בפתח שיחתי עם הבמאי אבי מוגרבי, בן 56, לרגל תחילת סדרת ההקרנות של סרטו החדש, "פעם נכנסתי לגן", בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה, אני שואל אותו אם נכונה תחושתי שסרטו החדש הוא העדין והפחות תוקפני מבין הסרטים שביים עד כה.

מוגרבי משיב לי שהוא מקבל את טענתי כמחמאה, אבל מסתייג מתיאור הסרט כפחות תוקפני. הוא איננו תוקפני כלל, הוא אומר, להיפך אפילו. זהו סרט אסקפיסטי, אומר מוגרבי, וכבר בדבריו הראשונים נשמעות מלים כמו "פנטסיה" ו"פיקציה", שמי שמכיר את יצירתו המצטברת איננו מופתע לשמוע אותם; גם אם לכאורה הן עדיין מפתיעות בהקשר של יצירה שמבחינה פורמלית מקושרת לקוטב התיעודי של העשייה הקולנועית הישראלית. המלה שמפתיעה אותי יותר מכל היא "אסקפיסטי", ואני שואל את מוגרבי למה הוא מתכוון במושג הזה.

"אני מתכוון בכך שהסרט מסתלק מהמציאות חסרת התקווה שיש פה, ואני מעצב בו מציאות אלטרנטיבית, שאני לא בטוח שבאמת התקיימה, אבל בתור פנטסיה, היא פנטסיה מקסימה. והעובדה שמצאתי שותף לפנטסיה מבין אלה שאינם נחשבים לשותפים שלנו באופן טבעי במרחב שבו אנו חיים כפי שהגדירו לנו אותו, מעניקה לסרט ממד אופטימי אבל גם אסקפיסטי כי אין לנו פתרון למציאות שבה אנו חיים.

"המצב כל כך רע, ושום פרוגרמה אינה עובדת, שבסרט הזה אני בורח לפנטסיה על המזרח התיכון הישן; פנטסיה שאני לא בטוח שמייצגת את מה שהיה באמת. כלומר, היא מייצגת את מה שהיה באמת אבל אני לא בטוח שהאנשים שחיו בה באמת חשבו שהיא כל כך טובה.

"אני בורח בסרט למשהו שהוא חלום, למשהו שהוא נהדר ומוציא אותנו החוצה מהמציאות שבה אנחנו נמצאים. כשאני אומר שזהו סרט אסקפיסטי, זה לא בגלל שכך תכננתי או כך רציתי שהסרט יהיה. וגם כל הדברים שאני אומר על הסרט, עכשיו לקראת היציאה שלו, חוטאים לסרט עצמו כי יש בו יותר ממה שאני אומר עליו.

"אנשים שמכירים את סרטיי שואלים אותי על מה הסרט וכאשר אני אומר להם שזהו סרט אופטימי, הם שואלים 'מה?!' כי עד עכשיו סרטיי, למרות ההומור שהיה בהם ולפעמים גם שביבים של אופטימיות, לא היו סרטים אופטימיים. מהבחינה הזאת הטון של הסרט שונה מאוד מזה של כל קודמיו, כפי שגם אתה ציינת בראשית דבריך".

כשאבי מוגרבי מדבר על אופטימיות, זו אינה אופטימיות לגבי עתידו של המקום הזה אלא אופטימיות שמופנית לעברו, וגם היא אופטימיות חלקית בלבד. מכך נובעת מידת האירוניה שמאפיינת גם את סרטו החדש, אם כי בצורה עדינה יותר מבעבר. שלושה גיבורים מרכזיים יש ל"פעם נכנסתי לגן": מוגרבי עצמו, שמופיע במרבית סרטיו, עלי אל-אזהרי, ערבי ישראלי שהוא ידיד ותיק שלו וגם המורה לערבית שלו, ויסמין, בתו הצעירה של אל-אזהרי, שאמה יהודייה.

