מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

אברהם הפנר: תסריט לא ידוע מראש

עם צאת "ספר התסריטים" של אברהם הפנר, מספרת בתו מאיה מדוע היא ואמה נחושות לטפל בו בבית למרות מצבו הבריאותי המידרדר בעקבות חבטה שספג בראשו בתחנת אוטובוס

לפני שבע שנים חיכה אברהם הפנר לאוטובוס בצומת סואן בירושלים. אוטובוס שנסע במהירות מופרזת גרם לו לזנק לאחור כדי לא להיפגע. הפנר "רק" ספג חבטה מעמוד ומשקפיו נשברו. הוא הרגיש טוב ולא הלך להיבדק אצל רופא. "הוא חזר הביתה, שלח את המשקפיים לתיקון ושכחנו מכל העניין", מספרת בתו מאיה הפנר.

כשלושה חודשים לאחר מכן הוא החל לשכוח מלים. בהתחלה מלה פה מלה שם ולאט לאט יותר ויותר מלים. "זה היה כל כך לא דרמטי, כל כך בדיזולב, והוא כל כך הסתיר והכחיש בדרכו הנמרצת שאין עליה עוררין, שזמן יקר עבר עד שהוא הסכים ללכת לבדוק מה לא בסדר אתו", אומרת בתו. "אף אחד לא עשה את הקישור לחבטה ההיא בתחנת האוטובוס, מי זכר? הוא הרי הקטין את האירוע ההוא למינימום אולימפי. לקח הרבה זמן עד שסוף סוף נעשה הקישור והוא נשלח לבדיקות הנכונות שהעלו שהוא אכן סובל מפגיעת ראש, כזאת שיושבת על האזור במוח שאחראי על הדיבור. קוראים לזה אפזיה והסובלים ממנה מתקשים בקומוניקציה ושליפת מלים מהזיכרון ובדרך כלל לא מודעים למצבם.

"לאנשים שעוסקים במילים וכותבים זה סוג של גזר דין מוות אבל אבא שלי ניפנף מהסיטואציה את הדרמטיות, קרא לזה 'לדבר באלכסון', כי הוא כן הרגיש שמתברדקות לו המלים, והמשיך להתעקש על תפקוד מלא: המשיך ללמד, המשיך לקדם פרויקטים, אפילו המשיך לכתוב".

מאיה הפנר. שיעור באהבה
מאיה הפנר. שיעור באהבה. צילום: אילייה מלניקוב

הפנר אומרת שהיה נראה שזה בסדר, שלמרות האבחון של פגיעת ראש הוא מסתדר בעזרת העקשנות והחן שלו, אף שכבר לא היה איך לעזור כי חלף זמן רב מדי. "די מהר התברר שהפגיעה שלו מחמירה ומתפשטת. יש טרגדיות שנופלות עליך כרעם ביום בהיר - תאונה, אירוע, ביום אחד דרמטי חייך משתנים, אצלנו האסון התגנב על קצות האצבעות, מאחורי גבנו - כשהבנו במה דברים אמורים כבר היה מאוחר מדי ולא היה מה לעשות ואיך לעצור את מה שקורה ועוד יקרה".

אף שהיא בהירה וחדה, ברור שלא קל לה לדבר על אבא שלה, אבל אולי יש בכך גם שחרור. הפנר, בת 42, היא בתו היחידה, תסריטאית בעצמה ‏("השיר שלנו", "חשופים", "בטיפול", "תיבת נח"‏). היא מספרת שבמשך השנים אנשים שהיא פוגשת שואלים או מגמגמים בעניינו, מחפשים תשובות לשאלה מה יש לו ומה קרה לו ואיפה הוא ומה מצבו. ואולי זאת תהיה הקלה פשוט לומר את זה. "אבא שלי עם פגיעת ראש קשה", היא מספרת. "הוא רוב הזמן מנותק, אבל הוא בבית, מטופל, מחובק ואהוב. יש ימים טובים יותר וטובים פחות אבל לצערי המודעות שלו והתקשורת מינימליים. הספר הזה נעשה, לצערנו, כבר ללא עזרתו ודעתו. כשהתחלנו זה היה במטרה לשמח אותו אבל מהר מאוד זה כבר התנהל בלעדיו".

