"עלייתו של האביר האפל" ­ - שהבכורה שלו באורורה שבקולרדו נהפכה לטבח ­ - חותם את טרילוגיית "באטמן" של הבמאי הבריטי כריסטופר נולאן. באחת הסצינות שמפגישות בין גנבת התכשיטים סלינה (אן האתאוויי) לברוס ויין (כריסטיאן בייל), היא אומרת לו שסערה מתקרבת וכאשר תכה בעיר גותם ­ העשירים לא יבינו כיצד העזו לחשוב שיכול להיות להם הרבה כל כך כשלאחרים יש מעט כל כך.

אף על פי שסלינה היא הדמות החלשה ביותר בסרט, דבריה מהדהדים בעוצמה רלוונטית. זרם של חשמל עבר באולם הקולנוע כשצפיתי בסצינה. דבריה רלוונטיים בכל העולם. את הסרט הקודם בסדרה ­ "האביר האפל", 2008 ­ הציפה חרדה אורבנית עזה, ואילו את הנוכחי עוטפת חרדה קיומית גלובאלית מפני התמוטטות הסדר הקיים במהפכה אכזרית (בראיונות אמר נולאן שהתייחס למהפכה הצרפתית, בדגש על "סיפורן של שתי ערים", הרומן של צ'ארלס דיקנס שהתרחש על רקע המהפכה).

 

"האביר האפל" הסתיים במותה של רייצ'ל אהובתו של ברוס, וברצח הארווי דנט, התובע הכללי האידיאליסט שהתגלה כפושע מושחת. בסרט זה נולאן הרשה לעצמו מידה של עליצות זדונית וסוערת ­ לא מעט בעזרת דמות הג'וקר, בגילומו הפרוע של הית לדג'ר. לעומת זאת, עלילת "עלייתו של האביר האפל" מתרחשת שמונה שנים מאוחר יותר ללא שמץ של עליצות. חומרה קודרת שולטת בסרט, ורגעי ההומור היחידים בו נדמים מאולצים ולא שייכים (הם מזכירים רגעים בסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים).

מיליארדר אקסצנטרי

בתחילת הסרט מתוארת גותם (היא ניו יורק) כעיר יציבה ושלווה. אך תכונות אלו מתקיימות על פי תהום שמחכה שהעיר תקרוס לתוכה. דימויי התהומות והבורות שולטים בטרילוגיה; נפילתו של ברוס לבור בילדותו גרמה לו לפחד מעטלפים, פחד שהוא מנסה להתגבר עליו בעזרת מעטה הגומי שלו וחלקים נוספים מעולמו כגיבור-על. בסרט הנוכחי יש תפקיד מרכזי לבור; כמה מהדמויות בסרט נופלות אליו מבלי אפשרות להיחלץ ממנו לכאורה.

בסרט החדש באטמן כמו-נעלם. ברוס ­ שרק מעטים יודעים שהוא באטמן ­ מתגורר זה שמונה שנים באחוזה רחבת ידיים עם משרתו האוהב אלפרד (מייקל קיין). מכיוון שאיש לא ראה אותו במשך שנים, השמועות מציגות אותו כמיליארדר אקסצנטרי עם גינונים כשל האוורד יוז.

המיתוס של באטמן, שהיה עד לרצח הוריו בילדותו (גיבורי-על הם לרוב יתומים), גדוש בדמויות אב נאמנות ובוגדניות ובסוגים שונים של כפילים של עצמו. גם ברוס עצמו חצוי בינו לבין באטמן. ב"האביר האפל" דמותו המוטרפת של הג'וקר עמדה בניגוד מוחלט לזו המאופקת של ברוס, אך ב"עלייתו של האביר האפל", הנבל (טום הארדי) הוא האלטר-אגו של באטמן. קווי הדמיון ביניהם בולטים משמם הדומה ­ ויין וביין ­ ועד המסיכה המפלצתית שביין עוטה על פניו, המעוותת את קולו למעין חרחור על-טבעי.

גודש מייגע

אם "האביר האפל" סיכם היטב את הרגע ההיסטורי שבו הסרט יצא לאקרנים באמריקה, "עלייתו של האביר האפל" מסכם את הרגע הנוכחי. 164 דקותיו של "עלייתו של האביר האפל" אינן מהנות כמו 152 דקותיו של "האביר האפל" (איש לא יאמר שנולאן, שפרש את "ממנטו" בשנת 2000 על 113 דקות, הוא במאי שמסתפק במועט). בסרט אין דמות או שחקן שמשתווים בנוכחותם העוצמתית לזו של הג'וקר-לדג'ר בקודמו.

מבחינות רבות, קדרותו של הסרט מחזירה אותנו ל"באטמן מתחיל", שפתח את הטרילוגיה ב‑2005. קווים עלילתיים מחברים בין שני הסרטים, ואחת הדמויות חוזרת בתפקיד קטן. "עלייתו של האביר האפל" גדוש דמויות ועלילות, ויש בו רגעים לא מעטים של גודש מייגע.