הסרט מתחיל בכך שמוגרבי ואל-אזהרי דנים ביצירת פרויקט קולנועי משותף שייקרא "בחזרה לביירות" וכל שחקניו ידברו ערבית, גם אם הם אינם יודעים את השפה. מוגרבי מציע לאל-אזהרי להיות שותף מלא בעשיית הסרט, כולל בעל זכות וטו על כל דבר בסרט שלא ימצא חן בעיניו ­ משלב כתיבת התסריט ועד לשלב העריכה.

כאשר אני שואל את מוגרבי אם בתוצאה הסופית, ששונה מהתוכנית הראשונית, זכות הווטו הזאת אמנם התממשה, הוא עונה בחיוב. אם משהו בסרט לא נראה לאל-אזהרי, הוא הוצא ממנו. עיקר הסרט מתמקד בתיאור הקשר האישי והביוגרפי המתקיים בין שניהם. כבר בתחילת הסרט שולף אל-אזהרי מגנזכו מדריך טלפוני שהודפס בביירות בסוף שנות ה‑30, גם בערבית וגם בצרפתית, שבו הם מאתרים את שמם של אבותיו של מוגרבי מצד אביו, שמסלול חייהם הוביל אותם מלבנון וסוריה לפלסטינה. לאל-אזהרי ביוגרפיה משפחתית המזכירה את זו של מוגרבי. הוא עצמו נולד בספוריה שבגליל התחתון, שבמהלך מלחמת העצמאות נכבשה, התרוקנה מתושביה ועל אדמתה הוקם היישוב ציפורי, שלצדו משתרע גן לאומי על שטח של כ‑16 קמ"ר.

סרטך משתמש בנוסחה שאנו מכירים כבר מסרטים תיעודיים ישראליים, והיא להפגיש בין שתי דמויות הבאות משני עברי המתרס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהציג את הדומה והשונה ביניהם. הנוסחה הזאת מסוכנת, כי היא עלולה להוביל לאמירה שיש בה מידה של דידקטיות סנטימנטלית ואף רומנטית. האם היססת להשתמש בנוסחה הזאת בשל הסכנות הטמונות בה? הרי רוב הצופים בסרט ייתפסו בראש ובראשונה לתיאור הידידות בינך, הישראלי, לאל-אזהרי הערבי.

"מבחינתי זה מצוין. תראה, כמו גם בסרטיי הקודמים, הסרט התפתח באופן שונה מכפי שחשבתי שהוא יהיה בהתחלה, וזהו הכיף בעשייה שלהם. במהלך השנים גדל מערך החברים הלבנונים והסורים שלי, אנשי קולנוע שפגשתי, וככל שההיכרות שלי עמם גברה כך התפתחה בי ההכרה שגם אני בעצם מלבנון, אבי נולד בביירות, סבא שלי בדמשק, וזה יצר איזושהי תחושת שותפות גורל ביני לבינם, שרציתי לחקור אותה.

בהתחלה תיכננתי לעשות סרט על בן דוד של אבא שלי בשם מרסל, שגדל בביירות ומת בחולון, שהיה אולי איש קצת מוזר, כי הוא לא הבין את הקונצפט הזה של החלוקה של המזרח התיכון. לפחות פעמיים הוא נסע מפה לביירות, שבה חיה עדיין חלק ממשפחתי, וחזר הנה למרות המונומנטליות של הסכסוך.

"בסופו של דבר מרסל אינו מופיע בסרט אך הוא שימש כהשראה לו וגם לכמה מרכיבים עלילתיים שכלולים בו. הקסימה אותי העובדה שהמציאות לא נגעה בו, וחשבתי לעשות סרט שבו אני אשחזר, באופן בדיוני בעזרת שחקנים, רגעים מחייו של אותו מרסל. זה היה אמור להיות הסרט 'בחזרה לביירות', שמוזכר בתחילת הסרט. כיוון שהסרט היה אמור לדבר בערבית, פניתי לעלי שיכתוב אתי את התסריט, וכן, ידעתי גם שעלי אוהב לשחק. רוב השיעורים שלנו נהפכו להצגות כי עלי הוא מספר סיפורים ושחקן. אגב, הוא הופיע כניצב ב'מאחורי הסורגים'.

