רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין מה להסתיר

אנטיתזה ל"אשה המוחשכת" מהטלוויזיה

יעל שרר עברה התעללות מינית קשה מידי אביה. בסרטה התיעודי "כביסה מלוכלכת" היא באה אתו חשבון בפנים גלויות ומישירות מבט למצלמה

יעל שרר נולדה ב-1982 וגדלה במה שנראה היה כמשפחה נינוחה ושלווה: אם מורה, אב דוקטור לכימיה, וילה דו-מפלסית בכוכב יאיר, שני אחים גדולים וילדה אחת קטנה ומתוקה, עם חיוך כובש ושתי קוקיות. "היום קשה לדמיין את זה, אבל כשהייתי קטנה, הייתי הילדה של אבא. כבר מגיל צעיר היה בינינו קשר מיוחד. החיים שלי היו טובים", היא מספרת בסרטה התיעודי, "כביסה מלוכלכת", בזמן שאת המסך ממלאות תמונות מסרט ביתי ישן, ובו נראה אביה, חובש כובע טבחים גדול, מחלק סופגניות לילדים בכיתה שבה יושבת בתו המחויכת.

ואולם, בחסותה של תדמית המשפחה המושלמת, ביצע האב לאורך שנים ארוכות בבתו מעשים מגונים ועבירות מין. לילדה הצעירה לא היה מושג שמה שקורה בינה לבין אביה הוא חריג, מסוכן, נצלני ולא חוקי. שרר החליטה להקדיש את סרטה התיעודי הראשון  לסיפור חייה, ולספר בכנות מרשימה על מסלול הייסורים שהחל בילדותה ונמשך עד היום,
וכולל מאבקים משפטיים, טיפולים נפשיים, אשפוזים פסיכיאטריים, סכסוכים משפחתיים
כאובים במיוחד, ומלחמות קפקאיות שניהלה כנגד המוסדות השונים בתקווה לשנות, ולו
במעט, את האופן שבו מטפלת המדינה במקרים דומים לשלה.

ההתפכחות הכואבת הראשונה של שרר הגיעה בגיל 13, כאשר היא חיפשה משהו במגירה של אמה. "מצאתי שם ספר על גירושין, ובפרק על 'עבירות מין' היו דברים שאני עשיתי עם אבא שלי. לא היה לי מושג שמה שאנחנו עושים זה אסור, שזו עבירה על החוק", היא מספרת בסרט. "ברגע שגיליתי שאני עברתי על החוק, הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לאבא שלי ולומר לו 'תקשיב, אנחנו עברנו על החוק, אתה לא מאמין!' אבל התשובה שלו היתה הכי בנון שלאנט: 'אני, לא מעניין אותי החוק'. מיד הבנתי שהוא ידע. שהוא ידע שאנחנו עושים משהו שהוא לא בסדר. אפילו היתה לי הרגשה שהוא סיבך אותי. אני ראיתי עצמי שותפה לדבר הזה. אני עדיין רואה את עצמי שותפה לדבר הזה. אני עדיין מפחדת שהמשטרה תבוא לעצור גם אותי".

מתוך "כביסה מלוכלכת"

בראיון שהתקיים השבוע בתל אביב, מספרת שרר שעד לאותו רגע, לא עלה בדעתה שהמעשים שהיא עושה עם אביה בעייתיים. "כילד, אין לך סטנדרטים, אתה לא יודע למה להשוות, אתה לא יודע מה קורה במשפחות אחרות. אם היו אומרים לי באותו יום שנשיקה על הלחי זה לא חוקי, אני הייתי מתפלאת בדיוק באותה מידה", היא אומרת.

