ב- 1994 התפרסם במאי הקולנוע הניו-זילנדי פיטר ג'קסון כאשר ביים בתקציב קטן סרט מצוין ושמו "יצורים שמימיים". עלילתו התרחשה בתחילת שנות ה-50 והציגה סיפור אמיתי של שתי נערות מתבגרות (מלאני לינסקי וקייט וינסלט, שהתפקיד פירסם אותה), שאהבתן העזה הופכת אותן לרוצחות.

כבר בסרט ההוא התגלתה משיכתו של ג'קסון למרכיבים קולנועיים פנטסטיים, שהוא השחיל במיומנות אל תוך העלילה. משיכה זו ניכרה בכל עוצמתה כאשר שבע שנים לאחר מכן יצא לאקרנים, בבימויו של ג'קסון, הפרק הראשון בטרילוגיית "שר הטבעות". הסרט, שהתבסס על יצירתו של ג'-ר-ר טולקין, נחל הצלחה כלכלית בינלאומית אדירה. מאז לא נטש עוד ג'קסון את מחוזות הפנטסיה.

שני הפרקים הנוספים של "שר הטבעות" זכו להצלחה הולכת ומתעצמת. הסרט השלישי אף זכה ב- 2003 ב- 11 פרסי אוסקר, לרבות פרס הסרט והבמאי, ובכך היה לסרט השלישי בתולדות התחרות שזכה במספר כה רב של פסלונים, אחרי "בן חור" של ויליאם ויילר ו"טיטניק" של ג'יימס קמרון.

מאז קירטעה מעט הקריירה של ג'קסון. גרסתו ל"קינג קונג" אמנם היתה ללהיט והרשימה בחלקה, אך בכללותה היתה נפוחה ומגושמת, ו"מבט מגן עדן" נכשל בביקורת ובקופות.

כעת חזר ג'קסון לטולקין ב"ההוביט: מסע בלתי צפוי"; אף הוא הפרק הראשון בטרילוגיה, ששני פרקיה הבאים, שצילומיהם נגמרו כבר, ייצאו לאקרנים בשנתיים הבאות. עלילת "ההוביט" קודמת לעלילה של "שר הטבעות" בכמה עשורים.

בהתחלה היה אמור ג'קסון רק להפיק את הסדרה ומינה את הבמאי המקסיקאי גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") לביים את הטרילוגיה. בשלב מוקדם הוא הוציא את המיזם מידי דל טורו, ששמו נכלל בתוצר הסופי ברשימת התסריטאים והוא אף זוכה לקרדיט מיוחד כ"יועץ להפקה".

כפי שעשיתי גם כשסקרתי את שלושת סרטי "שר הטבעות", עלי לפתוח את סקירת הסרט הנוכחי בווידוי (מביך, יש שיגידו): מעולם לא קראתי את ספריו של טולקין; משום מה לא היתה לי מעולם משיכה לסוגה הספרותית הזו.

גם הצפייה בשלושת סרטי "שר הטבעות" לא תמיד היתה לי קלה (הסרט הראשון ארך 178 דקות, השני 179 דקות והשלישי 201 דקות, וזה עוד לפני שיצאו גרסאות ארוכות אף יותר, שבהן לא צפיתי). ובכל זאת, התנופה היצירתית שהושקעה בהם סחפה אותי. אפשר היה לחוש בהתלהבות של ג'קסון שליוו את יצירתם, התלהבות של מעריץ של טולקין ושל שוחר קולנוע שניתנה לו ההזדמנות לממש חזון רב נפח.

ואלה בדיוק התכונות שחסרות בפרק הראשון של הטרילוגיה הטולקינית החדשה שלו (הקצר מסרטי "שר הטבעות"; "רק" 169 דקות).

מתוח ופומפוזי

"ההוביט: מסע בלתי צפוי" הוא מופע ראווה טכנולוגי שיש בו רגעים מרשימים לא מועטים, אך הוא אינו ממריא כפי שהמריאו סרטי "שר הטבעות". בעיקר מלווה את הצפייה בו תחושה של כבדות, הנובעת מרצונו של ג'קסון להרשים את הצופים בכל רגע.

שמחת היצירה שאיפיינה את סרטי "שר הטבעות" הקנתה להם נפח אנושי, גם אם בשלושת הסרטים, כמו ב"ההוביט", לא נראתה דמות אחת שדמתה לבני אדם. הנפח האנושי הזה גם הניב מידה של הומור, שחסרה ב"ההוביט" ¬ במקומה הוא ספוג בחגיגיות ופומפוזיות.

מגבלה זו נובעת מההבדל בין שני המקורות הספרותיים שהטרילוגיות מתבססות עליהם. "שר הטבעות" יצא לאור בשלושה כרכים, כך שגלגולו לטרילוגיה קולנועית תאם את מבנהו המקורי ואת עלילתו גדושת ההרפתקאות. "ההוביט", שהתפרסם לפני "שר הטבעות", הוא יצירה צנומה ממנו בהרבה, ומתיחתה לצורך יצירת טרילוגיה ניכרת בתוצאה.

המיעוט היחסי של עלילה בפרק הראשון של טרילוגיית "ההוביט" יכול היה להביא ליצירת סרט שמתמקד בחקר דמויותיו. רמזים לכיוון כזה נגלים בחלקו הראשון של הסרט, שכמעט דבר אינו קורה בו חוץ מהמפגש בין גיבוריו המרכזיים. אבל הכיוון הזה, שיכול היה להוסיף לסרט מידה של ייחודיות, מוחלף בסדרה של סצינות פעולה וקרב, שרובן נופלות מאלה שהיו בסרטי "שר הטבעות".