"כשהתחלנו לדבר, כפי שרואים בתחילת הסרט, על הביוגרפיות שלנו, הדמות של מרסל יצאה ממנו, והסרט החל להתפתח כפי שהוא נוצר בסופו של דבר, כשאנו כוללים בו סיפור אהבה פיקטיבי בין אשה וגבר יהודים, שהקשר ביניהם מתפרק כאשר הגבר מהגר לפלסטינה והאשה נשארת בלבנון, שנקלעת למלחמת אזרחים. כל סיפור האהבה הזה מוצג בסרט דרך מכתבים שהאשה כותבת לאהובה במהלך השנים, והם מוקראים במהלך הסרט".

מהו האלמנט הפנטסטי בסרט?

"אני לא יודע אם ראית את הבקרוב של הסרט, אבל אני מסיים אותו עם כתובת, שכמו בבקרובים שראינו בילדותנו מתחילה בגודל אפס והולכת וגדלה: 'פנטסיה מזרח תיכונית עם סוף טוב'. עלי, אגב, לא אהב את השימוש שלי במלה 'פנטסיה' כי זה התחבר אצלו עם המלה 'פנטזייה', שיש לה ניחוח אוריינטליסטי שהוא לא אהב, אבל זו באמת פנטסיה על סוג של מזרח תיכון שיכול היה להיות פה. מין 'בחזרה לעתיד' כזה.

"אחד העיתונאים בפסטיבל הקולנוע של רומא, שבו הסרט הוקרן באחרונה, אפילו הזכיר במסיבת העיתונאים שהתקיימה עמי את 'המזח' של כריס מרקר בגלל התנועה שמתקיימת בסרט בין הווה לעבר ונוכחותו של העבר בתוך ההווה, ולגבי זו היתה מחמאה אדירה, כי אמנם לא חשבתי על 'המזח' כשעשיתי את הסרט, אבל הצפייה הראשונה שלי בסרטו של מרקר, כשהייתי כבן 14, היוותה לגבי הלם גמור. היא שינתה את חיי".

איך הסרט התקבל ברומא?

"נפלא. הביקורות היו מצוינות והקהל היה נלהב. כשאני רואה סרט עם קהל לא ישראלי אני במתח עצום במיוחד אם הם לא צוחקים במקומות הנכונים, למרות שאני יודע שקהל לא ישראלי לא יכול להתחבר לסרט כמו שקהל ישראלי יכול להבין כל צ'ופצ'יק שלו. הפעם זה היה קיצוני במיוחד כי רומא היא לא כמו ברלין, שבפסטיבל שלה אני בן בית. מישהו ברומא אמר לי שעצם העובדה שהקהל הרומאי הבורגני יצא מביתו לראות סרט שלי זה כבר הישג".

כשאתה מתחיל סרט, אתה יודע איך הוא ייראה בסוף?

"שום דבר. במקרה של 'פעם נכנסתי לגן' זה היה קיצוני במיוחד, כי התחלתי לחשוב על הסרט כבר ב‑2010, ואפילו כבר קיבלתי כסף בשבילו מהקרן החדשה, ואז נקלעתי לתקופה קשה, ואפילו החזרתי את הכסף, דבר שלא קרה להם בחיים", אומר מוגרבי וצוחק, "כי 2010 עמדה להסתיים ואמרתי לעצמי שאם אני לא עושה את הסרט אני לא יכול להחזיק בכסף כי בגלל זה במאי אחר לא עושה סרט".