כאשר אביה רצה להתעלם מהגילוי שלה ולהמשיך בשגרת חייהם כאילו דבר לא קרה, שרר התקוממה. "זה הוביל לעימות של כמה חודשים בינינו, הוא רצה להמשיך ואני סירבתי. הוא ניסה בכוח, היו הרבה מכות, ובסוף נשברתי וסיפרתי לחברה, למישהי מהכיתה שלי", היא מספרת. "היינו בנות 13 והיא התייעצה עם בת דודה שלה, שהיתה מבוגרת מאתנו בשנתיים והיתה הסמכות העליונה בעינינו לענייני מבוגרים. והיא אמרה 'מה פתאום, לא מספרים דברים כאלה'. כמה חודשים לאחר מכן סיפרתי גם למורה שלי, והיא פנתה עם זה לעובדת הסוציאלית של כוכב יאיר. אבל העובדת הסוציאלית הזאת שמעה אותי, ואז טיאטאה את הדבר הזה מתחת לשטיח. היא השתיקה אותו ולא העבירה את זה הלאה, כפי שמתחייב בחוק".

בסרט "כביסה מלוכלכת", שיוקרן ביום שלישי הקרוב (6.11) בפסטיבל הבינלאומי לסרטי
נשים ברחובות (ראו תיבה), וישודר בערוץ 2 בשבוע הבא (12.11), מתארת שרר מקצת
מהתלאות שנאלצה לעבור לאורך השנים: החל בבני משפחתה הקרובים שלא האמינו לטענותיה והמשיכו לתמוך באביה, דרך היחס המזלזל ונטול הרגישות שבו נתקלה במגעיה עם הממסד, וכלה בהשפעות הפסיכולוגיות ההרסניות של התקיפה המינית המלוות אותה עד היום.

הנטייה בתקשורת להסתיר את פניהן של נפגעות תקיפה מינית, להציגן תמיד כצלליות
חשוכות, היה אחד המניעים שדחפו אותה לעשות את הסרט. "את קמה בוקר אחד ומגלה פתאום שאת הבחורה החשוכה מהחדשות", אומרת שרר. "אבל מי זאת הבחורה הזאת? היא מצביעה בכלל בבחירות? יש לה חבר? היא עובדת במשהו? היא מסתובבת בעולם? מה פתאום. היא פשוט הבחורה החשוכה מהחדשות! כולם בטוחים שאין לה שום אישיות, שאין לה שום רצונות, שהיא לא יודעת מה היא עושה, ולכן הם, הפטרנליסטים, צריכים לקבוע בשבילה מה נכון לה: 'יותר טוב שלא תבואי לדיון בבית המשפט, יותר טוב שלא תהיי שם, יותר טוב שלא תדברי'.

"אבל הנפגעות צריכות להחליט בעצמן מה טוב להן. כל נפגעת היא שונה, וכל אחת היא
עולם ומלואו. מי שנפגעה מהטרדה מינית, מי שנפגעה מהתעללות בתוך המשפחה, מי שנפגעה מגילוי עריות ומי שנפגעה מאונס הן לא אותו בנאדם, וגם בתוך הקטגוריות האלה כל אחת היא אחרת. כל אחת מהן זכאית ליחס של מינימום כבוד, ולכן האקט הזה של 'את לא יודעת, אנחנו נחליט בשבילך' - זו עוולה. זה בלתי נתפס שבבתי משפט מתייחסים אלינו בתור קורבן גנרי. אפילו בפסקי דין אנחנו מופיעות פשוט בתור 'הקורבן'. זה לא מכבד".

אשפוז בשלוותה

זמן קצר לאחר שהעובדת הסוציאלית בכוכב יאיר סירבה לסייע לשרר, הוריה התגרשו, והיא עברה להתגורר עם אמה בכפר סבא. היא דחתה את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של אביה לפגוש אותה. "סבלתי ממנו הטרדות טלפוניות ולחצים בלתי פוסקים לראות אותי. הוא הטריד אותי נונסטופ - הוא שלח לי המון מכתבים, התקשר, חיכה לי מתחת לבית, נסע אחרי עם האוטו. וכשהגשתי תלונה למשטרה, הם שלחו לי מכתב שאין כאן עניין לציבור", היא מספרת.

