כשגבר אוהב אשה, אוהב גם גבר

הם בזוגיות אוהבת עם אשה, אבל לא מוותרים על משיכתם גם לגברים: בסרטו התיעודי "כל הבקרים השמחים" שובר עומר יפמן עוד כמה מוסכמות על מונוגמיה

הסצינות הראשונות של "כל הבקרים השמחים", סרטו התיעודי של עומר יפמן, מראות את יפמן ובת זוגו, חן רותם, מתעדים את עצמם. הם נראים שם צעירים, יפים, משועשעים מהחיים ומעצמם ובעיקר - מאוהבים. הם מצהירים שכבר שבע שנים הם ביחד, ולצופים ברור שהזיק עדיין שם, הוא לא דעך.

זמן קצר לאחר מכן מישהו גולל דף אינטרנט מול המצלמה. זה אתר היכרויות שבו גברים מחפשים גברים. אחד מהם מצהיר בפרופיל שלו כי הוא נמשך גם לנשים וגם לגברים ומציין כי הוא "גברי בארון". יפמן מתחיל לשוחח אתו בצ'ט, ועד מהרה מתברר כי שניהם נמצאים בזוגיות בת כמה שנים עם אשה, אבל שוכבים מדי פעם עם גברים.

בת הזוג של הבחור השני לא יודעת דבר על משיכתו לגברים, אך יפמן, בניגוד אליו, אינו מסתיר דבר מבת זוגו. "אתה משחק באש, ואתה זה שהולך להיכוות בסוף. זה יכול לקחת עוד שלוש שנים, עוד עשר שנים, אבל בגיל 50 זה יכול להתפוצץ לך בפרצוף", מזהיר בן שיחו כשהם עוברים לטלפון. "יש בזה גם משהו חולני. אתה לא מוצא מנוח בשום סיטואציה שאתה נמצא בה. אתה לא מסוגל להתחייב לכלום עד הסוף, וזה כבר הרבה מעבר לסטרייט, גיי, או כל דבר אחר".

סלעית קרץ

יפמן מזמין את הצופים להתבונן יחד אתו במציאות חייו של מי שנמשך לנשים ולגברים כאחד. בגילוי לב ובאומץ רב - מצדו ולא פחות מכך מצדה של בת זוגו - הוא פותח צוהר אל הקונפליקטים, הקשיים והלבטים שהנטייה המינית הזאת מערימה על חייו ועל הזוגיות שלו.

"מה שלא אעשה, משהו תמיד חסר לי", הוא מודה באחת הסצינות, כשהוא לבדו, מדבר אל המצלמה. "אני מאוד אוהב נשים. ליתר דיוק אשה אחת, את חן. מאוד. אני חושב שהיא עילוי והדבר הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. אבל אני גם מאוד אוהב גברים. כבר יצאתי מהארון, כבר חזרתי לארון, כבר מכרתי את הארון לאלטע זאכן - וחזרתי למגירה. אני מרגיש שאני כל הזמן צריך להתחלק. כלומר, משהו בי לא שלם כל הזמן".

סרטו של יפמן מעורר מחשבה לא רק על מהותה של הבי-סקסואליות, אלא גם על היחס שהיא זוכה לו בחברה, על האתגר שהיא מציבה למי שזו נטייתם, ועל הקשיים שעמם הם ובני זוגם נאלצים להתמודד. הוא גם מזמין את הצופה לעמוד על טיבן של המונוגמיה ורמת הכנות והפתיחות שצריכות לשרור בין בני זוג.

הקרנת הבכורה של הסרט, שנוצר בתמיכת ערוץ 8 וקרן מקור, תתקיים ביום שבת הבא בסינמטק תל אביב במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל "דוקאביב". הוא יוקרן גם במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה ב-19 ביוני וישודר בערוץ 8 ב-10 ביוני.