הצלם הסודי

מוגרבי מכיר את אל-אזהרי מזה שנים רבות, הן כחבר והן כמורה וכשותף לפעילויות פוליטיות. האם ידע שיש לו נוכחות כה חזקה על המסך, שהוא כה כריזמטי ואף משעשע? "כן, ידעתי שלעלי יש הופעה, שהוא אוהב לשחק. אבל כל מה שעלי עושה בסרט הוא ספונטני לחלוטין. אין בסרט רגע שתוכנן מראש, שידעתי מה יקרה. כמובן שהגעתי לכל יום של צילומים אחרי שקבעתי היכן הוא יצולם ועם מי, אבל מאותו רגע והלאה שום דבר לא תוכנן מראש".

מוגרבי מוסיף שהשאיפה לספונטניות טוטאלית-כמעט התחזקה במיוחד בעקבות סרטו הקודם, "Z32", מ‑2008, שאותו הגדיר כ"טרגדיה תיעודית מוסיקלית", ובנוסף לקטעים מוסיקליים שנכללו בו, ובוצעו על ידי מוגרבי עצמו, נעשה בו גם שימוש בתחבולות חזותיות, שכללו את השימוש במסכות שהסתירו את פני הגיבורים, אך נדמו יותר כאפקט מיוחד מאשר כמעטה פנים מסורתי.

השימוש במסכות האלה, שלעתים הקשו על הצופים לקבוע אם הם לא נהפכו לפנים עצמם, גרמו לי בזמנו להוסיף להגדרתו של מוגרבי את הסרט גם את התואר "סרט אימים תיעודי". ואמנם, מבחינות רבות, סרטו החדש של מוגרבי מהווה מעין אנטיתזה לסרטו הקודם, שהציג את סיפורו של חייל שהוא בו בזמן פושע מלחמה וקורבן מלחמה, העלה שאלות מוסריות לגבי הצגת הסיפור והביע ייאוש עמוק וגם ספוג באירוניה עצמית לגבי יכולתו של הקולנוע לתעד מציאות על סף תהום, ובוודאי לגבי יכולתו של הקולנוע להשפיע עליה.

מוגרבי מתייחס לעשיית "Z32" כקשה ביותר בקריירה שלו כיוון שבגלל האפקטים החזותיים הסרט כבל אותו, הוא היה נתון בידיים של אחרים ולא יכול היה לשלוט על תהליך היצירה עד הסוף. לכך הצטרף תהליך הלחנת המוסיקה והשירים של הסרט על ידי נעם ענבר, שאיננו מסוג המלחינים שאתה בא אליהם ואומר להם כתוב לי שיר ובבוקר הוא מוכן. הלחנת המוסיקה לסרט לקחה שנה, מספר מוגרבי. אך עשיית הסרט, למרות קשייו, גם שיחררה אותו, כי כפי שהוא מגדיר זאת, הוא למד בסרט הזה לעבוד "בחברותא", כלומר עם אנשים נוספים.

המושג תסריטאי, כפי שמוגרבי מאמץ אותו, ודאי אינו מציית למוסכמות של התפקיד. על התסריט של "Z32" וכעת "פעם נכנסתי לגן" חתומים בסופו של דבר מוגרבי ונעם ענבר, שהלחין שוב את המוסיקה לסרט, וכפי שמוגרבי אומר, לא כתב מלה בסרט, אך עצם השיחות שהיו למוגרבי עם ענבר וההשראה שענבר העניק לו בעזרת המוסיקה זיכו אותו בקרדיט כשותף לכתיבת התסריט של שני סרטיו האחרונים.

מכתבי האהבה המוקראים בסרט הם יפהפיים. הם מומצאים לגמרי?