יעל שררנועה יפה. איפור: יערית סביניר

מצבה הנפשי של שרר הלך והידרדר, עד שבגיל 17 התאשפזה בבית החולים הפסיכיאטרי שלוותה. לאחר שבקשות העזרה שלה נדחו שוב ושוב, הגיעה בסופו של דבר העזרה ממקור לא צפוי. לאחר שאמה פנתה לעיריית כפר סבא בבקשה לקבל הנחה בארנונה, והתיק הסוציאלי של המשפחה נלקח מכוכב יאיר, מישהו בעיריית כפר סבא ראה את תלונתה של הילדה על ההתעללות של אביה, ובמה ששרר מכנה היום "צעד של כסת"ח" דיווח על כך למשטרה, כמתחייב בחוק. הדיווח הזה הוביל סוף סוף לפתיחת חקירה משטרתית, ובעקבות זאת להגשת תביעה פלילית נגד אביה. האב הורשע, אך בית המשפט הטיל עליו עונש מגוחך של שלוש שנות מאסר. וכך, לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה ושנתיים בלבד מאחורי הסורגים, חזר הפדופיל המורשע להסתובב ברחובות.

הסרט "כביסה מלוכלכת" נולד שנים ספורות לאחר מכן. בעקבות תאונת דרכים שעברה שרר, היא נפגשה עם עו"ד טלי ריינהולד, המתמחה בתביעות נזיקין. אבל בזמן שזו הסבירה לה על הפיצויים שהיא יכולה לתבוע בעקבות הנזקים שנגרמו לה, מחשבותיה של שרר נדדו למחוזות אחרים. "פתאום עלה בדעתי שאבי גרם לי נזק, שהוא הרס לי את הילדות, הרס את נעורי שאותם ביליתי בבתי משפט, והרס את החיים הנורמטיביים שהיו יכולים להיות לי", היא מסבירה. "הייתי בת 25 ולא היה לי חבר מעולם. לא התנשקתי ולא שכבתי עם אף אחד, ולא היה לי מעולם מגע מיני עם מישהו שלא היה אבא שלי. וכשרציתי להיות כנה עם עצמי, היה לי ברור שגם בעתיד לא יהיה לי. שזה נגמר. אז החלטתי שמישהו חייב לתת דין וחשבון על הדברים האלה. כמה שנים לפני כן, כשהתנהלה התביעה הפלילית נגדו, בפרקליטות אמרו לי בפירוש 'זה לא הריב שלך', זו המדינה שתובעת את אבא שלך. אז כשישבתי מול עורכת הדין שלי פתאום הבנתי, שמבחינתי, חייבת לבוא פה סגירת מעגל".


"שאלתי את העורכת דין אם אפשר לעשות דבר כזה (לתבוע אותו). היא אמרה שבתיאוריה זה אפשרי, אבל שדבר כזה מעולם לא נעשה, ושאני צריכה להחליט מהר אם אני רוצה לעשות את זה, כי בעוד שבועיים, כשאהיה בת 25, תחול התיישנות על המקרה. זה היה הלם בשבילי. כי מה את יודעת בגיל הזה? איזו בשלות רגשית יש לך? למה בכלל קבעו את ההתיישנות הזאת? ולמה בכלל לוותר להם? למה? בעיני צריך שאפשר יהיה לתבוע אותם תמיד, עד הנצח. בנאדם רוצה שייעשה לו צדק, ואני לא הרגשתי שעם אבא שלי, שבילה בסך הכל שנתיים בכלא צווארון לבן שבו שוחים בבריכה ומשחקים טניס, נעשה צדק".

"זה לא עניינך"

לאורך השנים שרר מצאה עצמה מזועזעת שוב ושוב מהיחס שקיבלה מגורמים שונים,
המופקדים על טיפול במקרים של פגיעה מינית. "יש הרגשה שהמערכת יודעת יותר טוב ממך מה טוב לך. יש להם מין תמונה של אותה בחורה מוחשכת פנים בטלוויזיה, שאין לה שום אישיות, שהיא תוצר גנרי של הקלישאות שלנו. הן כולן חושבות אותו דבר, ומתנהגות
אותו דבר, ונראות אותו דבר, כי הפנים של כולן מוחשכות, ולכן סביר להניח שמה שאנחנו חושבים שטוב להן, מתאים להן, לכולן. זה חלק ממה שאני מנסה להסביר בסרט הזה", היא אומרת.