חוויית הצפייה בו מטלטלת. ההזדהות עם יפמן, ההערכה שנבנית בזכות הישירות, הכנות והקסם האישי שלו, מתחלפות לרגעים בכמעט-כעס על הקשיים שנטייתו המינית מערימה על הזוגיות שלו; ואילו במקביל, האהבה הגדולה, ההומור והתמיכה הלא מובנת מאליה המאפיינים את הקשר שלו עם רותם, מעודדים בחינה מחדש של תפישות והשקפות הנוגעות לא רק לנטייה מינית, אלא גם לצורך להתאים את עצמך לנורמות חברתיות מגבילות.

אמצע הסקאלה

יפמן, בן 38, ביים כבר כמה סרטים קצרים, עלילתיים ותיעודיים, ואחד מהם, "יולנד", הוקרן ב"דוקאביב" לפני שמונה שנים. את רוב זמנו הוא מקדיש כיום לעבודה במסגרת עמותת להב, המפעילה פרויקטים קולנועיים-חברתיים בקרב אוכלוסיות מוחלשות ברחבי הארץ.

עומר יפמןדודו בכר

רותם, בת 30, היא זמרת רוק, ששיריה מלווים את הסרט (שמו, "כל הבקרים השמחים", לקוח מאחד משיריה). לפני שנה היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "מה יגידו", וכיום היא מופיעה עם להקתה ברחבי הארץ. "כל החיים הייתי ‘גם וגם', כל הזמן עברתי מנשים לגברים", אומר יפמן ומבהיר כי אינו אוהב את השימוש במונחים מגדירים כמו "בי-סקסואל", "הומו", "סטרייט" וכדומה.

"זה מקפיץ אותי", הוא מסביר. "הסרט בא קצת למעוך את התבניות האלה, את התפישה הזאת של שחור-לבן, שדברים חייבים להיות ככה או אחרת. אני מניח שהתבניות האלה מעניקות ביטחון לאנשים מסוימים, כי בזכותן הם כביכול יודעים מי הם. אבל למעשה, אני חושב שהן יוצרות פחד ובלבול, כי בסופו של דבר אנשים מרגישים צורך להתאים עצמם להגדרות האלה, שלא תמיד מתאימות להם. בעיני, לנסות להתאים את עצמך למשהו קיים, שמוכתב על ידי השקפות חברתיות, יכול להיות לא אמיתי, מגביל מאוד, ואפילו מסרס".

מחשבות והרהורים על בי-סקסואליות העסיקו את יפמן לאורך השנים, אבל הוא מעולם לא העלה בדעתו לעשות מזה סרט. "בשלב מסוים, כשכבר הייתי אדם מגובש, וכבר לא הייתי עסוק בתהיות של מי אני ומה אני, הבנתי שיש עוד רבים כמוני, שמתמודדים עם שאלות דומות, ושכדאי שעוד אנשים ידעו על כך ויחשפו לנושא", הוא מסביר.

"זה עולם מאוד מופנם וסגור, כי בעולם החיצוני אין לדבר הזה זירה משלו. לקהילה ההומוסקסואלית ולקהילה הלסבית יש את המקומות שלהם, אבל אלה שהם ‘גם וגם' תמיד מוקצים. בכל מקום שהגעתי אליו הרגשתי מאוד לא שייך".

ואז, באחד הימים, כאשר ישב ושוחח על הנושא עם ידידו, המפיק ארי דוידוביץ' (שהפיק בסופו של דבר את הסרט, נ"א), הציע לו דוידוביץ' לעשות סרט על הנושא. יפמן נענה לאתגר. בתחילה, לדבריו, הוא כלל לא העלה על דעתו לעשות סרט אישי. הוא חשב שנכון יותר יהיה לבסס את הסרט על ראיונות עם כמה וכמה אנשים, גברים ונשים, שנמשכים לבני שני המינים, ובאמצעותם לשרטט דיוקן של הבי-סקסואליות.

"התחלתי לחפש אנשים כאלה דרך האינטרנט, דרך צ'טים, ופתאום ראיתי שיש כל כך הרבה שמגדירים עצמם בי-סקסואלים וממקמים את עצמם איפשהו באמצע הסקאלה הזאת של משיכה לגברים או לנשים", הוא אומר.

