפה קולנועית מלהיבה, אך כל השאר נדמה היה קפוא; ו"צלילי המוסיקה" מ-1965, הפעם בבימויו של וייז לבדו. זה קצת מביך להודות בעובדה שמבין כל הסרטים האלה, האחרון הוא שעשה את עבודת העיבוד בצורה היעילה ביותר, הרבה בזכות הנופים של אוסטריה והופעתה של ג'ולי אנדרוז.

"קברט" עשה זאת טוב יותר מכל הסרטים האלה, והתבוננות במחזמר המקורי, שמוצג כעת בישראל בתיאטרון הקאמרי, מוכיחה פעם נוספת עד כמה השינויים שיוצרי הסרט עשו במקור בעת העברתו מהבמה אל המסך היו נבונים ונכונים.

מברלין להוליווד

גלגוליו של "קברט" רבים וידועים. ב-1931 פגש הסופר האנגלי הצעיר כריסטופר אישרווד בברלין, שבה חי אז, באשה צעירה ששמה ג'ין רוס, והיא שנתנה לו את ההשראה לדמותה של סאלי בולס, מי שנהפכה לגיבורת כל גלגולי היצירה שעובדה לבסוף ל"קברט".

דמותה של סאלי הופיעה לראשונה בכתביו של אישרווד בסיפור קצר שפירסם ב-1937. כעבור שנתיים נכלל הסיפור בקובץ הסיפורים שפירסם אישרווד, "פרידה מברלין" (שמוכר בעולם האנגלו-סקסי גם בשם אחר, "סיפורי ברלין").

ב-1951 עיבד המחזאי הבריטי ג'ון ואן דרוטן את סיפורי ברלין של אישרווד למחזה "אני מצלמה" (השם נלקח מעמודו הראשון של "פרידה מברלין", שם מתאר אישרווד את עצמו כמצלמה, שהצמצם שלה פתוח, סביל, מתעד, לא חושב). המחזה הוצג בהצלחה בברודוויי וזיכה את הכוכבת שלו, השחקנית ג'ולי האריס, שגילמה את סאלי, בראשון מבין ארבעת פרסי הטוני שבהם זכתה במשך הקריירה שלה.

כעבור ארבע שנים, ב-1955, ביים הבמאי הבריטי הנרי קורנליוס את הגרסה הקולנועית של המחזה של ואן דרוטן, אך הסרט נקטל על ידי המבקרים ונכשל בקופות. קורנליוס היה ידוע בעיקר בזכות שתי קומדיות בריטיות קלאסיות שביים, "דרכון לפימליקו" ב-1949 ו"ג'נבייב" ב-1953, ובביקורות נטען כי לא היתה לו היכולת להבליט במקור של ואן דרוטן ושל אישרווד את החומרה שהפכה את סיפורו של אישרווד לאפקטיבי כל כך.

ג'ולי האריס זכתה פעם נוספת בביקורות טובות על הופעתה בסרט, אך לורנס הארווי, שכיכב בסרט לצדה בתפקיד כריסטופר אישרווד עצמו (ב"קברט" המחזמר שונה שמו לקליף בראדשו ובסרט - לבריאן רוברטס. הסיבה לכך היתה שבמחזמר המקורי סאלי היתה בריטית וקליף היה אמריקאי, ובסרט - סאלי נהפכה לאמריקאית ובריאן לבריטי).

המפיק והבמאי הרולד פרינס, שהיה קודם לכן מעורב בהפקות של מחזות זמר כגון "משחקי הפיג'מה", "סיפור הפרברים" ו"כנר על הגג", רכש את הזכויות על סיפוריו של אישרווד ועל מחזהו של ואן דרוטן, והפקיד את מלאכת העיבוד של שני המקורות האלה למחזמר בידיו של המחזאי האמריקאי ג'ו מאסטרוף. ב-1965 הפיק פרינס את המחזמר "פלורה האיום האדום", שהציג את סיפורה של אשה צעירה הנהפכת בעקבות אהובה לחברה במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. את הפזמונים למחזמר כתבו המלחין ג'ון קאנדר והתמלילן פרד אב, שזו היתה עבודתם המשותפת הראשונה. המחזמר נכשל (הוא הוצג 87 פעמים בלבד), אך זיכה את הכוכבת בת ה-19 שלו בפרס הטוני. היתה זו לייזה מינלי.