בפרקליטות, למשל, בזמן שהתנהל המשפט הפלילי נגד אביה, הופתעו מאוד כאשר שרר הסכימה לבוא לבית המשפט, לעלות לדוכן העדים, ולפרוש לפני כל הנוכחים את כל מה שעולל לה אביה לאורך השנים. "לא היה מובן מאליו בעיניהם שאני אבוא להעיד.  כשאמרתי להם 'אין בעיה, אני אבוא ואספר מה הוא עשה לי', הם מאוד התפלאו. הם שאלו, 'את לא רוצה להסתפק בתצהיר? נחסוך לך את זה'. זו היתה גישה מאוד פטרונית", היא אומרת.

"וזה לא היה הדבר היחיד. אחר כך הם אמרו לי תעידי, תורידי אותו מהרחוב, את עושה כך שירות לציבור, כדי שעוד בנות לא ייפגעו. אז עליתי על הדוכן, העדתי במשך שלוש שעות, ובעדות הזאת הרסתי את המשפחה שלי, והכרזתי מלחמה על אנשים שדפקו לי מכות, שזה לא דבר פשוט. ואחרי זה, הם אפילו לא אמרו לי תודה, לא לחצו לי את היד, אלא פתחו את הדלת, הוציאו אותי למסדרון, והדיון נמשך.

"אז אני יצאתי וחזרתי ישר לצבא. הייתי אז בקורס מש"קיות חינוך, ובאותו יום יצאנו
לסיור בין ערביים בירושלים. באמצע הסיור פתאום התחלתי לצרוח, ולא הצלחתי להפסיק.
ברציונל ידעתי שאני צורחת, ושזה מקום ציבורי ואני צריכה להיות בשקט, אבל לא
הצלחתי להפסיק לצעוק. עד היום אני זוכרת את המפקדת שלי באמצע ירושלים אומרת לי
'סליחה, סליחה' ושמה לי יד על הפה. את צורחת, ואת מבינה שאת לא יכולה להפסיק. יש
דיסוננס בין הגוף לנפש. אני הבנתי שאני פתחתי פה חזית שלא ידעתי איך אעמוד בה.
"למחרת התקשרתי לפרקליטות, והם ענו לי 'יעל, מה את רוצה? אנחנו לא עובדת
סוציאלית'. אחרי זה הם לא רצו לשמוע ממני יותר. אם התקשרתי לשאול מה קורה, הם לא הבינו מה אני רוצה. אני רציתי לבוא לשבת בדיונים, אז הם אמרו לי 'סליחה, הנפגעות
לא יושבות בדיונים'. אמרו לי 'עם כל הכבוד, זה המדינה תבעה אותו, זה לא עניינך,
את לא צד בעניין'. שמישהו יגיד לי שאני לא צד בעניין? הייתי ילדה בת 19, אבל כבר
אז הבנתי שזו חוצפה שאין כדוגמתה להגיד לי כזה דבר. לא מזמן, אחרי שהסרט יצא,
דיברתי עם הפרקליטות והם אמרו לי 'יעל, אנחנו לא מתנהגים ככה יותר, בגלל הצעקות
שאת הרמת אז'".

אורח מפתיע

כשהחליטה לקחת על עצמה את האתגר הכפול של עשיית הסרט במקביל להגשת התביעה האזרחית, שרר היתה סטודנטית לקולנוע במנשר. היא היתה בסך הכל בשנה השנייה ללימודיה, וידעה שהמעמסה שהיא לוקחת על עצמה אינה פשוטה, אבל החליטה להתמסר לה בכל זאת. "יש פה דברים קפקאיים. אני ראיתי את האי צדק מסביבי, ראיתי שאנשים לא מאמינים לי שככה הדברים מתנהלים פה, אז החלטתי לעשות סרט. אמרתי שהצדק צריך להיראות, והחלטתי להראות לאנשים איך הוא נראה", היא אומרת.