"מצאתי שרבים כלל לא יודעים אם הם רוצים להיות עם גבר או אשה, ונמצאים במצב של חיפוש או תעייה, ואילו אחרים, שנמצאים כבר בזוגיות - או שהם מנהלים חיים כפולים לחלוטין, עושים הכל בהיחבא ובת הזוג שלהם לא יודעת כלום, או שהם משתפים אותה ברמה כזו או אחרת. זה מאוד משתנה מאדם לאדם. זה נושא סבוך ומורכב שמכיל הרבה רגשות ויצרים, ומאתגר מאוד את הבחירה של שני בני הזוג".

רותם, שמצטרפת לשיחה, מבהירה שגם לאחר שבן זוגה איתר בי-סקסואלים רבים, רק מעטים מביניהם הסכימו לשתף עמו פעולה. "מעט מאוד אנשים הסכימו להיחשף", היא אומרת. "מעבר לזה שמדובר בסרט ולא כל אחד רוצה שיבואו ויתבוננו לו בחיים, אנשים לא הסכימו לשתף פעולה אפילו ברמה העקרונית, אפילו לתחקיר; כי זה משהו שהרבה אנשים מסתירים, ובדרך כלל בסביבה שלהם לא יודעים על כך דבר. חוץ מזה, כנראה שהם עצמם לא תמיד רוצים להתחייב על השתייכות לקטגוריה הזאת".

מתוך "כל הבקרים השמחים"עומר יפמן

יפמן אמנם כיוון מדי פעם את המצלמה כלפיו וכלפי רותם, אבל היה משוכנע בתחילה שהוא מעדיף סרט רב משתתפים. "לא חשבתי שלי עצמי יש מה להציע ברמת הסיפור, וגם לא רציתי להיחשף", הוא מחייך. "פחדתי מזה, לא רציתי בזה, גם ככה נחשפתי כל חיי לביקורת, ואני בטוח שעוד נכונה לי כזו. בכל פעם שניסיתי טיפה למתוח את השמיכה הקצרה הזאת, לדבר על זה, נתקלתי באמירות כמו ‘יאללה יאללה, אתה הומו', או ‘מה זאת אומרת גם וגם, תבחר, מה העניינים איתך?' הדבר הזה תמיד עורר זעם, ביטול, או ביקורת".

יפמן הצליח למצוא כמה נשים וגברים שהסכימו להשתתף בסרט, ריאיין אותם ותיעד את חייהם. כדי להעניק לסרט נופך רציני ופוליטי יותר, הוא ריאיין גם דמויות מהאקדמיה, שניתחו את התופעה בכלים מקצועיים. אבל כשהגיע לחדר העריכה, הוא מצא את עצמו משתעמם מהחומרים. לכן, יחד עם העורך, אייל צרפתי, החליט בסופו של דבר שיהיה נכון יותר להתמקד בסיפורו האישי.

משפחה קווירית

בחלקו הראשון של הסרט נראית רותם כשהיא בתוך אמבטיית קצף, מנהלת מונולוג אינטימי אל מול המצלמה של בן זוגה. "בטח כולם אומרים עכשיו ‘אה, בגלל זה היא בטח עשתה קרחת, בגלל שהיא רצתה להיות כמו בן', היא מחייכת. אבל אז היא מרצינה, וממשיכה: "אני מרגישה שהסוד שלך נהיה הסוד שלי. זה כמו פשע, שאם אתה יודע עליו, אז גם אתה שותף בו. אין לי עם מי לדבר על זה, ואת מי לשתף בזה, ועם מי להבין את זה. כמוך, גם אני לבד עם זה".

כשהיא נשאלת אם לא היתה לה התלבטות באשר להשתתפותה בסרט, אם לא חששה מהחשיפה האינטימית כל כך, מהחיטוט במה שעד לא מזמן היה הסודות הפרטיים שלה, היא אומרת: "זה חלק מהחיים שלי. הסרט והחיים כבר התערבבו לנו. הרבה סצינות הן טובות כי כשצילמנו אותן חשבנו לעצמנו, ‘איזה מזל שאף אחד לא יראה את זה אף פעם'.