למרות הכישלון של עבודתם המשותפת הראשונה של קאנדר ואב, החליט פרינס לשכור את השניים לכתיבת הפזמונים של "קברט". הצגת הבכורה של המחזמר בברודוויי היתה ב-20 בנובמבר 1966 והמחזמר הוצג 1,165 פעמים. בחלוף שנתיים הוא הועלה בלונדון, שם זכה להצלחה פחותה יותר והוצג 336 פעמים בלבד.

קדימון הסרט "כל הג'ז הזה"

בכורה בגיל 3

אחת הביקורות שהופנו מאוחר יותר נגד גרסתו הקולנועית של פוסי ל"קברט" היא שהבחירה במינלי לתפקיד סאלי היתה מוטעית, כיוון שזו אינה אמורה להיות זמרת בעלת כישרון ייחודי.

ואמנם, לא בברודוויי ולא בלונדון ניתן התפקיד לזמרות מקצועיות: בברודוויי גילמה את סאלי השחקנית הבריטית ג'יל הואורת (ששיחקה בין היתר בסרט "אקסודוס" של אוטו פרמינג'ר), ובלונדון היתה זו ג'ודי דנץ' (שגם כיכבה בכמה מחזות זמר נוספים בווסט אנד הלונדוני). ההפקה האמריקאית זכתה בשמונה פרסי טוני, כולל פרסי המחזמר הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר והפזמונים הטובים ביותר. ג'ואל גריי, שגילם את דמות המנחה בהפקה המקורית - ומאוחר יותר בסרט - זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר.

מינלי, שביום שני האחרון מלאו לה 66 שנה, עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה בהיותה בת 3. הילדה, בתם של ג'ודי גרלנד והבמאי וינסנט מינלי, נראית בסצינה האחרונה בסרט המוסיקלי "בימי הקיץ הטובים" כשהיא מוצאת לטיול על ידי הוריה בסרט, גרלנד והשחקן ואן ג'ונסון.

מגיל צעיר ייעדה מינלי את עצמה לעסקי השעשועים, והסרט הראשון בכיכובה הופק בבריטניה דווקא - "צ'רלי באבלס" מ-1967, הסרט היחיד שביים השחקן הבריטי אלברט פיני, ובו הופיעה מינלי בתפקיד משנה כמזכירתו של פיני, שגילם בסרט איש עשיר ומשועמם. סרטה הבא היה "The Sterile Cuckoo" מ-1969, סרטו הראשון כבמאי של אלן ג' פאקולה ("נערת הטלפון והבלש", "כל אנשי הנשיא"), ובו שיחקה צעירה הזקוקה נואשות לתשומת לב ואהבה. הסרט זיכה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר.

כעבור שנה היא גילמה אשה צעירה שפניה הושחתו בשריפה בסרטו הביזארי של אוטו פרמינג'ר "Tell Me That You Love Me, Junie Moon", שנקטל על ידי המבקרים ונכשל מבחינה מסחרית, ואז הגיע "קברט", שהציב אותה בפסגת הכוכבות. תפקידה בסרט זיכה אותה באוסקר, ובאותה שנה היא גם זכתה בפרסי אמי על שיתוף פעולה נוסף בינה לבין בוב פוסי, ג'ון קאנדר ופרד אב - ספיישל טלוויזיוני מבריק ששמו ."Liza with a Z" אגב, קאנדר ואב היו למוסיקאים האהובים על מינלי: הם אלה שכתבו לה את שיר הנושא לסרט "ניו יורק, ניו יורק", שהיה, יחד עם שירי הסרט "קברט", בין השירים המייצגים אותה).

לא הכל היו שותפים להערכה של מינלי. אחד ממתנגדיה העיקריים היה מבקר הקולנוע רב ההשפעה ג'ון סיימון, שטען כי כוכבת קולנוע נמדדת בראש וראשונה במראה המצודד שלה, ולדעתו, המראה של מינלי מרתיע. כאשר באחת מהתייחסויותיו אליה הוא הגדיש את הסאה בתיאור עיניה הבולטות, אפה הבולבוסי וסנטרה הנסוג, מינלי לא הבליגה. בפעם הבאה שהיא ראתה אותו, זה היה במסעדה והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לשפוך על ראשו קערה עם ספגטי במיץ עגבניות.