הפנר היא עורכת שותפה של "אברהם הפנר - ספר התסריטים" שראה אור בימים אלה בהוצאת כתר. אתה במערכת ישבו עליזה ציגלר, איתן גרין, רנן שור ומרט פרחומובסקי. הספר מאגד את חמשת תסריטי סרטיו: "לאט יותר" ‏(1967‏), "לאן נעלם דניאל וקס" ‏(1972‏), "דודה קלרה" ‏(1977‏), "פרשת רצח הלורד וינשל" ‏(1979‏) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" ‏(1990‏), ראיונות עם הפנר על סרטיו ומאמר של אורי קליין על הקולנוע של הפנר. "הספר הזה, בעיני, הוא פלא", אומרת בתו. "הוא נעשה בכל כך הרבה דקדקנות ומסירות. כל פגישה חודשית היתה מרגשת מחדש, העובדה שאנשים כל כך עסוקים מתפנים לזה בכזאת אהבה".

ביום שני הקרוב יתקיים בסינמטק תל אביב ערב מיוחד לכבוד צאת הספר בהשתתפות דוד גורפינקל, איתן צור, עודד קוטלר, דובר קוסיאשווילי, רנן שור ואחרים. הפנר הוא גם סופר ובין ספריו נמנים "ספר המפורש" שיצא ב–1991 בהוצאת כתר, "כמו אבלאר, כמו אלואיז" שיצא ב-2001 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"אמנות שפה זרה" שיצא ב–2006 בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ב–2004, כשקיבל את פרס אופיר למפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע, אמר: "אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות, לא בהצלחה, באמנות, חייב ליצור שני דברים: את היצירה שלו ואת הקהל שאליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול, שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה".

אברהם הפנר. פורץ דרך
אברהם הפנר. פורץ דרך. צילום: איתי נאמן

ציטוט זה מופיע בתחילת ספר התסריטים ויש בו אולי תמצית מהאדם שהיה לו עניין עם האמת, והיה לו הומור נהדר, שהיה גם מורה נערץ ומחשובי הקולנוענים בארץ. על אף מצבו החליטו הפנר ואמה יעל להשאיר אותו בבית. "כל יום ומה שקורה בו", היא אומרת. "בהחלטה שלנו וברצון שלנו ובאיך שאנחנו תופשות את החיים, כל אדם, אם זה מתאפשר, צריך למות במיטתו ואנחנו נעשה הכל בשביל שזה יקרה כך, אבל טיפול במצב הזה מורכב מהמון החלטות קטנות ויום יומיות מאוד מסובכות ומורכבות ואני לא יודעת להגיד לך בביטחון שניתן יהיה לעמוד בזה.

"אני בקלות רואה איך גם אצלנו זה היה יכול להיות אחרת, זה כמעט היה אחרת. בחברה שלנו זאת כמעט הבחירה המתבקשת. כל המערכות הסוציאליות והרפואיות מכוונות לשם: לבתי חולים או לבתי אבות. צריך להיות מאוד נחוש כדי לבחור בדרך האחרת. אולי זה בא באמת מהאפשרות הרגשית המאוד מורכבת להסתכל לטרגדיה בעיניים ולראות שהוא עוד אתנו, שהוא שם בפנים, ואם הוא אתנו אז הוא צריך להיות בבית שלו כל עוד המערך התומך והמערכת הרפואית מסביב מאפשרת לתת לו את כל מה שצריך בתוך הבית. אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילד אבל האמת הכואבת היא שצריך כפר גם כדי לסעוד את החולים. ובחברה שלנו, המערבית, מה לעשות, התרחקנו מזה מאוד. אז אנחנו לוקחות את זה יום ביומו וכשאני אומרת לוקחות, זאת בעיקר אמא שלי שמטפלת בו במסירות אין קץ".

הפנר אומרת שברור לה מעל לכל ספק שהוא עדיין שם. "יש בפנים בן אדם. קשה להתמודד עם זה שיש אותו בפנים, שהוא כן בעניינים, בדרכו, למרות שהוא לא יכול לתקשר. קשה לטפל בזה וקשה לראות את זה. אנחנו כמשפחה עוברים דבר מאוד קשה אבל משתדלים עד כמה שניתן לעבור את זה באהבה וכשאפשר גם בהומור. והאמת שזה שיעור באהבה, השיעור הכי עוצמתי שיכולתי לקבל מההורים שלי. זה מדהים בכל פעם מחדש לראות איך בתוך הדבר הזה היא מאוהבת בו והוא מאוהב בה. פשוט כך".