שרר הבינה כי יהיה עליה לנהל שני מאבקים לא פשוטים בעת ובעונה אחת, אבל הרגישה
שאין לה כל ברירה אחרת. "בשבילי זה היה do or die. היה לי ברור שלהגיד 'אני
מוותרת' זה להמשיך לבוסס בחרא הזה כל החיים שלי, זה גזר דין מוות לעצמי. ידעתי
שאם אני לא הולכת על זה, טוב מותי מחיי. במצב כזה, אם נותנים לך קרן של תקווה,
ואומרים לך את תסבלי נורא אבל אולי אולי תצליחי, בקצת, לשנות משהו - את קופצת
לתהום, ואומרת יאללה, אין לי מה להפסיד. אני לא יכולה לסבול יותר מכפי שאני כבר
סובלת, להרגיש יותר מושפלת מכפי שאני כבר מרגישה".

היא גם הבינה את החשיבות הגדולה שסרט כזה יכול לשאת בחובו. "בסרט הזה אני רציתי לדבר אלי בגיל 13", אומרת שרר. "רציתי לעשות אותו בשביל אותה מישהי שיושבת לבד בבית וחושבת שהיא לבד, שהיא לא בסדר, שהמשפחה שלה צודקת ושהחיים שלה מסריחים, ושהכי טוב לה להתאבד. אני יודעת שככה אני הרגשתי, ושגם אני ניסיתי. אני בטוחה שיש נשים וגברים שכשהם רואים את הסרט הם אומרים הנה, אני לא לבד, זה קורה לעוד אנשים. וזו הרגשה מנחמת, אין מה לעשות, לדעת שזה לא קורה רק לי, שאני לא אשם, ושאפשר להילחם בזה ואפשר גם לנצח. זה משהו למשל שאני לא העליתי על דעתי".

שרר גייסה את המפיקים דייוויד נוי ויורם עברי, קיבלה תמיכה מהרשות השנייה לרדיו
ולטלוויזיה, מקרן רבינוביץ ומקרן גשר, ויצאה לדרך. כבר בתחילת הדרך היה עליה
להיאבק בבית המשפט, כאשר ביקשה להסיר את צו איסור הפרסום שהוטל בזמנו על התיק הפלילי נגד אביה, ונועד להגן עליה - כדי שתוכל לספר עליו בסרט. "הם סירבו, הם
חשבו שזה יפגע בי. הייתי צריכה להתווכח אתם, לריב עם השופטת ולומר שאני רוצה לספר את הסיפור שלי", היא מספרת. אבל גם לאחר שקיבלה את האישור המיוחל, היה עליה להמשיך להיאבק, מפני שגם בבית המשפט שבו נדונה התביעה האזרחית שלה, החליטו אוטומטית לנהל את המשפט בדלתיים סגורות ותחת צו איסור פרסום.

בסופו של דבר, הוקרן הסרט בבכורה בפסטיבל "דוקאביב" שהתקיים במאי האחרון. אחד מרוכשי הכרטיסים להקרנה היה במפתיע אביה של שרר, שהגיע למקום עם חברתו לחיים. כדי למנוע מהם אפשרות להתפרץ לדיון בהשתתפותה שאמור היה להתקיים אחרי הסרט, החליטה שרר להקדים רפואה למכה. "לא רציתי את הסנסציה שהם נוטים לעשות וכבר עשו לא פעם - לצעוק, להאשים אותי, לקרוא לי בשמות. אז בסוף ההקרנה קמתי, עליתי לבמה ואמרתי 'ערב טוב גבירותי ורבותי, אני רוצה שתקבלו אורח מיוחד, זה אבא שלי, הוא יושב בשורה 13'. תוך שנייה כולם הסתכלו עליו, ובשלב מסוים של הדיון, כבר אי אפשר היה לנהל אותו, בגלל הצעקות שהקהל המטיר עליו".