"יש בי פחד מהחשיפה הזאת, אבל גם באמנות שלי ובדברים שאני עושה, הכוונה היא תמיד למצוא איזו אמת, ולא למצוא חן. כך שבאיזה שהוא מקום, זה גם נראה לי טבעי. חוץ מזה, אני סומכת על עומר, גם כבן זוג וגם כיוצר, והיה ברור לי שהשימוש בחומרים יהיה עדין ומכבד. היה לי גם ברור שזה סרט חשוב, שיכול לעזור להרבה אנשים לפתוח קצת את הראש.

"אני מרגישה שמי שרואה את הסרט פוגש את עצמו, גם אם הוא לא כזה, כי הסרט מחזיר אותו לחיים שלו, לזוגיות שלו, לבחירות שלו, וליכולת שלו לקבל את בן הזוג שלו כפי שהוא. הבעיה היא בסוד שכרוך בזה בחברה כמו שלנו, שלא יודעת לאן לשייך את התופעה הזאת". כשצופים בסרט ורואים את יפמן נפגש עם גברים במקביל לזוגיות שלו עם רותם, עולה מאליה התהייה במה הוא שונה מכל גבר אחר (או אשה), שאינו בי-סקסואל ומרשה לעצמו סטוצים מחוץ לזוגיות. ואולי הקונפליקט שמעסיק את יפמן בכלל קשור במונוגמיה, ולא בבי-סקסואליות?

"אני חושב שכמעט אף פעם לא מצליחים להפריד בין שני אלה, וזו אחת הסיבות שבגללה בי-סקסואליות היא מסובכת, אומר יפמן. "כל הנשים והגברים הבי-סקסואלים שפגשתי מעולם לא ויתרו באופן טוטאלי על האופציה הנוספת. אני יכול לומר לגבי עצמי, שהיתה תקופה שבה ניסיתי לוותר בצורה טוטאלית על קשר עם גברים, וזה היה לי קשה מדי.

מתוך "כל הבקרים השמחים"עומר יפמן

"זה קצת כמו לבקש ממך לוותר על משהו מאוד בסיסי בך. זה כמו רעב. כמו שיגידו לך ‘אתה לא יכול גם לאכול וגם לשתות, אתה צריך לבחור, מה אתה מעדיף'? ובאמת, הוויתור הזה בשם המונוגמיה בסופו של דבר פגע אצלי במערכת היחסים".

דמויות נוספות שנוכחות בסרט הם בני משפחתו של יפמן. שני הוריו הנורמטיביים, אחות ומהנדס, מפעילים עליו ועל רותם לחץ - מתון אך מתמיד - להביא ילד לעולם. ואילו אחיו ואחותו יוצרים יחד אתו חזית אחידה, קווירית להפליא, אל מול הציפיות והקטגוריות שהחברה השמרנית רגילה ונוהגת להתנהל לפיהן.

אחותו, רונה יפמן, היא אמנית וצלמת, המתגוררת בשנים האחרונות בניו יורק יחד עם בן זוגה, ליאור שביל. בארץ התפרסמה בזכות פרויקט צילומים משפחתי פרובוקטיבי, שהחל כעבודת הגמר שלה בבצלאל, ובו צילמה כמה מבני משפחתה בעירום, בצורה מתריסה המערערת על תפישות מקובלות הנוגעות למיניות, מגדר ומשפחתיות. אחד המצולמים המרכזיים בפרויקט היה אחיה הצעיר, גיל יפמן, שתועד בו בתקופה בחייו שבה החליט להפוך לאשה. כיום הוא אמן פלסטי שמתגורר בגרמניה כגבר, וחי עם בן זוג.

שלושת האחים המרשימים, כל אחד בדרכו, מציעים בסרט אלטרנטיבה קווירית מגוונת ומרתקת. באחד הרגעים בסרט מספר גיל יפמן לפני המצלמה של אחיו שמישהו פנה אליו והציע לו להצטרף לקבוצה של טרנסג'נדרים שחזרו בהם. "אבל אני אף פעם לא מרגיש כאילו חזרתי בעצמי", הוא אומר, ומתקומם כנגד החברה הנורמטיבית שתובעת לא פעם מכל מי ששונה ואחר למחוק את עצמו לטובת ההגדרות שהיא מציבה לפניו. "בשביל לעבור בחברה אתה צריך להיות עבד של החברה הזאת, לדבר בשפה שלהם, להתלבש בבגדים שלהם, להתאים לקנון שלם. זה סיוט", הוא אומר.