"לגמרי. הם פיקציה מוחלטת. כשהחלטתי לכלול את סיפור האהבה הזה בסרט, פניתי לכל מיני חברים שלי בלבנון וביקשתי מהם לכתוב לי מכתבי אהבה. לא לי אלא מכתבי אהבה לסרט, כשהדרישות היחידות שהעמדתי בפניהם היו שכל מכתב ייפתח במלה 'חביבי' וייגמר במלים 'באהבה מביירות'. בין לבין הם יכלו לכתוב מה שהם רוצים. התוכנית הזאת שלי אמנם לא יצאה לפועל, אבל היא שימשה השראה למכתבים שבסופו של דבר כתבתי בעזרתו של נעם. רציתי שהמכתבים יישמעו אמיתיים ולא ישמשו לבאר את הסרט. רציתי שהם יעסקו באהבה, בהתפרקותה של אהבה, בהתפרקותה של הקהילה היהודית בביירות, באובדן".

בזמן שהמכתבים מוקראים, מוקרנים בסרט קטעים שצולמו בלבנון במצלמת סופר 8 או 16 מ"מ. כאשר אני מכנה אותם בטעות "קטעי ארכיון", מוגרבי מתקן אותי ואומר שהם לא קטעי ארכיון, אלא אותם מראות צולמו היום בביירות במיוחד למען הסרט. יש בקטעים האלה, שרחוקים מלתאר את פארה של ביירות כפי שהיה פעם, איזהו גוון של יושן, איזשהו חיבור בין עבר להווה, שמייצר אצלך כצופה איזשהו פער בין מה שאתה רואה לבין מה שאתה מדמיין שביירות היתה פעם, כאשר כונתה "פאריס של המזרח התיכון".

"בכוונה", מסכים מוגרבי, "זו הסיבה שהקטע הראשון, למשל, הוא בשחור-לבן. הבחור שצילם בעבורי את הקטעים האלה, שאני לא יכול לציין את שמו כמובן, קיבל ממני את סיפורה של המשפחה שלי, והוא עשה עבודה מצוינת. השתמשנו כמעט ב‑75% מהחומר שהוא צילם בשבילי. נכון שמה שרואים מזכיר את תל אביב?"

מה לגבי השיר שהסרט נקרא על שמו? האם בחרת בו רק בגלל שזהו שיר אהבה יפהפה או גם בגלל שהוא מתקשר עם הגן בציפורי, שחלק מהסרט מתרחש בצדו?

"אני לא יכול להגיד לך שזו היתה בחירה מושכלת. אני לא מתמצא עד כדי כך במוסיקה ערבית והערבית שלי ודאי אינה מספקת כדי להבין את המלים של שירים ערביים. זו היתה עצה של חברה שהמליצה לי על השיר, שמבוצע על ידי אסמהאן, שהיתה אחותו של פריד אל-אטרש. רק בשלב מאוחר תפשתי שיש קשר בין שמו של השיר לגן שמוצג בסרט. אני אוהב לגלות בסרטיי דברים שלא הייתי מודע להם בהתחלה והם מתגלים לי באיזשהו שלב של העשייה שלהם".

האם, בעקבות ההכללה של אלמנטים בדיוניים ופנטסטיים ואפילו אפקטים מיוחדים בסרטיך, אתה מגדיר את עצמך כבמאי של קולנוע דוקומנטרי?

"אני במאי שעושה סרטים", משיב מוגרבי. "אני מודע להבדלים בין קולנוע עלילתי לקולנוע דוקומנטרי, אבל כל במאי שעושה סרט מייצר פיקציה. אני לא מתכוון בכך שאתה מעוות את ההיסטוריה, אלא שברגע מסוים אתה שואל את עצמך איך אתה חושב שהסיפור שאתה רוצה לספר אמור להיות מסופר. בכל מקרה יש כאן עיבוד, כי אנחנו הרי בחיים לא מבינים את המציאות. אנחנו מציגים את המציאות כפי שראינו אותה, קלטנו אותה, הבנו אותה וחושבים שככה ראוי לספר אותה. וכך נוצרת פיקציה של דברים שקרו באמת.