גם היום שרר ממשיכה במאבק ההישרדות היומיומי שלה, וגם היום המאבקים המשפטיים
והנזקים הנפשיים עדיין נוכחים בחייה. ובכל זאת, האשה האינטליגנטית והאמיצה הזאת
מרשימה במיוחד בכוחות הנפש שהיא מקרינה ובנחישות שלה להילחם כדי לנסות ולשנות, ולו במעט, את המערכת. "לא מזמן היה לי יומולדת 30, ואנשים שאלו אותי מה החלומות שלך", היא מספרת לקראת סוף הראיון. "אמרתי להם שאני צריכה למצוא לי חלום חדש, כי עשיתי כבר את כל מה שהייתי יכולה. השגתי הרבה דברים במאבקים שלי, ואני מרגישה שאת שלי עשיתי. זה מה שההליכים האלה קנו לי, וזה מה שהסרט הזה קנה לי - טיפה של שלוות נפש".

"נשים ודתות" במרכז פסטיבל סרטי נשים ברחובות

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, שייפתח ביום שני הבא (5.11) ויימשך
שישה ימים, יציב במרכזו את הנושא "נשים ודתות". סרט הפתיחה, שיוקרן במכון ויצמן,
"גבוה יותר" (ארה"ב 2011) בבימויה של ורה פארמיגה, מספר על קהילה אוונגליסטית
רוחנית סגורה היוצאת מאיזון כאשר אחת החברות מתחילה להטיל ספק באמונותיה. בהשראת זיכרונותיה של הסופרת קרולין ס' בריגס, שגם כתבה את התסריט, הוא מתאר את מאבקה של אשה מאמינה בהרהורי הכפירה שלה, ובוחן את תפקידן של נשים בחברות דתיות.

האורחת המרכזית של הפסטיבל השנה היא הבמאית הגרמנייה מרגרטה פון טרוטה, שתבוא כדי להציג בו את סרטה החדש, "חנה ארנדט", שצולם בחלקו בישראל ומביא את סיפורה של העיתונאית וההוגה הגרמנייה שהגיעה בתחילת שנות ה-60 לירושלים כדי לסקר מכאן בעבור ה"ניו יורקר" את משפט אייכמן. הפסטיבל יציג גם כמה מסרטיה הקודמים של פון טרוטה - "מריאן וג'וליאן", "שיגעון גמור", "רוזנשטראסה" ו"חיזיון" ¬ ויעניק לה אות הוקרה.

אורחת נוספת היא הבמאית הארגנטינאית לוקרסיה מרטל, שפרצה לתודעה הבינלאומית עם סרטה "ביצה" (2001) שהוקרן בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. מרטל מעמידה נשים במרכז הסרטים שלה ונחשבת לאחת היוצרות הבולטות בקולנוע הלטיני של העשור האחרון. בפסטיבל יוקרנו גם שני סרטיה הנוספים, "נערה קדושה" ו"אשה ללא ראש". מרטל ופון טרוטה יעבירו שתיהן כיתות אמן במסגרת הפסטיבל.

נאדיה אל פאני היא אורחת מסקרנת שלישית, שתציג כאן שניים מסרטי התעודה שלה. אל פאני היא קולנוענית ופובליציסטית תוניסאית שעברה להתגורר בצרפת, וסרטה "חילוניות, אינשאללה!" מתעד את המהפכה שפרצה במולדתה ב 2010 והציתה את גל המהפכות בעולם הערבי, ואת הקונפליקט בין החילוניות לדת שעמד במרכזו של המאבק הזה. הסרט עורר מחאה בתוניסיה כשהוקרן שם, ואיום מאסר מרחף מאז מעל ראשה של אל פאני אם תחליט לחזור למדינה. סרט נוסף שלה שיוקרן בפסטיבל הוא "לא נעשה נזק", שבו היא מקבילה בין מחלתה לתוצאות המהפכה. לאחר הקרנות הסרטים יתקיים רב-שיח בהשתתפות היוצרת.
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות