למרות שכבר ראיתי את השחקן פרנסואה דאמיין, בלגי במוצאו, בכמה סרטים צרפתיים, לרוב בתפקידי משנה (צפיתי בו גם בתפקיד ראשי ב"משפחת וולברג" שביימה אקסל רופר ב-2009, ובו גילם ראש עיר יהודי של עיירה צרפתית), הרי רק עתה, אחרי הופעתו בסרט "העדינות", נוכחתי בכישרונו הרב. דאמיין מגלם כאן גבר סימפטי, ולא לעתים קרובות אנו צופים בקולנוע בגבר שהאהדה שהוא מעורר נחשפת בצורה כה הדרגתית וכה עדינה; בכלל, כמה גברים סימפטיים אנחנו כבר רואים על הבד, במיוחד כאלה שחזותם אינה חלק מיכולתם לכבוש את לבנו?

דאמיין של ה"העדינות" הוא גבר גבוה ורחב, מעט מסורבל, מקריח - לא בצורה אטרקטיבית או אופנתית - שפניו מעוטרות בזקן לא מחמיא במיוחד, והוא לובש כמה מהסוודרים המכוערים ביותר שנראו על בד הקולנוע. וכשהוא מחייך בביישנות, החיוך נדמה יותר כעווית משונה מאשר כחיוך שמבקש להקסים אותנו. אך הוא כובש את לבנו, כפי שהוא גם כובש בהדרגה את לבה של גיבורת הסרט, אותה מגלמת אודרי טוטו, שהפעם היא מרוסנת יותר מבכמה מתפקידיה הקודמים, בהם בלט מדי הניסיון שלה לשחזר את החינניות המעט מכאנית שהיא הפגינה ב"אמלי", הסרט שהפך אותה לכוכבת.

רק לעתים נדירות מעבד סופר את ספרו לתסריט וגם מביים את הסרט, ועוד יותר נדיר המקרה שבו הסופר מביים את הסרט יחד עם אחיו - ולגבי שניהם זהו סרטם העלילתי הארוך הראשון. אך זהו המקרה של "העדינות", שהיה לרב מכר בצרפת (ויצא בעברית בהוצאת "כתר"), הספר שהיה לסרט בידי מחברו, דויד פואנקינוס ואחיו סטפן פואנקינוס.

האבל הוא נושא שסרטים רבים עסקו בו, בעיקר לאחרונה, וכזה הוא גם סרטם של האחים פואנקינוס, שמתמודד עם הנושא בצורה נבונה וייחודית. גיבורת הסרט היא נטלי, אותה מגלמת טוטו, שנשואה באושר לפרנסואה (פיו מאמאי). הם אפילו מסוג הזוגות המאושרים שמשחזרים לפרקים את סצינת הפגישה הראשונה שלהם בבית קפה. אבל אז פרנסואה נהרג בתאונת דרכים. כל זה קורה סמוך לתחילת הסרט שעיקרו תיאור התמודדותה של נטלי עם אבלה ועם העובדה שמותו של פרנסואה מסמל עבורה את תחילתם של חיים חדשים ובעיקר שונים.

שלוש שנים לאחר מותו של בעלה עובדת נטלי בחברה, שבה היא מצליחה להגיע לעמדה של ניהול, כשמתחתיה שישה עובדים. שארל (ברונו טודסקיני), מנהלה הנשוי של החברה, מנסה להתחיל אתה, אך נטלי מטפלת בעניין בתבונה בוגרת שמאפשרת לה ולשארל להמשיך ולעבוד יחד. בין ששת העובדים שהיא ממונה עליהם נמצא גם מרקוס, שוודי שכבר חי בצרפת 15 שנים, ואותו מגלם פרנסואה דאמיין. אין שום סיבה שיקרה משהו בין מרקוס לבין נטלי, שמאז מותו של פרנסואה לא קיימה קשר עם גבר, כיוון שמרקוס הוא, מכל בחינה אפשרית, ההיפך הגמור מכל מה שפרנסואה בעלה ייצג בחייה. אך זה כן קורה, להפתעת כל הסובבים אותה, והשאלה איך זה קורה היא לב הסרט הזה, שבאיזשהו מישור הופך לקומדיה רומנטית לא מתקתקה ואפילו רצינית.

נושאו של הסרט הוא הצורך בשינוי, ואף יותר מזה ההכרה בצורך בשינוי בעקבות טראומה, ודמותו של מרקוס מייצגת בסרטם של האחים פואנקינוס את השינוי הזה ואת ההכרה הזו. דויד וסטפן פואנקינוס מצליחים להעניק לסיפור שמתפתח בין נטלי למרקוס מהות שהיא גם ריאליסטית וגם אלגורית, ומהשילוב הזה נובעת הצלחתו של הסרט, שכובש אותנו בהדרגה שקטה כפי שעושה דמותו של מרקוס עצמו.

זה איננו סרט גדול, אך הוא נבון ובעיקר כאמור סימפטי, ומוצלח יותר ממרבית הסרטים המיינסטרימיים שצרפת הפיקה בשנים האחרונות. יש בו רגעים מפתיעים; יש בו רגעים מדויקים; והוא מצליח להעביר אל הבד את אותה עדינות, ששמו של הסרט מתייחס אליה, ובמקרה הזה לא מדובר רק בצורת התנהלות אלא במהות קיומית, שהסרט נמנע מלהעניק לה נפח רומנטי מיותר או נפח סנטימנטלי והוא אפילו מודע למגבלותיה.

קדימון הסרט

"העדינות". בימוי: דויד פואנקינוס, סטפן פואנקינוס; תסריט: דויד פואנקינוס, על פי ספרו; צילום: רמי שווראן; מוסיקה: אמילי סימון; שחקנים: אודרי טוטו, פרנסואה דאמיין, פיו מאמאי, ברונו טודסקיני, ג'וזפין דה מה