איפוק וראוותנות

"קברט" היה סרטו השני כבמאי של פוסי, שנולד ב-1927. הוא החל את דרכו בעסקי הבידור כרקדן במועדוני לילה, עבר להופיע בתפקידים קטנים בסרטים מוסיקליים כמו "אחותי איילין" ו"נשקיני קייט", ובאמצע שנות ה-50 היה לכוריאוגרף מצליח בברודוויי של להיטים כגון "משחקי הפיג'מה" ו"הינקים הארורים". ב-1960 החל לביים לתיאטרון, ועבודותיו כוללות בין השאר את ההפקה המקורית של "שיקגו" ב-1975, שפזמוניו נכתבו אף הם על ידי קאנדר ואב.

ב-1969 ביים פוסי את סרטו הראשון: גרסה קולנועית של המחזמר "צ'ריטי המתוקה" (המבוסס על סרטו של פדריקו פליני, "לילות כביריה"), שהוא ביים את ההפקה המקורית שלו בברודוויי ב-1966. הסרט לא זכה להצלחה, והטענה העיקרית נגדו היתה כי כוכבת המחזמר המקורי, גוון ורדון, שהיתה המוזה של פוסי והיתה נשואה לו מ-1960 ועד מותו, הוחלפה לצורך הגרסה הקולנועית בשירלי מקליין, בגלל היותה מוכרת יותר, אך זו לא יכלה להתחרות בכישרונה של ורדון כרקדנית.

מההפקה המקורית של "קברט" נטל פוסי לסרטו את גריי, שזכה באוסקר לשחקן משנה על הופעתו הצוננת והמצמררת כמנחה המופע במועדון הברלינאי "קיט קאט", אתר ההתרחשות של רוב הסרט. בעקבות ההצלחה של "קברט" הופיע גריי - בנו של המוסיקאי הקומיקאי מיקי כ"ץ ואביה של השחקנית ג'ניפר גריי ("ריקוד מושחת") בתפקידים ראשיים בכמה מחזות זמר נוספים, אך הם לא זכו לאותה מידה של הצלחה. הוא הופיע וממשיך להופיע בתפקידי משנה בסרטי קולנוע ובתוכניות טלוויזיה, והרשימה המגוונת כוללת בין השאר את "קפקא" של סטיבן סודרברג ו"רוקדת בחשיכה" של לארס פון טריר ותפקידי אורח בסדרות כ"דאלאס", "אוז", "חוק וסדר" ו"האנטומיה של גריי".

התפקיד הכי כפוי טובה בסרט היה זה של בריאן, שגילם השחקן הבריטי מייקל יורק. הוא היה לכוכב בעקבות הופעותיו ב-1967 בסרטם של ג'וזף לוסי והרולד פינטר "תאונה" וב-1968 בגרסתו של פרנקו זפירלי ל"רומיאו ויוליה", שבה גילם את טיבאלט. בהופעתו ב"קברט" הוטל עליו להתחרות בראוותנותם של מינלי וגריי, והצלחתו נובעת מהעובדה שהוא אינו מנסה להתחרות בהם אלא מציב מולם אלטרנטיבה של איפוק.

השוני העיקרי שפוסי והתסריטאית שלו, ג'יי פרסון אלן, עשו במקור הבימתי המוסיקלי היה שהם הוציאו ממנו שתיים מהדמויות המרכזיות שלו, והחליפו אותם בשתי דמויות שהופיעו בסיפוריו של אישרווד ובמחזה של ואן דרוטן. שתי הדמויות שהוצאו מהמחזה היו אלה של פרוליין שניידר, בעלת הבית של קליף וסאלי, והר שולץ, המחזר היהודי שלה, שסיפורם אכן מעיק במעט על המקור התיאטרוני. הם הוחלפו בנטליה לנדאואר, בתו של בעל חנות כלבו יהודי אמיד, שלומדת אנגלית אצל בריאן, ופריץ ונדל, יהודי שעם עליית הנאציזם מתחזה לנוצרי אך מתאהב בנטליה.

בהפקה המקורית של "קברט" גילמה את פרוליין שניידר השחקנית לוטה לנייה, אלמנתו של קורט וייל, שותפו של ברטולט ברכט, והיא הביאה להצגה את רוח התקופה המתוארת בה. ויתורו של פוסי על הממד הזה של ההפקה המקורית אמנם עורר מחלוקת, אך גם סייע לו למקד את עלילת הסרט כמעט אך ורק במועדון "קיט קאט", שסאלי מופיע בו.

מרבית שירי הסרט מבוצעים במועדון. חריג אפקטיבי אחד הוא ההימנון ברוח הנאצית "המחר שייך לי" (או כפי שתורגם בהפקה הנוכחית בקאמרי: "עולם המחר - שלי!") את ביצועו העניק פוסי לנער בעל חזות ארית יציגה, שהופיע בתוך הנוף של גרמניה. דווקא בשל חריגותה, זו אחת הסצינות הזכורות ביותר מתוך הסרט.

פוסי ופרסון אלן גם הוסיפו לסרט סיפור משנה שעירב את סאלי ואת בריאן ההומוסקסואל עם אריסטוקרט גרמני דו-מיני בגילומו של השחקן הגרמני הלמוט גרים (שכיכב בסרטים "הארורים" ו"לודוויג" של לוקינו ויסקונטי). הצנזורה ההוליוודית הפנימית אמנם התרסקה עד לזמן הפקת הגרסה הקולנועית של "קברט", אך היתה זו עדיין החלטה נועזת לזמנה מצדם של יוצרי הסרט, ודאי לכלול בסרט מוסיקלי רמז למנאז'-א-טרואה המורכב מאשה ושני גברים.

מינלי, שחייה מלאי המהמורות הגרוטסקיות לעתים ראויים למאמר נפרד, לא הצליחה לשחזר את ההצלחה של "קברט" בסרטיה הנוספים. רק הקומדיה "ארתור" של סטיב גורדון מ-1981, שבה היא בעצם הופיעה בתפקיד השלישי בחשיבותו אחרי דאדלי מור וג'ון גילגוד (שזכה באוסקר משנה על הופעתו בסרט), זיכתה אותה בהשתתפות בלהיט נוסף.

גם חייו הדחוסים והסוערים של פוסי, שאותם הוא תיאר ב"כל הג'ז הזה", ראויים אף הם למאמר משלהם. פוסי ביים שלושה סרטים נוספים בלבד: "לני", ביוגרפיה של הקומיקאי לני ברוס, "כל הג'ז הזה" (שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן יחד עם "קגמושה" של אקירה קוראסאווה) ו"כוכב 80" ב-1983, שעסק בפרשת הירצחה של דורותי סטראטון, מי שהיתה נערת "פלייבוי" ואהובתו של הבמאי פיטר בוגדנוביץ', שנרצחה על ידי בעלה. סרט זה זיכה את פוסי בביקורות הגרועות של חייו.

בברודוויי, שבה הוא המשיך לעבוד במקביל לעשייתו הקולנועית, דרכו צלחה מעט יותר. "שיקגו" זכה להצלחה (אף כי הצלחה פחותה מזו שלה זכה כאשר הועלה מחדש ב-1996) והמופע "'Dancin", שהורכב מקטעים שפוסי יצר להם את הכוריאוגרפיה, הצליח גם כן (ואף שלא היתה לו עלילה, זכה בפרס הטוני כמחזמר הטוב ביותר של 1978). המחזמר האחרון שהוא העלה ב-1986 בברודוויי, ,"Big Deal" התבסס על הקומדיה האיטלקית "אנו הגנבים" ונחל כישלון.

נכון ש-1972 תיזכר בעיקר כשנה של "הסנדק", אך היתה זו גם השנה של "קברט", והשילוב בין שני הסרטים האלה מסמן עד כמה היו אמנם שנות ה-70 עשור של פוריות חסרת תקדים בתולדות הקולנוע האמריקאי המתחדש. אז "וילקומן, ביינוונו, ולקאם" לאותם חיים שהם קברט גם 40 שנה אחרי שגריי הכריז את המלים האלה בליווי חיוכו הזדוני, חיוך שהיה לחלק מהזיכרון של השיח הקולנועי המוקדש לאותו פרק היסטורי שבו עסק סרטו של פוסי באחת הדרכים הייחודיות והמקוריות ביותר. אם "הסנדק", על כל חלקיו, עסק בהשחתתה של אמריקה, "קברט" עסק בהשחתתו של עולם, והזיכרון המשותף של שניהם מייצר את הרטט ששני הסרטים האלה עדיין מסוגלים לעורר במציאות חסרת שלווה. *