דמות נשית יחידה

ג'קסון בוחר לפתוח את סרטו בפרולוג שבו הגיבור, בילבו באגינס המבוגר (בגילומו של איאן הולם, שמגלם את הדמות גם בשניים מסרטי "שר הטבעות"), מציג בפנינו את סיפורו. לצדו אנו רואים לשניות מספר את אלייז'ה ווד, שבסרטי "שר הטבעות" מגלם את דמותו של פרודו באגינס, אחיינו של בילבו.

משם עובר הסרט לתאר כיצד בילבו הצעיר (מרטין פרימן), שרק רוצה לחיות את חייו בשלווה בבקתתו הציורית, מגויס על ידי גנדאלף הקוסם (איאן מקאלן) להצטרף ל 13 גמדים למסע הרפתקאות מסוכן שמטרתו לשחרר את ארבור, ממלכת גמדים משגשגת לשעבר, שנרמסה על ידי אויביה, ואוצר הזהב הטמון בה נשמר על ידי דרקון בשם סמאוג.

בילבו מהסס אם להצטרף למסע; תורין, מנהיג הגמדים, מפקפק בבחירתו של גנדאלף בבילבו כשותף למסע. אחד המנופים שמניעים את העלילה, שהוא בנאלי ביסודו, נוגע בשאלה אם בילבו יצליח להוכיח שבחירתו של גנדאלף היתה מוצדקת.

ואמנם "ההוביט", שחוקרי טולקין טוענים כי נכתב בהשפעת החוויות שחווה הסופר במלחמת העולם הראשונה, וגם "שר הטבעות" שנכתב בזמן מלחמת העולם השנייה ¬ הוא בראש ובראשונה פנטסיה גברית בעלת אלמנטים מיתיים כוחניים. הם נוגעים בסוגיות של אחווה גברית ויריבות גברית, אומץ גברי, פחד והקרבה גבריים.

ג'קסון מעצים את האלמנטים האלה בעזרת מוסיקה בומבסטית שהלחין הווארד שור. בשלב מסוים היא אף כוללת שירת מקהלה, המבקשת ליצור נפח מתלהם של אורטוריה דתית (לי, כמו לאחד מעמיתי לצפייה ב"ההוביט", התוצאה הזכירה יותר מדי את "כרמינה בוראנה" של קרל אורף).

הדמות הנשית היחידה הנראית בסרט, בסצינה קצרה, היא זו של גאלאדריאל (גם הפעם, כמו ב"שר הטבעות", בגילומה של קייט בלאנשט). אך זוהי דמות נשית מיתית, שמעוצבת כאלילה קורנת, ולפיכך אינה חורגת מהפנטסיה הגברית.

בדרכם לארבור נתקלים חברי המסע בשלל יצורים מאיימים ומפלצות מאיימות אף יותר, שעיצובם אינו מקורי או שנון במיוחד. הסתערותם על גיבורי הסרט ועל הצופים בעזרת תלת-ממד מעצבת חוויה אנרגטית, אך לא מפעימה במיוחד מבחינה יצירתית.

הסצינות הייחודיות ביותר בסרט הן אלה המתארות את פגישתו הראשונה של בילבו עם גולום (שוב בגילומו המרשים של אנדי סירקיס). לסצינות האלה, המתמקדות בשתי הדמויות הללו בלבד, יש מידה של אינטימיות שחסרה בשאר הסרט. בכלל, עיצוב דמותו של גולום כיצור המשלב בין המרתיע לפאתטי (הוא נדמה כשילוב בין לטאה לכלבלב פגוע) הוא ההמצאה המוצלחת ביותר של הסרט, בשל נפחה האנושי והחייתי כאחד, כפי שהיתה גם ב"שר הטבעות".

לאחר התחלה ארוכה וכמעט סטטית, הסרט דוהר קדימה כמכונה שאין לעוצרה, ורק במחשבה מאוחרת מגלים שהמרץ הקולנועי הבלתי נלאה מסווה דלות עלילתית שגובלת כמעט בריק.

יותר מכל, אף יותר מהומור, חסרו לי בסרט רגעים של פיוט קולנועי שמאפיינים את הפנטסיה הקולנועית במיטבה (ובטרילוגיית "שר הטבעות" היו רגעים שכאלה). יש בסרט רגעים יפים, אך הם נדמים מחושבים ומסתמכים יתר על המידה על האמצעים הטכנולוגיים. אין ל"ההוביט" הנפח של חלום מסויט, שהיה לחלקים רבים בטרילוגיית "שר הטבעות", והוא זה שהפך מבחינתי את הצפייה בה לחוויה שחלקים שלה נחקקו בזיכרון.

לעומת טרילוגיית "שר הטבעות", ששאפה למהות אמנותית בעלת חזון, חלקה הראשון של טרילוגיית "ההוביט" הוא מוצר יעיל יחסית, שחזונו נדמה מוכר ואף משומש קמעה. במלים אחרות, "ההוביט: מסע בלתי צפוי" אינו נדמה כיצירה שמקדמת את פועלו של ג'קסון בניסיונו לתרגם את חזונו הספרותי של טולקין לחזון קולנועי; הוא מבטא דריכה במקום, אולי אפילו נסיגה, שיש בה מידה של מכניות שמהולה ביוהרה.

אין לי ספק שהסרט יזכה להצלחה כלכלית ניכרת בזכות צבא מעריציהם של טולקין וג'קסון, שטוו פולחן סביב יצירותיהם. אך למי שמגיע כמוני ל"ההוביט" ממרחק, המחשבה על המשך הסדרה מעוררת חשש יותר מאשר סקרנות.