נשיאי ארצות הברית על המסך ההוליוודי

לקראת הבחירות באמריקה ויציאתו לאקרנים של סרט חדש על לינקולן בבימוי ספילברג - איך מתייחס הקולנוע האמריקאי למוסד הנשיאות במשך השנים, באיזה סרט ריקדו יחד אבות האומה ולמה כעס קנדי על וורן בייטי

כבר ב 1972, כלומר לפני 40 שנים, הציגה הוליווד את החזון של נשיא אמריקאי שחור. זה היה בסרט "The Man", שביים ג'וזף סרג'נט וכתב רוד סרלינג על פי רב המכר של אירווינג ואלאס, שיצא לאור תשע שנים קודם לכן (סרלינג זכור בעיקר כיוצר של סדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים"). החזון היה מעניין, אך התוצאה היתה כה כושלת שהיא לא השאירה שום חותם על תולדות הקולנוע האמריקאי והחברה שבתוכה הוא פועל.

בסרט הזה נשיא ארצות הברית ויו"ר הסנאט מתים בתאונה ביזארית ¬ התקרה מתמוטטת עליהם בזמן ביקור בארמון בגרמניה ¬ וסגן הנשיא חולה. לפיכך מתמנה לנשיא סנאטור שחור, בגילומו של ג'יימס ארל ג'ונס, ועליו להתמודד כמובן עם כוחות המתנכלים לו ומייחלים לכישלונו.

מעניין אם ברק אובמה, שמתמודד בשבוע הבא על כהונתו השנייה כנשיא ארצות הברית, קרא את הספר או ראה את הסרט (שאינו מציין לאיזו מפלגה משתייך הסנאטור שהיה לנשיא). בכל מקרה, "The Man" נקטל על ידי הביקורת ונכשל בקופות, בצדק: הוא הורכב כל-כולו מסיטואציות מופרכות והדיאלוגים שברו שיאים של גיחוך.

קווין קוסטנר ב"ג'יי-אף-קיי"

נשיא שחור נראה בטלוויזיה בסדרה "24", שם גילם אותו השחקן דניס הייסברט; אך בקולנוע האמריקאי סרטם האומלל של סרג'נט וסרלינג הוא עד כה הדוגמה היחידה.

גם האופציה של נשיאה אמריקאית הוצעה רק פעם אחת ויחידה בקולנוע המופק בארצות הברית. זה היה ב 1964, בסרט כושל אף הוא: קומדיה ושמה "Kisses for My President", שעלילתה התמקדה בראש ובראשונה בייסוריו המביכים של בעלה של הנשיאה הראשונה, שאינו יודע כיצד להתמודד עם מעמדו. קרטיס ברנהארדט ביים את הסרט, ואת הזוג הנשיאותי גילמו פולי ברגן ופרד מקמארי.

לעומת זאת, בטלוויזיה האמריקאית כבר צפינו בכמה סדרות שהציגו את דמותן של נשים בפסגת הממשל האמריקאי. ב 2005 גילמה ג'ינה דייוויס את נשיאתה של ארצות הברית בסדרה "גבירתי הנשיא", שנעלמה כעבור עונה אחת; לאחרונה צפינו בג'וליה לואיס-דרייפוס מגלמת את סגנית הנשיא בסדרה הקומית "ויפ", ובקרוב נצפה בסיגורני ויבר, המגלמת אשת נשיא גרושה המכהנת כמזכירת המדינה בסדרה "חיות פוליטיות".

ניקסון בנוסח שייקספירי

ארצות הברית נדמית כמדינה היחידה שמסוגלת להפיק סרטים שבהם נשיא פיקטיבי הוא גיבור סרט פעולה (הריסון פורד ב"אייר פורס 1" של וולפגנג פטרסן מ 1997); גיבור קומדיה רומנטית (מייקל דאגלס ב"הנשיא מאוהב" של רוב ריינר מ 1995); או מי שזקוק להגנה מפני חייזרים שפלשו לכדור הארץ בפנטסיה עתידנית "רצינית" (ביל פולמן ב"היום השלישי" של רולאנד אמריק מ 1996) או קומית (ג'ק ניקולסון, שעיצב דמות של נשיא מגוחך בעליל ב"הפלישה ממאדים" של טים ברטון מ 1996).

