כמה חודשים אחרי שעלתה לאקרנים הגרסה הקולנועית של המחזה של יסמין רזה "אלוהי הקטל", שביים רומן פולנסקי, ועלילתו, שהתרחשה כולה בדירה אחת, תיארה מפגש חברתי שמתחיל בצורה מנומסת ונהפך לנפיץ ­ עולה לאקרנים הקומדיה הצרפתית "שם פרטי"; היא מתרחשת כולה כמעט בדירה אחת ומתארת מפגש חברתי שמתחיל בצורה מנומסת ונהפך לנפיץ. שני הסרטים מתארים את הסדקים הנפערים מתחת לחזות בורגנית, שלפחות ממבט ראשון היינו מכנים אותה "תרבותית".

אינני מכיר, או אינני זוכר, מקרה נוסף שבו מחזאי, ובמקרה הנוכחי צמד מחזאים, מתיו דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר, לא רק עיבד את המחזה שלו לתסריט אלא גם ביים את הסרט שהתבסס עליו.

 

השניים עושים עבודה מיומנת, עובדים כהלכה עם צוות השחקנים, שרובם גם הופיעו בפאריס בהפקה המקורית של המחזה, אבל פולנסקי הם לא; וסרטם, מהנה ככל שיהיה, סובל מפרוזאיות קולנועית. התוצאה היא מעין תיעוד יעיל של המחזה מבלי להפוך אותו ליצירה בעלת נוכחות קולנועית בעלת השראה (המחזה מוצג גם זה כשנה בתיאטרון בית ליסין).

אין עוד קולנוע שנראו בו כל כך הרבה ארוחות ערב (וגם צהריים) כמו הקולנוע הצרפתי, ו"שם פרטי" הוא סרט נוסף כזה. עלילתו כולה סובבת סביב ארוחת ערב שמתקיימת בדירתם של פייר (שארל ברלינג) ואשתו אליזבת (ואלרי בנגיגי). לארוחה מוזמנים וינסן (פטריק ברואל), אחיה של ואלרי, שהוא סוכן נדל"ן, וחברו קלוד (גיום דה טונקדק), נגן טרומבון קלאסי. בהמשך יצטרפו לאירוע אנה (ז'ודית אל זיין), אשתו ההרה של וינסן, ופרנסואז (פרנסואז פביאן), אמה של אליזבת.

החזות התרבותית והיגעה מעט, שאופיינית למפגש בין אנשים המכירים זה את זה קצת יותר מדי זמן וקצת יותר מדי טוב, מתנפצת כאשר וינסן ואנה מגלים לשאר הנוכחים מה עומד להיות השם של הבן שעומד להיוולד להם בקרוב.

לא פשוט לכתוב על הסרט הזה מבלי לגלות באיזה שם מדובר. בכל מקרה, משפחתם וחבריהם של אנה ווינסן נסערים עד מאוד, וככל שהוויכוח סביב בחירת השם מתלהט, כך הוא מתגלגל לריב, ועניין השם חושף עוד ועוד מתחים הקיימים בין הדמויות.

"שם פרטי" היא מה שמכנים בצרפת "קומדיית בולוואר", כלומר, קומדיה בידורית פופולרית מוצלחת למדי. היא סובלת מבעיה מרכזית אחת. חלקה הראשון, שמתרכז בבחירת השם הפרובוקטיבי, הוא משעשע, והדיאלוגים שנונים למדי לאורך הסרט כולו; אך בערך באמצע הסרט מתבצע איזשהו שינוי כיוון בעלילה, שבעקבותיו הסרט נעשה הרבה פחות מעניין. מכיוון שאינני יכול לגלות מהו השם שבחרו ווינסן ואנה לבנם גם אינני יכול לגלות מהו השינוי הזה. אני מבין בתיאוריה מדוע שני יוצרי הסרט בחרו ללכת בכיוון הזה, אך הוא מפחית ממידת התעוזה של הטקסט והפחית ממידת המעורבות שלי בנעשה על הבד.

"שם פרטי" איננו סרט רציני במיוחד בכל מה שנוגע לתיאור המתחים והעימותים הפנימיים המאפיינים את הבורגנות הצרפתית ברגע הזה בתולדותיה. היו כבר סרטים רציניים ממנו (והכוונה גם לקומדיות, כמובן) ועוד יהיו. אך אפשר לצפות בו בהנאה מסוימת וליהנות מעבודתם של שחקניו, ובראשם, ברלינג וברואל הטובים כתמיד.

ואת פרנסואז פביאן, שוותיקי הקולנוע שבינינו בוודאי השתאו מכישרונה ויופיה בסרטים כגון "הלילה שלי אצל מוד" של אריק רומר ו"שנה טובה לאוהבים" של קלוד ללוש, תמיד משמח לפגוש שוב, גם אם בתפקיד משנה.

 

"שם פרטי". בימוי ותסריט: מתיו דלאפורט, אלכסנדר דה לה פאטלייר, על פי מחזה פרי עטם; צילום: דויד אונגארו; מוסיקה: ז'רום רבוטייה; שחקנים: שארל ברלינג, פטריק ברואל, ואלרי בנגיגי, ז'ודית אל זיין, פרנסואז פביאן