"מה שחשוב לי זה לשחק עם המציאות, כי זה מה שמניע אותי; לעשות לה קווטץ', לקלף אותה טוב טוב, ולספר את הסיפור כפי שאני מבין אותו וכפי שאני חושב שראוי לספר אותו. לא בצורה שקרית, לא בעזרת מניפולציות, למרות שכל קאט הוא מניפולציה וכל שוט הוא מניפולציה. את 'פעם נכנסתי לגן' ביססתי על אמיתות היסטוריות, על מסמכים, ועליהם בניתי עולם".

אמא עדיין רוצה BA

מוגרבי נולד בתל אביב ב‑1956. אביו היה בעל בית הקולנוע שנקרא על שם משפחתו. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואמנות בבית הספר לאמנות ברמת השרון, וכפי שהוא מספר לי, לא סיים את לימודיו בשני המוסדות. הוא מגדיר את עצמו ככישלון אקדמי ואומר שאמו עדיין היתה רוצה שיהיה לו BA. הוא עבד כעוזר במאי בסרטים כגון "חנה ק." של קוסטה גווראס, "מחץ הדלתא" של מנחם גולן ו"אבא גנוב" של ינקול גולדווסר וב‑1989 ביים את סרטו הראשון, "גירוש".

מאז הוא ביים שבעה סרטים נוספים, ובהם "שחזור", "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון", "יום הולדת שמח, מר מוגרבי", "אוגוסט" ו"נקם אחת משתי עיניי", וגם שתי עבודות וידיאו. בכל אחד מסרטיו נדמה שהוא התמודד עם אתגר צורני אחר, והעיסוק בצורה הוא לא תמיד מאפיין של הקולנוע התיעודי הישראלי, גם כאשר הוא עוסק בנושאים מעניינים ומטפל בהם בצורה נבונה.

"העיסוק בצורה הוא אצלי אינטואיטיבי לגמרי", אומר מוגרבי. "דברים מתפתחים וקורים לרוב מעצמם, לפעמים באופן מקרי ולפעמים אפילו ללא ידיעתי, וזה חלק מהכוח של הקולנוע הדוקומנטרי, שבו אתה לא משליך צורה על החומרים שלך אלא מנהל דיאלוג אתם. ב'פעם נכנסתי לגן' אני צילמתי וצילם גם בו בזמן הצלם הצרפתי פיליפ בלאיש, שנמצא רוב הזמן מאחורי ולרוב מעלי, כי רציתי גם שיהיה משהו 'נקי' שמתעד את מה שקורה".

עד כמה בסרטיך שלב העריכה הוא משמעותי?

"סופר משמעותי", אומר מוגרבי וחוזר פעם נוספת על צמד המלים האלה. "הסרט קורה בעריכה, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני בא לחדר העריכה עם קונצפט א-פריורי של איך צורתו של הסרט תהיה, כפי שאני לא נכנס לשיעור שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, בבצלאל או במכללת ספיר עם כרטיסיות".

האם אתה עושה קולנוע פוליטי?

"אולי עשיתי פעם. השאלה מה זה קולנוע פוליטי. האם זה קולנוע שמתייחס למציאות הפוליטית או קולנוע שמנסה להתערב בה. פעם חשבתי שלקולנוע יש תפקיד ויכולת להתערב במציאות הפוליטית ולהשפיע עליה. להיות נוכח בה ולהוות חלק מהשיח שמתקיים בה. אחרי 'נקם אחת משתי עיניי' נואשתי. חשבתי שהוא מספיק בוטה כדי לעורר דיון, אבל לא קרה כלום. אף אחד לא רצה להפיץ את הסרט והפצתי אותו בעצמי כמו סרט רגיל בסינמטק בתל אביב. הוא הוקרן שלוש פעמים ביום במשך שלושה שבועות ואתה יודע כמה אנשים באו לראות אותו? 800. זו היתה אכזבה איומה מבחינתי. אז הקולנוע שלי הוא פוליטי כי הטריגרים שלו באים מהמציאות שבתוכה אני חי".

האם מההתחלה חשבת לעשות סרטים מהסוג הזה?