מעניין שכל הסרטים האלה הופקו בתקופת כהונתו של הנשיא ביל קלינטון. משהו באופיו ואישיותו איפשר כנראה את מסעו של הדמיון ההוליוודי לכיוונים האלה. הבריטים עשו זאת גם כן: ב 2003 גילם יו גרנט את ראש ממשלת בריטניה בסרטו של ריצ'רד קרטיס "אהבה היא כל הסיפור"; אך הדבר נעשה בסרט בתוספת של אירוניה עצמית שהאמריקאים כמעט אינם מסוגלים לה.

דמויותיהם של נשיאים אמיתיים הופיעו אף הן בסרטים אמריקאיים רבים. עוד בימי חייו של הנשיא ג'ון פ' קנדי, ב 1963, הופק סרט ושמו "PT 109", שביים לסלי ה' מרטינסון ותיאר את קורותיו של קנדי כקצין בצי בזמן מלחמת העולם השנייה. קנדי בחר בוורן בייטי לגלם את דמותו, אך בייטי סירב ¬ מה שהכעיס מאוד את הנשיא. במקומו לוהק קליף רוברטסון, שחקן טוב אך לא כוכב שיכול היה להבטיח את הצלחתו של הסרט בקופות, וזה אמנם נכשל.

מתוך "The Man"

סרטים רבים התייחסו להתנקשות בקנדי ¬ ובראשם "ג'יי-אפ-קיי" השנוי במחלוקת של אוליבר סטון מ 1991. בשנת 2000 גילם ברוס גרינווד את דמותו של הנשיא קנדי בסרט "13 ימים" של רוג'ר דונלדסון, שעסק במשבר הטילים שפרץ בין ארצות הברית, ברית המועצות וקובה וכמעט הביא את העולם אל סף מלחמת עולם שלישית.

אוליבר סטון לא הסתפק בחקר הקונספירציה שהניבה את ההתנקשות בנשיא קנדי. ב 1995 הוא גם שירטט דיוקן קולנועי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בגילומו של אנתוני הופקינס, ועיצב אותו כדמות בעלת נפח שייקספירי מיוסר.

אך מבין כל נשיאיה של אמריקה לדורותיהם, אברהם לינקולן הוא זה שזכה למספר הסרטים האיכותיים הרב ביותר. בסוף השבוע הבא תצא לאקרנים בארצות הברית הביוגרפיה "לינקולן" שביים סטיבן ספילברג, ובה דניאל דיי לואיס מגלם את דמותו של הנשיא שמשל בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית; אך קדמו לה כמה סרטים טובים שכבר עסקו בדמותו של לינקולן בצעירותו ובבגרותו.

ב 1939 ביים ג'ון פורד סרט לירי יפהפה ושמו "מר לינקולן הצעיר", בכיכובו של הנרי פונדה, שתיאר את הפרשה המשפטית החשובה הראשונה שבה היה לינקולן מעורב וגם את אהבתו האבודה הראשונה. שנה לאחר מכן ביים ג'ון קרומוול גרסה קולנועית טובה של מחזהו של רוברט א' שרווד "אייב לינקולן באילינוי", שתיאר את דרכו של לינקולן, בגילומו של ריימונד מאסי, לנשיאות.

כמעט כל אבות האומה האמריקאית ¬ ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין ועוד ¬ התכנסו להם בקולנוע האמריקאי דווקא בסרט מוסיקלי ושמו "1776". זו היתה גרסה קולנועית של מחזמר בימתי מצליח, שתיאר את הימים שקדמו לכתיבה ולחתימה על הצהרת העצמאות האמריקאית. המחזמר הוצג בברודוויי 1,217 פעמים; הסרט, שביים פיטר ה' האנט והשתתפו בו מרבית השחקנים שכיכבו בהפקה התיאטרונית, נכשל.