שאלה טובה מאוד

אברהם הפנר נולד בחיפה ב–1935, בן יחיד להוריו שעלו כמה שנים קודם לכן מפולין. לאמו היתה חנות לכלי מיטה ומגבות. "היא היתה אשת קריירה בימים שעוד לא קראו לזה ככה", אומרת בתו. הוא למד בביה"ס הריאלי ובצבא שירת בלהקת הנח"ל במחזור של גבי עמרני, עליזה רוזן, עדי עציון, חיים טופול ואורי זוהר. אחרי הצבא למד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. במסגרת החוג נסע לטיול באירופה. היו שם אתו, בחוג ובטיול, גם דליה רביקוביץ' ודן פגיס. הוא החליט להישאר באירופה וחזר רק אחרי 6.5 שנים.

בין השנים 1958 ל–1961 למד בסורבון ועבד כעוזר במאי עם במאי הגל החדש ובהם ז'אק בקר ולאסלו בנדק. לאחר מכן נסע לניו יורק וחבר לרן אלירן, חברו מילדות שלמד שם קולנוע. הפנר הצטרף להפקות השונות של בית הספר לקולנוע והתחיל בעצמו לביים סרטים. "כילדה אני זוכרת אותו כותב רוב הזמן", מתארת בתו את היום יום. "אבל הוא היה מהאנשים שכותבים עם דלת פתוחה. לא היתה דלת סגורה שהיה אסור לדפוק עליה. הוא היה אבא נגיש תמיד וכמו שהוא היה אבא כך הוא גם התנהל עם שאר העולם. חלק מהחן שלו זה שהוא נורא אוהב אנשים. באמת אוהב אותם. גם עם ילדים הוא דיבר בגובה העיניים וגם אתי. והוא תמיד חי בתוך הרפתקה, הוא אהב ליהנות ובאיזה שהוא אופן גם האבהות שלו היתה כזאת - כייפית".

ובתקופות שצילם סרטים?

"כשהוא עשה סרטים ובגלל שגם אמא שלי עבדה אתו, עשתה לו ארט ותלבושות, אז הבית עמד על הראש. שגעת. כשהתחלתי כיתה א', למשל, הוא צילם את דודה קלרה. ואני, אחרי יומיים בכיתה הבנתי שבית ספר זה לא בשבילי ודרשתי לחזור הביתה. אבל הם היו בתוך הפקה אז הם לקחו אותי לסט והייתי שם תקופה עד שהפשרתי קצת והסכמתי לחזור לבית ספר. היו ויכוחים על הסט אם זה בסדר או שצריך להכריח אותי ללכת לבית ספר ואני ישבתי מתחת לפנסים והייתי בענייניי.

"בתור ילדה זה היה נראה לי לא שפוי לחלוטין כל העניין הזה, למעט הפריסה של ארוחות הבוקר לא הקסימו אותי הסטים. תמיד זה ברדק כזה ואני הייתי ילדה שוחרת סדר. יותר מדי דברים היו לא מובנים לי, לא הבנתי בעצם מה הוא עושה שם. זה כל כך הטריד אותי שניגשתי בשקט ואמרתי לו שאני מבינה שגורפינקל מצלם ושחנה מרון משחקת אבל מה הוא עושה? והוא כמעט לא צחק כשהוא ענה שזאת שאלה מאוד טובה".

מאיה הפנר ואביה אברהם, 1972
מאיה הפנר ואביה אברהם, 1972. צילום: יעל הפנר

בסופו של דבר הלכת ללמוד קולנוע ואף חמור מכך למדת אצל אבא שלך שהיה מורה נערץ.

"כן, אבל זה לא היה בכוונה. כשהשתחררתי מהצבא הרגשתי דחיפות מטומטמת למצוא את עצמי, כי הייתי כבר בת 20 וזה היה נראה לי ממש מאוחר אבל לא ידעתי מה ללמוד, והוא שאת כל חייו העביר באיזה זרימה אנרכיסטית, דווקא בעניין לימודיי היה אחר ונורא רצה שאני אלמד. וכך נרשמתי ללימודי היסטוריה ותרבות צרפת ובתוך שבועיים ידעתי בוודאות שזה לא בשבילי. הודעתי לו שאני עוזבת ולמרבה ההפתעה זה הלחיץ אותו מאוד.

