“ג’אנגו ללא מעצורים”: מה קורה לקריירה של טרנטינו

כל יצירה של קוונטין טרנטינו היא חוליה בחזון הקולנועי של אחד הבמאים המעניינים בעולם. עם צאת “ג’אנגו ללא מעצורים”, עומד אורי קליין על סוד עוצמתם של הסרטים האלה, וגם על נקודות התורפה שלהם

מכלול היצירה של במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו מורכב משרשרת של חוליות קולנועיות, שמטרתה ליצור שיח קולנועי שהולך ומתפתח. אין זה אומר בהכרח שכל חוליה נוספת בשרשרת הזאת טובה מקודמתה, אך עצם האופן שבו טרנטינו מעצב ומקדם את יצירתו מעניק לאותה יצירה ייחוד במציאות הקולנועית האמריקאית העכשווית, וזאת בנוסף לייחוד התסריטאי והסגנוני שלה.

משני סרטי הפשע הראשונים שלו, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", שהציגו את גיבוריהם כרוחות רפאים המשוטטות בנוף העירוני של אמריקה, עבר טרנטינו ל"ג'קי בראון" שעסק באובדן ובזקנה; גיבורתו של אותו סרט ספוג במלנכוליה הובילה אל גיבורת שני חלקי "להרוג את ביל", שהיו ספוגים במלנכוליה אף יותר מהסרט שקדם להם; ואחרי "חסין מוות" (שיצא לאקרנים כחלק מפרויקט בשם "גריינדהאוס", שאת הסרט השני שהרכיב אותו, "פלאנט טרור", ביים רוברט רודריגז), ביים טרנטינו את "ממזרים חסרי כבוד", אותו ניסיון נועז, חצוף, משעשע, ספוג באירוניה ושוב גם במלנכוליה לשכתב ולהביס את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בעזרת הקולנוע. וכעת, "ממזרים חסרי כבוד" מוביל ישירות אל “ג'אנגו ללא מעצורים", שאף הוא מתרחש במציאות היסטורית ואף הוא משתמש בקולנוע כדי לעצב את המציאות הזאת בצלם החזון הקולנועי שעיצב את טרנטינו ומעצב את יצירתו.

קוונטין טרנטינו. מוטיב הנקמהרויטרס

אם יש מקור מסוים אחד למלנכוליה העולה מסרטיו של טרנטינו הרי זה מוטיב הנקמה העובר לכל אורך סרטיו, והוא התעצם למוטיב מרכזי בשני חלקי "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד" וכעת "ג'אנגו ללא מעצורים". בשני חלקי "להרוג את ביל" וב"ממזרים חסרי כבוד" אופיה האמביוולנטי של הנקמה, שהיא מלהיבה ומדכאת בעת ובעונה אחת, הובלט בחריפות עזה, והיא זו שהעניקה לסרטים האלה את נפחם הרגשי ואת תוקפם המוסרי. בסרטו החדש של טרנטינו, לעומת זאת, האמביוולנטיות מפנה את מקומה לטובת הקשיחות הרגשית, וזו אחת הסיבות להיותו של "ג'אנגו ללא מעצורים" יצירה פחותה בערכה מסרטו הקודם של טרנטינו.

ייתכן שהסיבה למוגבלות זו נובעת מהאתגר שטרנטינו לקח הפעם על עצמו - לעסוק בנקמה בבעלי העבדים במטעים בדרומה של ארצות הברית קודם למלחמת האזרחים. זהו אתגר קשה מזה של "ממזרים חסרי כבוד". בעוד שב”ממזרים חסרי כבוד” יכול היה טרנטינו לבסס את סרטו על זיכרון קולנועי רחב, החל בסרטי המלחמה הריאליסטיים לכאורה שהופקו בזמן מלחמת העולם השנייה ועד לסרטים שהופקו בשנות ה-60 והפכו את זיכרון מלחמת העולם השנייה למסד ליצירת הרפתקאות מלהיבות, הרי במקרה של ההיסטוריה של העבדות, היו לו הרבה פחות מקורות קולנועיים שעסקו ישירות בהיסטוריה של העבדות.

למרות שהסרט העלילתי הארוך הראשון בתולדות הקולנוע האמריקאי, "הולדת אומה" של ד"וו גריפית, והסרט הידוע ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג, נגעו בפרק הזה של ההיסטוריה האמריקאית, כמעט ולא נוצרו סרטים אמריקאים שעסקו ישירות בזוועת העבדות.