מעוררי השראה

יפמן רואה באחיו ואחותו גורמים מעוררי השראה. "אופן החשיבה של אחי ואיך שרונה תופשת את העולם, דרך החשיבה ודרך הצילומים שלה, מבהיר שאנחנו כל הזמן במשחקי תפקידים. יש משהו בפלואידיות, בהסתכלות של האחים שלי על המיניות ועל אנשים כאנשים, שהוא מעורר השראה בשבילי. הרי כל אחד היה רוצה להיות גם משהו אחר, וכל אחד מכסה על משהו בו שהוא לא מראה".

אחת השיחות הקשות והכנות בין גיבורי הסרט התיעודי "כל הבקרים השמחים", בני הזוג עומר יפמן וחן רותם - ואחת היחידות שאינה גולשת להומור מרכך - מתרחשת באישון לילה, כאשר שניהם כלואים במכוניתם בזמן שהם מחפשים חניה, ללא הועיל, ברחוב התל-אביבי שבו הם מתגוררים. טרוטי עיניים, הם משוחחים על תחושת הוויתור של רותם. "אני מוותרת על זה שאני לעולם לא אהיה הבחירה האחת והיחידה שלך, על זה שלעולם זה לא יהיה מספיק", רותם אומרת.

"ככה את מרגישה? כי בשבילי את האחת. אני מבחינתי בחרתי. אני לא רוצה אף אחת אחרת", משיב לה יפמן, ומציין שהוא יכול לנסות שוב להתנזר מגברים - "אבל אני לא יודע מה יהיו ההשלכות של זה. לא שאני מאיים עלייך חס וחלילה", הוא ממהר להבהיר. "זה קצת נשמע ככה", אומרת רותם בכעס.

מתוך "כל הבקרים השמחים"עומר יפמן

כשהוא אומר שאינו מרגיש שבמפגשים שלו עם גברים יש משהו פוגע או מאיים, היא שואלת: "אתה לא מרגיש? אתה לא רואה את הפעמים שזה משאיר אותי ריקה, מתוסכלת; שזה מכעיס אותי?" יפמן מודה שהוא רואה זאת. אז למה את תמיד אומרת שהכל בסדר, למה את לא אומרת שאינך רוצה שאמשיך בזה, הוא שואל. "כי אני לא תמיד יודעת את זה", היא עונה. "כי אני יודעת שברגע שאגיד את זה, אני בהכרח אאבד אותך".

ובכל זאת, היום, אחרי תשע שנים של זוגיות, רותם ויפמן עדיין יחד. מאז צילומי הסרט הם אפילו הרחיבו את התא המשפחתי שלהם, ואת הראיון המשותף שלהם מלווה במבטים ובקולות מזדמנים נטע, בנם התינוק. הם מצהירים כי הם שלמים עם הזוגיות שלהם, עם המשפחה החדשה שיצרו לעצמם, ומצפים בסקרנות לראות כיצד הסרט יתקבל.

"אני מאוד מקווה שכל אחד שיראה את הסרט, ייצא מהאולם, או יקום מהספה, ולא יחשוב על חן ועלי, אלא על עצמו, על הזוגיות שלו, על הבחירה שלו, על הוויתור שהוא עושה - או לא עושה - ובעיקר על כמה הוא מדבר עם בת או בן הזוג שלו על הדברים שמפריעים לו", הוא אומר.

"לכל זוגיות יש את המורכבות שלה, ואני חושב שהדבר הכי חשוב בזוגיות זה התקשורת והחברות האמיתית בין בני הזוג. אני מאמין שהתקשורת בינינו, יחד עם האהבה והקבלה, זה מה שעזר לי ולחן לשרוד את התהפוכות שקרו לנו לאורך הסרט, ושעדיין קורות לנו בחיים".

פסטיבל דוקאביב - הסיקור המלא>>>



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5