"הוא אמר לי שהוא חושב שזאת תהיה טעות. וכדי שלא אנשור הציע שאלך לבדוק את שיעור תסריטאות של איתן גרין. בשבילי, דרך אגב, קולנוע היה 'לא' גדול, אולי כי אמא שלי תמיד אמרה שזה לא חיים ושברור שכדאי שאעשה משהו אחר. אבל כנראה שאבא שלי בכל זאת חשב אחרת - וכך נכנסתי לכיתה של איתן גרין וזה היה כמו באהבה, קליק. הרגשתי כמו דג במים. התחלתי ללכת לעוד שיעורים של עוד מורים ובתוך כל הדבר הזה אמרתי: טוב, מה, אני לא אלך ללמוד אצלו? כולם הולכים אליו. אבל האמת שזה היה תאוות חבר'ה יותר מכל דבר".

אברהם הפנר לצד חנה מרון באתר הצילומים של "דודה קלרה"
אברהם הפנר לצד חנה מרון באתר הצילומים של "דודה קלרה". צילום: אלי בן ארי

איך הוא הגיב?

"שכחתי להודיע לו מראש שאני מתכוונת לעשות את זה והוא מאוד אהב לספר אחר כך שיום אחד הוא נכנס לכיתה, מצא אותי יושבת שם ואיבד את ההכרה כי הוא לימד בצורה מאוד משוחררת הרי ופתאום הבת שלו יושבת שם, לא פשוט".

סטודנטים שלו מספרים שבשיעורים הוא הרבה לדבר עלייך.

"בערך מתקופת האוניברסיטה, כשהבנתי שגם אני בתוך העסק הזה של הכתיבה, יצרתי לעצמי מין פיצול כזה, ושיחקתי משחק באמת אווילי, בעיקר עם עצמי, כאילו אין לזה משמעות שאני הבת שלו. הרי כולם ידעו שאני הבת שלו ובטח שיש לזה משמעות, בעיקר בשבילי. אז כן, בטח שידעתי שהוא מדבר עלי בכיתה, בדיוק באותו אופן שבו הוא כתב בספרים שלו כל כך במפורש על החיים שלו. ידעתי שיש לו את הנטייה הזאת אבל לא חשבתי על ההשלכות וגם ניתקתי את עצמי הרי. מבחינתי המשכתי להסתובב באלמוניות וזה יצר מצבים מגוחכים כמו לשבת בדייט עם סטודנט שלו לשעבר, ובמהלך הארוחה הוא פתאום מסתכל עלי בעיניים מצועפות ואומר לי 'אני זוכר שהתגייסת'. הייתי בשוק, לקח לי כמה רגעים להבין שכל סיפור הגיוס שלי דובר בכיתה, כולם כנראה מאוד התרגשו אתי בלי שידעתי".

בסופו של דבר גם כתבתם יחד את המיני סדרה "ארץ קטנה איש גדול".

"מאז שסיימתי את הלימודים הוא ניסה שאעבוד אתו ובהתחלה באמת קצת עשיתי אתו עריכות תסריטים, אבל די מהר הלכתי לדרכי מתוך החלטה של לא להיות שלוחה שלו. במקום זה החלטתי לעבוד הכי בתעשייה שאפשר, לא להגיד לא לשום דבר ולהתמקצע כמה שאפשר. הוא אמנם לא התווכח אתי אף פעם ותמיד נתן לי לעשות את הדרך שלי אבל פעם בכמה זמן הוא היה אומר 'נו בסדר אבל מה העניינים, מה עם הדברים שלך?'. לעבוד אתו ועם יואב כ"ץ שכתב אתנו היה מאוד כיף. אבל היה לי ברור שבאתי להיות טייס המשנה שלו. זה היה פרויקט שלו, לא שלי.

"מאוד נהניתי מזה אבל אחרי זה לא הסכמתי לעבוד אתו יותר. היתה לי אג'נדה מאוד ברורה וכנראה מסובכת כי הנה אני אחרי 20 שנה ועוד לא באמת עשיתי את הדבר שלי. רציתי להיות אדם בזכות עצמי והיה נראה לי שאם אעבוד אתו, אהיה נספחת. לקח לי שנים להבין שזה לא משנה אם אקח את הדרך הראשית או את השביל הצדדי תמיד יתלווה אלי נושא הבת של".

הוא הסתיר לך את השמש?