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 11
    קברט- סרט בלתי נשכח

    סרט מרתק, לאוהבי הז'אנר של מחזות זמר וגם לאלו שלא. סרט סוחף (אם כי ארוך) ויפיפה, שמיטיב לתאר לא רק את רוח התקופה אלא גם רוח אנושית כנה וחשופה. השימוש בקטעים המוסיקאלים נעשה בגאוניות לשמה! מומלץ לכל

  2. 10
    לא מצטבר לכלל נפח משמעותי

    אפשר להפציץ את הקוראים באלף ואחד פרטי טריוויה, שמתפוגגים היות ואין להם שום ערך של מהות, או בניסוחו החוזר ונשנה של קליין עצמו: "הם אינם מצטברים לכלל נפח שיותיר בקורא חותם". אם זו הדרישה שלו מכל סרט קולנוע, שלא רק יספק דרמה אלא שמרכיביה השונים "יצטברו לכלל נפח", מדוע אינו דורש זו מעצמו?

  3. 9
    הידע של אורי קליין בעניני תיאטרון בטל בשישים לעומת הידע בקולנוע וזו בעייה בכתבה המשעממת הזאת ...

    אם הוא רוצה להזכיר את ברודווי הוא צריך איזה אסיסטנט שיש לו קצת יותר השכלה בנושא התיאטרון כנראה... למתעניינים - בוב פוסי נחשב עד היום, יותר מ-25 שנים אחרי מותו- לאחד הכוריאוגרפים/במאים הכי נועזים ופורצי דרך בתולדות התיאטרון האמריקאי. אין כיום כמעט במאי אחד שלא חייב משהו לפוסי. ההפקות של קברט, שיקגו, צ'ריטי המתוקה נחשבות לאבני דרך שכיום אין להם מתחרה. הסרט קברט היה ועודנו מצויין, אבל פוסי יצר בעיקר בתיאטרון.
    עוד נקודה אחת - שירלי מקליין רקדנית בחסד עליון. הסרט נכשל בגלל שכבר לא התאים לתקופה והיה מאד מאד תיאטרלי.

  4. 8
    מוזר האומדן הזה שמלווה כל יצירה שמוזכרת פה - הצליח, נכשל, ממש הצליח, ממש ממש הצליח, נכשל נורא, נכשל נורא נורא..
  5. 7
    למה יש כוכבית בסוף הכתבה?
  6. 6
    עידן הקולנוע האמריקני הסתיים ברובו הרבה קודם.

    הסרטים הגדולים נעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסרטים הגדולים של פרנק קפרא, קרטיס, מיילסטון, סרטיהן של ברברה סטנוויק וג'ואן קרופורד. היו פה ושם הבלחות בהמשך, כגון הסרט הגדול "גזר דין בנירנברג" האלמותי בכיכובם של גדולי השחקנים באמריקה - אך אלה הפכו לנדירות. הקולנוע הפך לממוסחר. גם קברט מסחרי מדי ונבוב למדי, בעצם.

  7. 5
    כשמשעמם לכם מומלץ מאוד לצפות בטלוויזיה הצרפתית .רק קלאסה.
  8. 4
    אילנטקטואל קולוניאל ממשיך להסתכל על הקולנוע דרך החור של הגרוש ההוליוודי
  9. 3
    כרית בבקשה

    פשוט לא ייאמן הסתירה הזו: ידע אנציקלופדי מהמם, סביב כל פיגורה הקשורה לסרט, ברוחב יריעה עצום, ואפס - פשוט כלום - על תוכן, על תימה, על ענייני העומק של הסרטים (למעט הפיסקה האחרונה אולי).
    מה בדיוק התכלית של הדבר הזה?
    עצוב.
    פשוט עצוב.

    1. אורי קליין באמת מתפזר למיליון ואחד כיוונים

      ולעצם העניין-כל הג'ז הזה הוא סרט לא פחות טוב מקברט וסרט ההמשך של הסנדק בהחלט מועמד ראוי לתואר הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים אם מישהו מייחס לזה חשיבות.מי שלא ראה את הסרטים שמוזכרים כאן-כולל לני-הגיע הזמן חברים.

  10. 2
    הסנדק היום הוא פריצת דרך בקולנוע

    הסנדק היום הוא פריצת דרך בקולנוע ומודל לכל סרטי המאפיה כיום

  11. 1
    הלו

    הלו? שומעים? כאן זה טריוויה או עיתון?