"ממש לא. בהתחלה חשבתי לעשות סרטים עלילתיים בסגנון הקולנוע האמנותי האירופי. הערצתי את וים ונדרס, וכתבתי תסריטים עם ניחוח של סרטי פשע. אפילו כתבתי תסריט לסרט שבו הגנגסטר נקרא 'פרדון'. איזה מזל שזה לא יצא לפועל", הוא אומר וצוחק, "ואז באינתיפאדה הראשונה בוצעו הגירושים, והם בוצעו בצורה אגרסיבית, ברוטלית ומשפילה, וחשבתי שאני אעשה סרט שיעורר דיון בהיבטים המוסריים של המעשה הזה, וממנו צמח סרטי הראשון, 'גירוש'. זה היה כבר אחרי שהייתי פעיל די שולי בתנועות כגון 'יש גבול' ו'קמפוס', ובמלחמת לבנון הראשונה נשלחתי לכלא כי סירבתי לשרת.

"עד גיל 14 הייתי כמו אבי, ימני, אבל עד שהגעתי לצבא כבר חל אצלי השינוי וההעמקה באה באוניברסיטה, בין השאר בזכות השיעורים של פרופסור ליבוביץ', שבהרצאותיו סטודנטים ישבו על המדרגות ועל אדני החלונות בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, והוא היה מבקר וקורע לגזרים את מה שקורה כאן והיה מתפלץ לו ידע מה קורה בשמאל הישראלי. והיה גם אסא כשר, שלא היינו יוצאים להפגנה או למשמרת מחאה בלי מכתב של אסא כשר".

נדמה לי, ותקן אותי אם אני טועה, ש"פעם נכנסתי לגן" הוא סרטך הראשון שבו יש התייחסות למוצאך המזרחי.

"זה נכון, למרות שיש בסרטיי דוברי ערבית, כי אבא שלי דיבר ערבית וסבתא שלי דיברה ערבית. אצלנו בבית את הדברים הטובים היו אומרים בצרפתית, את הדברים הרעים בערבית ואת השאר בעברית וכשאמרו משהו בערבית ידעתי שמדברים על משהו שלילי. אבא שלי לא חשב שמן הראוי שאלמד ערבית כי היתה איזושהי דחייה של מה שמתחבר אליה. אמא שלי נולדה בפולין וגדלה בלייפציג שבגרמניה, ולמזלי האוכל בבית נשאר מזרחי. לעומתי, את אמא שלי הכריחו ללמוד ערבית. כשהוריי רצו להתחתן ב‑1949 אז בגלל שהיא היתה אשכנזייה, שזה היה דבר נוראי למשפחתו של אבי, הכריחו אותה ללמוד ערבית ולמזלי הכריחו אותה ללמוד לבשל את כל האוכל שלהם, והיא עשתה זאת".

באיזו מידה הצד המזרחי שלך משמש תפקיד במהות האישית והיצירתית שלך?

"בתור חצי מזרחי גדלתי בבית אשכנזי לגמרי. כחלק מהאליטה התל-אביבית לא חוויתי מעולם את החוויה של הקיפוח".

האם זה יהיה נכון לומר שכל סרטיך עוסקים ברובד זה או אחר בשאלות של זהות?

"אני לא חושב שבסרטיי אני דווקא עוסק בזהות שלי, אלא בזהות של המקום הזה. בזהות הישראלית. זה לא שיש לי איזושהי אידאה פיקס לגבי מה צריכה להיות הזהות של המקום הזה, אבל אני כן עוסק בנושא הזה דרך האופן שבו אני שולח מבט בסרטיי אל המקום הזה. אבל היה לי ברור שאם אני עוסק בזהות הישראלית, אסור לי להפריד את עצמי ממנה, ולשגר במרחק ממנה מסרים וסיסמאות. עלי להוות חלק ממנה, כי אחרת במה אני אתעסק? כי הרי אני ישראלי ובן התרבות הזאת לטוב וגם לחלקים של רע".