"הוא תמיד היה נדיב אתי בצורה שאין לתאר, תמיד היה לי ברור שהוא מאמין בי גם כשאני לא מאמינה בי. היכולת שלי לשבת במערכת של ספר התסריטים שלו, בתוך הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, קשורה לזה שאני יודעת שהוא היה עושה אותו דבר בשבילי. אבל כשאתה גדל ליד איש כל כך שופע ועושה ומגשים אולי זה כן, קצת מסתיר לך את השמש. המון שנים הייתי בהכחשה לגבי זה, לקחתי שביל צדדי שבו באמת לא התעסקתי עם עצמי אלא עם יצירות של אחרים והבאתי לשם את הכישרון והיכולת שלי אבל באיזשהו אופן לא העזתי לפנות לעצמי מקום. הדבר הכי אכזרי שקורה עכשיו מבחינתי זה שבעוד הוא נמוג בדיזולב האטי הזה שלו אני דווקא עכשיו מתחילה לכתוב את שלי סוף סוף. וזאת שמחה גדולה בשבילי אבל גם עצב נורא. אין להכחיש".

היו גם יתרונות בלהיות הבת של?

"בטח. הכתיבה והקולנוע בדנ"א שלי. דווקא מקומות שבהם אנשים נופלים כי משהו לא עבד, כי יש כישלונות, ודרמות בלי סוף, לא עוצרים אותי. אני גדלתי בבית שבו ראיתי הצלחות והתרסקויות, ואני יודעת שזה מקצוע מסובך, ואני לוקחת את זה בפרופורציות. יש לי אורך רוח כי אני יודעת עד כמה זה מרתון. זה חלק ממה שהוא לימד אותי כל הזמן, שעם כל העקשנות והמרדף אחרי החלומות, החיים חשובים מהכל. זה היה ברור כל הזמן.
"הדור שלהם זה הרי סוג של דור מדבר ודברים לא היו כמו היום. לא היתה תעשייה, הכל היה מצומצם והיו מעט אפשרויות להתפרנס ולעשות. אנשים בדור ההוא מישכנו בתים כדי לעשות סרטים והוא לא עשה את זה אף פעם. היה ברור שהבית נשאר יציב לא משנה מה".

תבכי, זה בסדר

הפנר אומרת שהיא מאוד מצפה לסרטיו שיוצגו בינואר ברטרוספקטיבה בסינמטקים כדי לראות במבט חוזר סרטים שלא ראתה מאז יצאו. "בשבילי לראות את הסרטים האלה זה תמיד היה לראות פה את המנורה מהבית ושם הדמות הזאת שהיא סבתא שלי ואת אמא שלי משחקת ב'דניאל וקס'. אני יודעת איפה ישבתי על הסט ברוב הסצינות".

אביה, היא מספרת, לימד אותה לשקר. "סבתא שלי, הלא היא דודה קלרה, היתה שקרנית שאין דברים כאלה. היית שואלת אותה מה השעה והיא היתה עונה את השעה הלא נכונה. שורדת. אני הייתי ילדה שנורא חשוב לה להיות בסדר ויום אחד הוא זימן אותי לשיחה ואמר לי שאדם צריך לדעת לשקר. הוא הסביר שלא צריך להפוך להיות שקרן אבל צריך שתהיה לך היכולת הזאת וביקש שמעכשיו אשקר לו כדי להתאמן. במבט לאחור כנראה שאז התחלתי לכתוב - כי מה זה סיפור טוב אם לא שקר דקדקני שתפור היטב".

כשחיפשה אחר חומרים ל"ספר התסריטים" מצאה גם לא מעט תסריטים שלא הופקו מעולם. "לא חושבת שאני זוכרת אצלו מצב כזה של מחסום כתיבה. הוא היה כל כך שופע. בחדר העבודה שלו מסודרים בערימות תסריטים שלא הופקו מעולם. בהחלט הייתי שמחה אם היתה נמצאת הדרך שיראו אור איכשהו, מתישהו". עוד דבר שמצאה בחיפושים זה חוזה שנחתם ביניהם ב–1987 ובו מתחייב הפנר לבתו שהיתה אז בת 17 כי "מדינת ישראל תחזיר שטחים ‏(לכל המאוחר תיכף אחרי המלחמה הבאה‏), מדינה פלסטינאית תקום לצד מדינת ישראל, הסכם שלום ייחתם... וכשיבוא שלום, זמן לא ארוך אחר כך ‏(בערך כשבנך או בתך יחגגו את הבר מצווה, ייעשה המזרח התיכון אחד המקומות הפורחים בעולם מבחינה תרבותית וכלכלית ‏(מה יהיה עם הסרטן והאיידס אני לא יודע‏)".