ייתכן שזה משום שהקולנוע האמריקאי לדורותיו נשלט על ידי לבנים וגם מפני שהנושא נחשב לנפיץ מדי (וטרנטינו מתייחס לנפיצותו של הנושא בסרטו החדש). הסרט היחידי כמעט שעסק בנושא באופן המזכיר את סרטו של טרנטינו ותיאר את הנעשה במטעים בדרום האמריקאי כחממה של סאדיזם, היה סרטו של ריצ'רד פליישר "מנדינגו" מ-1975, שסרטו של טרנטינו מתייחס אליו ישירות. סרטו של פליישר זכה אמנם להצלחה כלכלית גדולה (ואף הניב שנה לאחר מכן סרט המשך נחות בשם "דראם", שביים סטיב קארבר), אך הביקורת, שקטלה את הסרט, התייחסה אליו בזמנו כאל יצירה נצלנית על גבול הפורנוגרפיה הבין גזעית.

בהיעדר מקורות קולנועיים ישירים שעסקו במורשתה של העבדות, פונה טרנטינו בסרטו החדש למצבור של מקורות אלטרנטיביים, שיש להם נגיעה נאראטיבית או סגנונית – או שתיהן גם יחד – לנושא סרטו ובהם המערבון הקלאסי ומערבון הספגטי, שהתפתח באירופה בשנות ה-60, המלודרמות הדרומיות שהופקו בהוליווד הקלאסית, סרטי הפעולה משנות ה-70, שבהם ניצב לראשונה גיבור שחור (והם זכו לכינוי "בלקספלוטיישן", שילוב בין שתי המלים האנגליות שחור וניצול), מגוון רחב של "בי מוביס" אמריקאים וגם לא אמריקאים, שהיוו מאז ומתמיד מקור השראה מרכזי ליצירתו של טרנטינו, ואפילו המיתולוגיה הגרמנית של "הניבלונגן", שזכתה לייצוג קולנועי בצמד סרטים של פריץ לאנג ב-1924, והיא הקישור האקסצנטרי ביותר שעושה טרנטינו. באיזשהו מקום, גודש המקורות מעיק הפעם על הסרט כפי שהוא לא העיק על סרטיו הקודמים של טרנטינו, ויוצר בו מעין חלל שהסרט ממאן מלמלא בצורה מספקת.

אכזריות מנומסת

עלילת סרטו החדש של טרנטינו היא לינארית יותר מזו של סרטיו הקודמים ונחלקת לשניים, כאשר החלק הראשון מתרחש בטקסס והשני במיסיסיפי. החלק הראשון מתאר את המפגש בין ד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ), צייד ראשים ממוצא גרמני, המתחזה לרופא שיניים, לבין עבד ושמו ג'אנגו (ג'יימי פוקס). שולץ קונה את העבד ומשחרר אותו משום שהוא יכול לעזור לו באיתור שלושה פושעים שאותם הוא מתכוון לחסל תמורת כסף (ג'אנגו היה שמו של גיבור מערבון ספגטי מצליח מ-1966, שביים סרג'יו קורבוצ'י והוא הניב סדרה של מערבונים נוספים. פרנקו נרו, שכיכב בתפקיד ג'אנגו בסרט שפתח את הסדרה, מופיע בסרטו של טרנטינו בתפקיד אורח). שולץ, שמאמין שההוראה ללכוד פושעים חיים או מתים מתכוונת אך ורק למלה השנייה בהוראה, מלמד את ג'אנגו להשתמש בנשק, וכיוון שהוא מתפעל מכישוריו בחיסולים ממוקדים, הוא שוכר את שירותיו, ובתמורה מבטיח לעזור לו למצוא את אשתו. באחת הסצינות הסטאטיות בסרטו של טרנטינו (וכנהוג בקולנוע של טרנטינו, הסרט גדוש בפעולה אך גם במלל רב, שרובו כתוב בסגנון מושחז) ג'אנגו מספר לשולץ שהוא ואשתו נמלטו מהאחוזה שבה הם היו עבדים, נתפסו, על לחיים הוטבע האות של עבד נמלט, והם הופרדו מבלי שג'אנגו יודע למי נמכרה אשתו, שכעת נחשבת לשפחה נחותה.