מאידיאלים לשחיתות

חוץ ממקרים ספורים, הכישלון ליווה את מרבית הסרטים האמריקאיים שניסו להתמודד עם הפוליטיקה ושיטת הממשל של אמריקה. מספר הסרטים שהעזו לגעת בנושאים האלה הוא מועט, והמיעוט נובע מהיחסים הטעונים שהתקיימו מאז ומעולם בין הוליווד לוואשינגטון.

אם מרבית היוצרים והשחקנים בקולנוע העכשווי נמנים עם הקוטב הדמוקרטי של השיטה הדו-מפלגתית ששולטת באמריקה, הרי מייסדיה של הוליווד, בעלי האולפנים ומנהליהם בעידן של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, היו ברובם רפובליקאים. השתייכותם המפלגתית הזאת נבעה בעיקר מכך שמרביתם היו יהודים, מהגרים או בני מהגרים, שביקשו להבליט כך את השתייכותם לאמריקה ואת הלהט הפטריוטי השמרני שמניע את המפעל שהקימו.
עם זאת, במשך תולדותיה של הוליווד, גם בעידן הקלאסי וגם אחריו, הופקו כמה סרטים פוליטיים מעניינים, שמקצתם היללו את השיטה ומקצתם ביקרו אותה. ב 1933, למשל, בשיאם של ימי השפל הכלכלי, ביים גרגורי לה קאווה סרט מעניין ששמו "White House Gabriel over the". גיבורו היה נשיא שמתכוון לבלות את ארבע שנות כהונתו באדישות מפוארת, אך לאחר שהוא שורד בתאונת דרכים משתנה טעמו והוא יוצא למאבק בקונגרס, בגנגסטרים ובאומות העולם כדי להיטיב עם עמו השרוי במצוקה. את הנשיא גילם וולטר יוסטון, אביו של הבמאי ג'ון יוסטון וסבה של השחקנית אנג'ליקה יוסטון.
הסרט הנודע והמצליח ביותר על אודות הממשל האמריקאי, שחושף את חולשותיו אך גם את חוסנו, הוא כנראה "מר סמית הולך לוואשינגטון" של פרנק קפרה מ 1939. ג'יימס סטיוארט, באחד מתפקידיו המכוננים, גילם בו סנאטור צעיר, נאיבי ואידיאליסטי. הוא אמור לשמש בובה על חוט בידי הפוליטיקאים שמינו אותו, אך בהדרגה חושף את שחיתותם ומנצל את השיטה, שהיה אמור להיכנע לה, כדי להיהפך למדינאי בעל תעוזה.
שיאו של הסרט הוא הפיליבסטר הארוך שגיבור הסרט נוקט כדי להביס את יריביו הפוליטיים; פיליבסטר מתיש, שבסופו הגיבור מתעלף מול עינינו (וזו היתה הפעם הראשונה ולא היחידה שסטיוארט, אולי הכוכב הכי כל-אמריקאי שהיה, לא חשש להפגין את חולשתו הגברית).

הסרט הפוליטי-במופגן היחיד שזכה באוסקר היה "כל אנשי המלך" של רוברט רוסן מ 1949, שהתבסס על ספרו זוכה פרס פוליצר של רוברט פן וורן. גיבורו הפיקטיבי-לכאורה התבסס על דמותו של יואי לונג, שהיה מושלה של מדינת לואיזיאנה ואחר כך סנאטור מטעם המפלגה הדמוקרטית. הסרט מתאר בחריפות את התהליך המשחית את הגיבור, בגילומו של ברודריק קרופורד שזכה אף הוא באוסקר, והופך אותו מעורך דין בעל אידיאלים פופוליסטיים לפוליטיקאי תאב בצע וכוח (ב 2006 ביים סטיבן זייליאן גרסה חדשה של הספר, בכיכובו של שון פן, אך הסרט נקטל בביקורת ונכשל בקופות).