אם התחייבותו תתקיים היא תצטרך לתת לו "מערכת מקטרות מעץ משובח, וסט אלכוהול לטעמי בן 24 בקבוקים". אם לא תתקיים הוא ייתן לה מערכת לבוש לפי טעמה וטיסה לאירופה. הבן שלה, יונתן, בן 14 וחצי ואיש כבר אינו מדבר על מזרח תיכון חדש.

"הוא האמין תמיד בטוב שבאדם, שהאדם טוב בבסיסו", היא אומרת. "הרבה בקרים, בין החביתה לתיק לבית ספר, כילינו בשיחות על הנושא הזה. הוא מאוד האמין בתהליך השלום ותמיד הסתובב ואמר לכולם שיום אחד יהיה פה נפלא שהמזרח התיכון יפרח, שיש פה כל כך הרבה כישרון שנחיה בשלום עם הערבים ויהיה מזרח תיכון חדש.

"ואז רצחו את רבין וזה היה שבר מאוד עמוק, הוא ממש התהפך והתחיל להגיד לי לנסוע מפה, אני זוכרת שיחה אחת שבה הוא דרש ממני לקחת את הדברים שלי ולעזוב כי יהיה פה זוועה, הוא ממש ניבא את מה שקורה עכשיו. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליו ולא מבינה על מה הוא מדבר. אמרתי לו שאני רוצה לגדל את הילדים שלי פה ולקחת אותם לים כמו שהייתי הולכת לשחות אתו בים כל יום לפני בית ספר והוא אמר לי שאני לא מבינה ושאני אצטער על זה. מאוד מנחם אותי שאין לו מושג מה הולך כאן עכשיו".

היה בינה לבין אביה קשר חזק. עדיין יש. היא מספרת שכאשר עוד היה יכול, ביקש ממנה לשחרר אותו . "לפני שנה וחצי בפסח היינו בביקור אצל דודה שלי שגרה במבשרת ציון, ישבנו שנינו בגינה. הוא היה במצב לא טוב, הרגשתי התחלה של עוד הידרדרות. כשאתה נמצא במהלך כזה של אובדן, אתה עובר את השלבים הידועים: כעס, הכחשה, דיכאון. אני הייתי אז בהתקף הכחשה יוצא דופן בעוצמתו. הוא כבר אז לא הסכים יותר ללכת לרופאים ובצדק כי לא באמת היה איך לעזור לו ואני ניסיתי לשכנע אותו שהוא צריך ללכת לרופא. שהוא טועה, שהוא עושה שטות, שצריך לבדוק שוב ואולי בכל זאת. והוא אמר 'אני יודע באיזה מצב אני נמצא ואני רוצה לחיות את מה שיבוא כמו שהוא יבוא, תעזבי'.

"הוא אמר שכמו שתמיד מעניינים לו החיים הוא יודע שגם בזה הוא ימצא עניין, שהוא יהיה בסדר לא משנה מה יבוא. וזה היה נורא, הרגשתי כמו ילדה וגם דיברתי ככה ושאלתי מה אתי, ושאני מאבדת אותו בין האין מלים שלו, והוא אמר לי שאני נהדרת ושהוא נתן לי כל מה שהוא היה יכול לתת לי ושאני אהיה בסדר. שאין מה לעשות. מרוב שידעתי שהוא צודק התחלתי לבכות אבל ניסיתי להסתיר והוא רק הסתכל עלי ככה, פתאום ממרחק כזה ואמר 'תבכי זה בסדר, זה באמת עצוב'".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 מרגש מאוד  (לת) קרין
  • 19:38
  • 20.12.12

02 כואב........  (לת) טייב
  • 21:51
  • 20.12.12

03 מרגש סרנה
  • 23:27
  • 20.12.12

יפה ונוגע ללב.