סיפורו של ג'אנגו נוגע ללבו של שולץ, אחת הדמויות האמביוולנטיות ביותר בקולנוע של טרנטינו, שאכזריותה קרת הרוח מהולה בנדיבות ומאופיינת בנימוסים מצועצעים ובפטפטת אין סופית. החלטתו לעזור לג'אנגו במציאת אשתו מתחזקת משום שהאשה נקראת ברומהילדה (מעין סירוס של שמה של אחת מגיבורות "הניבלונגן") והיא דוברת גרמנית, אחרי שעבדה אצל אשה ממוצא גרמני שלימדה אותה את שפתה.

חלקו השני של הסרט מתאר את חדירתם של שולץ וג'אנגו למטע בשם "קנדילנד" במיסיסיפי, אחרי שגילו שברומהילדה (קרי ואשינגטון) נמצאת שם. בעל המטע הוא קלווין קנדי (ליאונרדו דיקפריו), גביר מצועצע אף הוא ופרנקופיל נלהב, שלפיכך דורש שייפנו אליו בכינוי "מסייה קנדי", אך גינוניו האירופים לכאורה אינם מונעים ממנו מלהיות בעל עבדים אכזר.

שני חלקיו של הסרט מעוטרים בסיפורי משנה, חלקם קומיים וחלקם אכזריים, אך בעוד שבסרטיו הקודמים הצליח טרנטינו לשלב בין עלילות רבות ולשוטט מאחת לשנייה באלגנטיות חלקלקה, משהו חורק במבנה של סרטו החדש, שנדמה לעתים מקוטע ומאולץ ומשרה על הסרט הארוך – 165 דקות – מידה נוספת של כבדות, שהיא זרה לקולנוע של טרנטינו.

הממד המעניין ביותר של סרטו החדש של טרנטינו, שכבר הספיק לעורר מחלוקת במולדתו, הוא אופן עיסוקו במורשתה של העבדות, שעדיין מעיקה על זיכרונה של אמריקה, השחורה והלבנה כאחד. זהו אולי מקרה בלבד שבאותה שנה הופקו שני סרטים שעוסקים בעבדות, סרטו של טרנטינו וסרטו של סטיבן ספילברג "לינקולן", שאף הוא מוקרן כעת בישראל (וייתכן גם שזה אינו מקרה בלבד, אלא ששני הסרטים הם תוצר של הרגע ההיסטורי הנוכחי שבו לראשונה יש לאמריקה נשיא שחור, שבעת הפקתם של שני הסרטים עמד בפני הבחירה לכהונה שנייה שסיכוייה לא היו ודאיים).

שני הסרטים שונים כהבדל בין יוצריהם. בעוד שסרטו של ספילברג מציג את הצלחתו של הנשיא אברהם לינקולן לאשר בבית הנבחרים את התיקון ה-13 לחוקה, האוסר עבדות, כניצחון, מבלי להציג את זוועת העבדות ותוך כדי שהוא מתעלם מהעובדה שיעברו עוד כמאה שנים עד ששחורים בדרומה של ארצות הברית יורשו לשתות מאותן ברזיות כמו הלבנים, הרי סרטו של טרנטינו נוגע בשאלת הגזע בהיסטוריה, בחברה ובתרבות האמריקאיות באופן ישיר וחשוף הרבה יותר.

לא רק שהסרט מציג בכמה סצינות קשות את אכזריותם של בעלי המטעים כלפי עבדיהם, מה שמנווט את סיפור הנקמה שבמרכז הסרט מההיסטוריה הפרטית של ג'אנגו להיסטוריה של אמריקה השחורה כולה, ומעניק לסרט את תוקפו ההיסטורי, אלא שהוא בוחר גם לכלול בסרט מרכיבים שעדיין נחשבים לפרובוקטיביים באמריקה היום, כמו השימוש לאורך הסרט כולו במלת הגנאי "nigger", שבאמריקה היום ניטש עדיין הוויכוח אם השימוש בה מותר לשחורים בלבד או אסור לכל. פרובוקציה נוספת היא הכללתו בסרט של דוד טום זדוני במיוחד בדמותו של סטיבן (סמואל ל' ג'קסון, כמעט לא ניתן לזיהוי), משרתו הנאמן של קנדי, שעבדותו עיוותה אותו והפכה אותו לאויב השחורים לא פחות מבעלי המטעים.