לסרטו של רוסן היו מרכיבים סאטיריים מופנמים, אך בהוליווד הופקו כמה סרטים שתיארו בסגנון סאטירי ישיר יותר את הניצול של חדלי אישים למטרות רווח פוליטי. אחת הסאטירות המשובחות בתולדות הקולנוע האמריקאי היא "מקגינטי הגדול", הסרט הראשון שביים פרסטון סטרג'ס, ב 1940. הוא הציג את סיפורו של נווד נכלולי, שנהפך לכלי משחק בידי פוליטיקאים מושחתים. סטרג'ס זכה באוסקר על כתיבת התסריט.

ב 1957 ביים איליה קאזאן את "פנים בהמון", שהציג אף הוא את סיפורו של נווד. הפעם היה זה נווד דרומי בעל כישרון מוגבל לשירה ולנגינה של מוסיקת קאנטרי; הוא מתגלה כמי שמסוגל להלהיב את ההמונים בכישוריו הרטוריים הפופוליסטיים ונהפך לכוכב טלוויזיה ולמנהיג עממי בעל פוטנציאל פוליטי, עד שתאוות הבצע והכוח שלו נחשפת והורסת את כל מה שנבנה למענו. את התסריט כתב באד שולברג (ששלוש שנים לפני כן חיבר את התסריט של "חופי הכרך" של קאזאן).

ב 1972, בסרטו המצוין של מייקל ריצ'י "המועמד", גילם רוברט רדפורד עורך דין אידיאליסט שמגויס על ידי המפלגה הדמוקרטית כדי להתמודד לסנאט ומביע את דעותיו הליברליות בחופשיות נועזת; אבל גם אותו השיטה משחיתה, הוא נאלץ להתפשר יותר ויותר על דעותיו ואמונותיו, ומלוחם בעל עקרונות נהפך לפוליטיקאי מן השורה.

ב 1998 כתב וביים וורן בייטי סאטירה פוליטית נוקבת, "בולוורת" ¬ שנחלה כישלון כלכלי צורב. גיבורה היה סנאטור ליברלי, בגילומו של בייטי, שנמאס לו מהקלישאות שהוא חייב לפלוט ומהפשרות שהוא חייב לעשות בחייו המקצועיים והאישיים ¬ בקיצור, נמאס לו מחייו ¬ והוא מוציא חוזה לחיסולו שלו. מכיוון שהוא מאמין שנותרו לו רק כמה ימים לחיות, הוא מחליט לנצל אותם כדי לומר לציבור האמריקאי את האמת; אך אמירת האמת, מפיו של פוליטיקאי, מתגלה כמכשלה גדולה עוד יותר מהקלישאות והפשרות שהיה מורגל להן בעבר. התוצאה סבלה מבלבול מסוים ונטתה למעין סהרוריות מעט היסטרית, אך זהו סרט שכדאי לצפות בו.

אלמנטים סאטיריים שלטו גם בסרטו של בארי לוינסון מ 1997 "לכשכש בכלב", שתיאר כיצד אמן של ספינים פוליטיים (רוברט דה נירו) ומפיק הוליוודי (דסטין הופמן) מאחדים כוחות כדי לפברק מלחמה בין ארצות הברית לאלבניה. זאת, כדי להסיח את דעתו של הציבור האמריקאי משערוריית מין שהנשיא מעורב בה זמן קצר לפני שהוא עומד לבחירה מחדש. לוינסון הצליח להעניק לסיפור נפח של אפשרות סבירה ביותר, ומכך נבע כוחו הסאטירי של הסרט ומהותו הרלוונטית גם לאומות אחרות.