04 אברם הפנר הוא אחד המורים הטובים והמטורפים שהיו לי! רונה סופר
  • 11:12
  • 21.12.12

לימד אותי על קולנוע אבל בעיקר על איך לצאת מהקופסה ולהעז

05 איך אפשר למצוא את לאט יותר? אני מאוד אוהבת את הסרט הזה ולא מוצאת אותו.  (לת) קארין
  • 21:46
  • 21.12.12

06 מורה גרוע לתסריטאות אך איש חביב, עוקצני, מוכשר ובלתי נסבל ערס יוס F
  • 10:30
  • 22.12.12

הוא אהב מאוד לדבר על יצירותיו וכישרונותיו, לא לימד אותנו שום דבר על טכניקות כתיבה, אופן בניית סיפור, עיבוד רעיון לתסריט עפ"י מיבנה ושלבים, לא זוכר איזשהם טיפים חיוניים לכתיבת דיאלוג או כל דבר אחר שהיה יכול להפוך אותנו לתסריטאים. אבל יש בו הרבה חן, ולמי שלא ידעו עדיין כמעט כלום על פילוסופיה, הוא נשמע מי-יודע-מה-מבין, למרות שגם בפילוסופיה אינו גאון. בסך הכל איש חביב, ספרו "הספר המפורש" כבד קשה ומעניין (על ניסויים מחרידים בבני-אדם בשואה), ונאחל לו מכל הלב בריאות טובה.

  •   מורה מעולה לתסריטאות ועוקצני ואנושי עד למאוד רועי
    • 02:04
    • 24.02.13

    בדיוק בגלל זה, שלא נתן טיפים (מעבר לטיפ הכי גדול: להסתכל מסביב ולא לברוח לכל מיני עולמות מומצאים) ולא נוסחאות, וכל מיני מודלים אה-לה הפואטיקה של אריסטו שבהעדר כשרון מספקים אותה תוצרת עייפה. כל הוויתו היתה נסיון לגרום לנו להבין שאין נוסחה כזו, והוא עשה הכל - קפץ וצעק וקרקר - כדי שלא נשכח את זה. והוא גם נהנה מאוד. וגם אני. אני אתגעגע לכתיבה שלו.

07 מצמרר נ
  • 12:59
  • 22.12.12

עצוב וכואב. אדם יקר

08 האמת, היה מורה מאוד חביב. כיף במחיצתו.  (לת) חוג לקולנוע
  • 17:57
  • 22.12.12

09 הכתבה הטובה והעמוקה ביותר שחוויתי דרור
  • 00:31
  • 23.12.12

כאילו להפוך רגע אחד ארוך לנצח עם האיש הזה שמאחד את חלקי הפאזל שאהבתי בישראליות שלי. עצוב.

10 מורה מצוין. הקורסים אצלו היו מהטובים שהיו לי בכל שנות האוניברסיטה. י.
  • 00:32
  • 23.12.12

הלימוד אצלו כיוון למה שחשוב, לסיפור, לרגש, הסיר מחיצות, מלא אהבה לקולנוע.

11 קשר דן אבי
  • 06:41
  • 23.12.12

הקשר בין הבת לאב מרגש

12 אהבה נעמי ניר הוברמן
  • 14:14
  • 24.12.12

מילים...הלב רוגש

13 "כולל הכל" . . . תמר
  • 15:59
  • 24.12.12

נוגע לי בלב הראיון הזה. בכל המקומות הכואבים.
גם כבת של. גם כאשה. גם כבת-אדם.
אך בייחוד כמי שגם למדה אצל אברמ'לה הפנר,
שנה שלמה של תסריטאות ואהבתי אותו מהרגע הראשון שנכנס לכיתה והכריז:
"לא משנה מה תכתבו, בלאוו הכי בסוף כולם ימותו".
והוא היה מצחיק, עסיסי, אמיתי, נוגע בלב של הדברים.
היה נפלא להכיר אותו וללמוד ממנו.
בכנס החוג לקולנוע וטלוויזיה, שהיה לא מזמן, הוא חסר לכולנו כל כך.
מחבקת אותו בליבי ומאחלת שלווה.

14 שובר את הלב. תלמידה מפעם
  • 17:59
  • 06.01.13

הפנר היה מורה נפלא לחיים, לא רק לתסריטאות. אדם יקר ונדיר.
גם אני זוכרת את סיפוריו עליך, מיה.
לא ידעתי שזה מצבו.
נורא עצוב לי.

15 Finding this post has sleovd my problem Nova
  • 16:30
  • 08.03.13

Finding this post has sleovd my problem

פרוייקטים מיוחדים