נולאן ממלא כעת שתי מטרות בהצלחה: מפתח ומסכם רבים מהקווים העלילתיים שהוצגו בשני הסרטים הקודמים; ומפשט בעזרת הגודש את המיתוס של באטמן, בעיקר את החרדה בו. בסרט דמויות חדשות, ובראשן ביין, שרוצה להרוס את גותם ולהשתלט עליה עם "ליגת הצללים" שלו. מירנדה טייט (מריון קוטיאר) היא אשת עסקים פילנתרופית שמשתלטת על האימפריה הכלכלית של ברוס, אחרי שאיבד את כל כספו; וג'ון בלייק (ג'וזף גורדון-לוויט) הוא שוטר צעיר שגדל באחד מבתי היתומים שייסדה הקרן של ברוס.

מבין כל הרשעים שהופיעו בסדרות "באטמן", ביין הוא הרשע הפחות ראוותני ומרשים מכולם; אך גם זה מכוון. במציאות החמורה, הקודרת והמעורערת בחר נולאן שלא להתרפק על הגרוטסקיות המצמררת של הג'וקר ב"האביר האפל". תחת זאת יצר דמות מרושעת שהמסיכה שהיא חובשת ­ מסיכות ממשיות וסימבוליות הן מוטיב בסרט ­ משווה לו מהות של מכונה מאיימת. צבעיה משתלבים בקדרות של הסרט. ההחלטה הזאת מקשה במידה מסוימת על הצפייה, אך היא נכונה.  

רישול מפתיע

דמותה של סלינה, הממלאת את תפקיד אשת החתול, היא נקודת תורפה בסרט. בניגוד לדמות שמישל פייפר גילמה ב"באטמן חוזר", אין לה כל ממד על-טבעי. המאפיינים החתוליים שלה מסתכמים בתחפושת. אמנם יש לה תפקיד בעלילה, אך היא נעלמת מהסרט לדקות רבות, ודמותה כתובה ברישול מפתיע בסרט שרובו כתוב ומבוים בקפידה.

איננו לומדים להכיר אותה ולהבין את מה שעיצב את דמותה. לפיכך לאן האתאוויי אין הרבה מה לעשות בסרט מלבד להגיח לתוכו כאחת מהנשים (לצד מירנדה) שחודרות לעולמו של ברוס. היחסים בינה לבינו מעוצבים ללא השראה או עומק רגשי. גם לשאר השחקנים, כולל בייל, אין צורך להשקיע הרבה בתפקידים שהם מגלמים. מכיוון שהם מגלמים דמויות טעונות שפועלות ברבדים רבים, המיעוט בהשקעה אינו מסיח את הדעת ממשמעותן של הדמויות.

"עלייתו של האביר האפל", שמסכם את הסדרה הנוכחית של סרטי "באטמן" עד לבוא הסדרה הבאה, מתייחס באופן ישיר או סימבולי לרבים מהאירועים הפוליטיים, הצבאיים, החברתיים והכלכליים שאיפיינו את ההיסטוריה של אמריקה והעולם כולו בשנים האחרונות. לכן הצפייה בסרט מסקרנת גם כאשר היא מתישה.

סרטו של נולאן מייצג קולנוע פופולרי שהוא אינטליגנטי ורציני מבחינת יעדיו ­ תופעה נדירה בנוף סרטי הקיץ עתירי האפקטים והתקציבים. כמו בסרטי "באטמן" הקודמים שלו (וגם שני סרטי "באטמן" שביים טים ברטון בסגנון ובתנופה שונים מאוד), "עלייתו של האביר האפל" מתאר מציאות אנושית ומוסרית אמביוולנטית. כפילות אידיאולוגית שמתחברת לזו של רבות מהדמויות בסרט.

הסרט שמתרחש באזור שבין שמאל לימין. חלק ניכר מהחרדה וחוסר היציבות שהוא מעורר נובע מכך. הבחירה הזאת מייצגת טשטוש וערעור רעיוניים, שמובילים לסף אנרכיה. בכל העולם כמעט אנשים מזדהים עם התחושה הזאת. הבשורה הטובה שבשם הסרט היא גם איום, ונולאן מצליח לייצג היטב את השילוב ביניהם, בפער שבו אנחנו חיים.  

"עלייתו של האביר האפל". בימוי: כריסטופר נולאן; תסריט: כריסטופר נולאן, ג'ונתן נולאן; צילום: וולי פפיסטר; מוסיקה: הנס זימר; שחקנים: כריסטיאן בייל, אן האתאוויי, טום הארדי, מריון קוטיאר, גרי אולדמן, ג'וזף גורדון-לוויט, מורגן פרימן, מייקל קיין, מתיו מודין, אלון אבוטבול, סיליאן מרפי, ליאם ניסן, אורי גבריאל

עוד ביקורות: שם פרטי | רווקה פלוס | המשגיחים | לרומא באהבה | צ'יקו וריטה | פרומתאוס | הדיקטטור | מאחורי הדלת | קירות צדדיים |ממלכת אור הירח | גברים בשחור 3 | אלברט נובס | אורחים לרגע | באפילה |העדינות | חתולים על סירת פדלים | מחוברים לחיים | משחקי הרעב | בושה | קרוב להפליא ורועש להחריד