שני סרטים מצוינים תיארו בשנות ה 60 את תהליך הבחירה הפוליטית המתקיימת בארצות הברית. "The Best Man", שביים פרנקלין ג' שאפנר ב 1964 על פי מחזה מאת גור וידאל, תיאר בשנינות ובחריפות את התככים המתנהלים מאחורי הקלעים של ועידה מפלגתית לבחירת המועמד לנשיאות. המועמד האחד (הנרי פונדה) הוא פוליטיקאי ותיק, שמרן מעט אך הגון; כנגדו מתמודד פוליטיקאי צעיר ואטרקטיבי (יש האומרים שווידאל ביסס את דמותו על זו של ג'ון פ' קנדי וגם הפעם גילם אותו קליף רוברטסון), הסבור שיריבו מיושן ואינו מתאים עוד להנהיג את אמריקה בשיאה של המלחמה הקרה. כדי לזכות במועמדות (בישראל סרטו של שאפנר נקרא בזמנו "הכל למען הניצחון") הוא מוכן לנקוט כל תחבולה, ערמומית או מכוערת ככל שתהיה.

שנתיים קודם לכן, ב 1962, ביים אוטו פרמינג'ר גרסה קולנועית מרשימה של רב המכר של אלן דרורי "הסנאט ימליץ ויאשר", המתאר מה מתרחש כאשר הסנאט בודק את הליך הבחירה במזכיר מדינה חדש. את הנשיא גילם השחקן הוותיק פרנשוט טון.

שני אלה היו מן הסרטים האמריקאיים הראשונים שעסקו בהומוסקסואליות והתייחסו אליה בהקשר של התהליך הפוליטי. בסרטו של פרמינג'ר סנאטור נשוי נסחט על רקע היותו הומו, שאף מבלה את זמנו במועדוני הומואים; זה היה הסרט הראשון שהציג על הבד מועדון שכזה ¬ ותיאר את ההליכה אליו כאל ירידה לשאול. מכיוון שזוהי תקופה שבה הומוסקסואליות תוארה עדיין כעונש, כאשר יש סיכוי שהדבר יתגלה הסנאטור מעדיף להתאבד. בסרטו של שאפנר מציעים למועמד שגילם פונדה, שסיכוייו להיבחר למועמד לנשיאות פוחתים, לסחוט את יריבו על רקע פרשה הומוסקסואלית שהיתה לו לכאורה בזמן שירותו הצבאי.

באחרונה ביים ג'ורג' קלוני סרט ושמו "משחקי שלטון", על פי מחזה מאת בו וילמון, שתיאר אף הוא את המתרחש מאחורי הקלעים של בחירת מועמד מפלגתי לנשיאות. היה זה סרט בעל איכויות ניכרות, בעיקר בזכות הדיאלוגים והופעת השחקנים, ובראשם קלוני עצמו כמועמד, ראיין גוסלינג כיועץ התקשורת שלו, פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי. אבל הסרט סבל מנוסחתיות מסוימת ונדמה היה שעלילתו מורכבת מאוסף של כל השערוריות הפוליטיות שפקדו את הממשל באמריקה בעשורים האחרונים.

הפצצה, דימיטרי

"אתה זוכר, דימיטרי, שדיברנו על כך שמשהו עלול להשתבש עם הפצצה? הפצצה, דימיטרי, הפצצה הגרעינית. ובכן, מה שקרה זה שאחד הקצינים שלנו, קצת השתבשה עליו דעתו והוא שלח מטוסים להתקיף את מדינתך. תן לי לסיים, דימיטרי, תן לי לסיים. איך אתה חושב שאני מרגיש בקשר לזה? למה אתה חושב שאני מטלפן אליך? רק כדי לומר הלו? זו שיחה ידידותית, אם זו לא היתה שיחה ידידותית לא הייתי מטלפן אליך".

פיסות הדיאלוג האלה לקוחות מהסצינה המצחיקה (והמצמררת) ביותר שאני מכיר שעוסקת בנשיאות האמריקאית. היא מתרחשת בסרטו של סטנלי קובריק "ד"ר סטריינג'לאב" מ 1964 ובה נשיא ארצות הברית (בגילומו של פיטר סלרס, שמופיע בסרט בשלושה תפקידים) "נאלץ" לבשר לעמיתו הסובייטי שהעולם עומד בפני שואה גרעינית.
צפיתי בסרט המופתי הזה שוב לאחרונה, וכשראיתי את הסצינה הזאת לא יכולתי שלא לדמיין סצינה דומה בסרט ישראלי, שבה ראש ממשלת ישראל מצלצל לנשיא איראן ואומר לו: "אתה זוכר, מחמוד, שדיברנו על כך שמשהו עלול להשתבש עם הפצצה?" הצטמררתי אף יותר מבפעמים הקודמות שבהן צפיתי בסרטו של קובריק.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 15
    עוד סרט

    יש עוד סרט על נשיא ארה"ב שמתגלה שהוא רוצח אשה שהוא בגד איתה. ויש איזה פורץ שראה את זה ומנסה להפלילו. שכחתי את השם של הסרט.

  2. 14
    עוד סרט

    יש עוד סרט על נשיא ארה"ב שמתגלה שהוא רוצח אשה שהוא בגד איתה. ויש איזה פורץ שראה את זה ומנסה להפלילו. שכחתי את השם של הסרט.

  3. 13
    עוד נשיא שחור

    באחד מסרטי ההמשך של ״בחזרה לעתיד.״

  4. 12
    עוד נשיא שחור

    באחד מסרטי ההמשך של ״בחזרה לעתיד.״

  5. 11
    עוד סגנית נשיא

    בסרט פוליטי מאד ולא פחות אינטליגנטי- "המועמדת"- ג'ף ברידג'ס הוא הנשיא וג'ואן אלן היא המועמדת ובסופו של דבר הסגנית.

  6. 10
    עוד נשיאה אישה

    שרי ג'ונס בסדרה 24 עונות 7 ו-8.

  7. 9
    נשיאה אישה

    דיברת על נשיאה בסדרות, על הסדרה 24 ושכחת לציין שבסדרה 24 מכהנת נשיאה (עונה 7)

  8. 8
    עוד נשיא שחור

    גם בסרט "2012" הנשיא הוא דני גלובר.

  9. 7
    fail safe

    עם הנרי פונדה בתפקיד הנשיא ולארי האגמן (ג'יי אר מ"דאלאס") בתפקיד המתורגמן לרוסית. הספר על פיו נעשה הסרט תורגם לעברית בשם "אל כשל", ויצא בהוצאת מערכות של משהב"ט. קשה לישון אחרי הספר הזה.

  10. 6
    FAIL SAFE

    אם כבר מזכירים את DR. STRANGLOVE העוקצני, אפשר לציין את הגרסא הטראגית שלו בסרט FAIL SAFE, אף הוא מ1964, עם מקבילה רצינית לשיחה שצוטטה בין הנשיא ליו"ר. כל אחד מצמרר בדרכו.

  11. 5
    שכחת גם את הסרט "צבעי השלטון" עם ג'ון טרבולטה ואמה תומפסון כביל והילרי
  12. 4
    הכותב לא רואה סרטי מדע בדיוני

    האלמנט החמישי. דיפ אימפקט והיום שאחרי. בכולם נשיאים שחורים.

  13. 3
    ומה עם ״להיות שם?״
  14. 2
    איך שכחת ממורגן פרימן, deep impact 1998???

    הנשיא הנבחר השחור הראשון בהוליווד שבאמת דיברו עליו כאחד הגורמים (או הסימפטומים) של שינוי תודעתי שהביאו לבחירתו של אובמה

  15. 1
    נשיאי ארה"ב בקולנוע

    אורי קליין ציין שמות סרטים רבים מלבד אחת הסאטירות המיוחלות גבריאל מעל הבית הלבן
    נשיא אמרקאי שנבחר בשנת 1933 צריך להתמודד עם אבטלה גועה גנגסטרידם ועוד בעיות שאותם הוא מתכנן להעביר בקלות אולם עקב תאונת דרכים כל השקפתן וגישתו משתנים הסרט הוא בכיכובו של וולטר יוסטון והא נגנז ע"י מגמ ב1933 כי בדיוק דיקטטור ושמו היטלר הוםיע באירופה
    הסרט מרתק ורלונטי גם לממשל בישראל

    1. הסרט הזה דווקא הוזכר במאמר