התוקף המוסרי

אין ספק שסרטו החדש של טרנטינו הוא יצירה שראוי לצפות בה ומעניין לדון בה, אך יש גם משהו שכבר קצת מעייף באופן שבו טרנטינו מעצב את כל המציאות של סרטו מהתייחסויות קולנועיות. אמנם, התייחסויות אלה פונות גם אל המציאות שמחוץ לקולנוע, אך ההרגשה היא שהפעם זה נעשה באופן חסום ומעורפל יותר מאשר בסרטיו הקודמים. האם באמת יש צורך בכך שאחת הדמויות המשניות בסרט תיקרא ליאוניד מוגוי, על שמו של במאי שנולד ברוסיה וביים סרטים בצרפת ו"בי מוביז" בהוליווד, שטרנטינו כנראה אוהב במיוחד? יש לעתים משהו קצת ילדותי ומוגבל בהתייחסויות הקולנועיות הבלתי נגמרות האלה, והחשש שלי הוא שמה שהזין את סרטיו הקודמים של טרנטינו עלול גם להגביל אותו. מבחינה מסוימת חשתי בסרטו החדש של טרנטינו מידה של רגרסיה, וכיוון שאני סבור שטרנטינו הוא אחד היוצרים המחוננים ביותר בקולנוע העכשווי, אני מקווה שזה אינו סימן לבאות, שמתריע על מעצור בתהליך התבגרותו כיוצר.

זהו סרט אלים מאוד, כפי שהיו גם כל סרטיו הקודמים של טרנטינו; אך בעוד שבסרטיו הקודמים השימוש באלימות היה אנאליטי ומתוחכם, "ג'אנגו ללא מעצורים" מעורר לעתים את התחושה של התרפקות על האלימות באיזושהי חדווה לא נעימה. באחת הסצינות המרשימות ביותר בחלקו הראשון של הסרט, שהיתה יכולה להילקח ממערבון בבימויו של קלינט איסטווד, מאלץ שולץ את ג'אנגו לחסל פושע מבוקש ליד בנו. ג'אנגו מתנגד תחילה לבצע את הפקודה אך לבסוף נכנע לה והיא מעוררת אצלו מחשבות על תוקפה המוסרי של האלימות ותוקפו המוסרי של האדם הלבן ששיחרר אותו והבטיח לעזור לו למצוא את אשתו; אך היבט זה של העלילה, שיכול היה לעבות אותה ואת דמותו של גיבורה מבחינה רעיונית ורגשית, נותר בגדר רמיזה בלבד, ואין לו כל פיתוח נוסף בסרט.

לא רק עובדה זאת, אלא גם האופן שבו דמותו של ג'אנגו מעוצבת בסרט כולו הופכת אותו לדמות שכולה מיתוס, ולפיכך היא דלה יותר מאלה של שולץ וקנדי, שאף הם ארכיטיפים, אך כאלה שמעוצבים בייחודיות רבה יותר מזו של גיבור הסרט. סיפור האהבה בין ג'אנגו לאשתו אמור להעצים את המיתוס הכלול בדמותו של ג'אנגו, שבנוסף להפיכתו מעבד לגיבור מערבון ולגיבור סרט פעולה שחור משנות ה-70, הוא גם מעין זיגפריד מ"הניבלונגן" ואולי גם אורפאוס שיורד אל השאול כדי לגאול ממנו את אהובתו; אך דמותה של ברומהילדה דלה מכדי לממש את הממד הזה של המיתוס הכלול בדמותו של ג'אנגו וסיפור האהבה שאמור להניע את חלקו השני של הסרט נעדר נפח ובעיקר תשוקה (וזאת בניגוד, למשל, לסיפור האהבה הכה מורכב, כה אכזרי אך גם נוגע ללב שהניע את סיפור הנקמה ב"להרוג את ביל").

בניגוד להופעתו המופנמת והמעט מחוקה של ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, כריסטוף וולץ וליאונרדו דיקפריו מבצעים את תפקידיהם בתיאטרליות מופגנת, שלעתים מאיימת לחצות את הגבול אל עבר ההגזמה המכוונת; אך הם מצליחים לשעשע, גם אם וולץ חוזר יתר על המידה על הטריקים שהשתמש בהם בהופעתו זוכת האוסקר ב"ממזרים חסרי כבוד" גם בסרט הזה, שעשוי לזכות אותו באוסקר נוסף.

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות