אולי היתה זו הסמיכות של יציאתם לאקרנים של "המשגיחים", סרטו המרשים של מני יעיש, ו"הדילרים", סרטו החדש של עודד דוידוף, שגרמה לי בעת שצפיתי בסרטו של דוידוף, גם כאשר חייכתי לעתים, לשאול את עצמי לשם מה בעצם נעשה הסרט הזה.

אני עושה כאן עוול לדוידוף ולסרטו. ל"הדילרים" אין היומרה שיש לסרטו של יעיש, שנוגע בכמה ממרכזי העצבים המרכזיים של המציאות הישראלית העכשווית ועושה זאת בתעוזה, תבונה והגינות. כל מה ש"הדילרים" רוצה להיות זו קומדיית פשע, נוסח אותן קומדיות פשע שמופקות לעתים בבריטניה כגון "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" או "סנאץ'", שניהם בבימויו של גאי ריצ'י, ולהעתיק את הנוסחאות שמאפיינות אותן למציאות מקומית מוגדרת היטב.

אין שום פגם בניסיון לעשות גרסה ישראלית של הסרטים האלה, שמתייחסת גם למסורת סרטי הבורקס, שגם ברבים מהן היו מרכיבים עלילתיים של קומדיות פשע. אבל בעוד שקומדיות הפשע הבריטיות הצליחו בדרכן המתפרעת לשרטט דיוקן חברתי ששילב תוקפנות באירוניה, סרטו של דוידוף נדמה רוב הזמן כמו מהתלה סתמית. ככל שהיא מתקדמת סתמיותה מתגברת וצדדיה העלילתיים המכניים משתלטים על הסרט, שברגעיו הראשונים לפחות, מבטיח חינניות מסוימת.

"הדילרים", כמו "המשגיחים", משרטט דיוקן של שכונה (במקרה הזה שכונת רמות בירושלים ולא שכונה בבת ים, כמו בסרטו של יעיש) ומספר על צעירים שמנסים לשרוד במציאות חברתית וכלכלית שאינה מבטיחה להם להיחלץ מהמקום שהם נמצאים בו. אפשר לטפל בנושא הזה גם בקומדיה כמובן, אבל דוידוף, יחד עם רמי דוידוף אחיו, שגם מככב בסרט, ושגיא אזולאי, שכתבו את התסריט, אינם מצליחים לעשות זאת. חסרים בסרטם אותם רגעים של הבחנה חברתית מדויקת ואף רצינות (שאינה מנוגדת להומור) שהיתה יכולה להוסיף לסרט קומה נוספת, לספק לו נפח ולגרום לו להמריא.

יש לסרט כמה מעלות ובהן כמה סצינות שעובדות והצילום של ירון שרף מיומן ותורם לסרט בצבעוניותו. אולם, הסרט, בכללותו, רובץ על המסך כיצירה שאין בה טעם רב, ואמירותיה, אם יש בה אמירות בעלות תוקף, חבויות מאחורי עלילה שהופכת ומסתרבלת ככל שהסרט מתפתח.

דוידוף כבר יצר סרט פשע טוב יותר ב 2001, "מרס תורכי", שהיה סרטו הראשון. הוא גם יצר סדרה טלוויזיונית שנעה בין בוטות לעדינות על פי "מישהו לרוץ אתו", ספרו של דויד גרוסמן, ואף צימצם את הסדרה לסרט קולנוע. הוא ביים גם את העונה הראשונה של הסדרה "הכל דבש" ואת הסדרה "תמרות עשן". כל הסרטים והסדרות האלה סבלו מפגמים, אך העידו על יכולת ונכונות להתמודד עם חומרים מקומיים לא תמיד בדרכים צפויות.

לעומתם, "הדילרים" מסמן נסיגה. העלילה, שסרבולה ההולך ומתפתח אינו מעיד על תחכום אלא על מצוקה תסריטאית, מאוכלסת בדמויות שמעוצבות באופן צפוי שמגביל את יכולתן לשעשע את הצופים, ובעיקר לגרום להם להזדהות עמן ולהתעניין בגורלן. רמי דוידוף מגלם את רמי ואיתי תורג'מן את אבישי, חברי ילדות, שמתגוררים בדירה מטונפת בשכונה הירושלמית שבה הסרט מתרחש. הם צורכים סמים, עובדים בעבודות מזדמנות ומשחקים כדורגל בקבוצה שמאמנה (צחי גראד) מתייחס אל שחקניה בקשיחות כאילו היו בעלי סיכויים להגיע לליגה הלאומית. עקב מהלכים עלילתיים שאמינותם מפוקפקת, הם מסתבכים עם שגיא (אלון אבוטבול בהופעה ביזארית אך מיומנת), הגנגסטר השולט בשכונה, וכדי שלא יפגע בהם מתחילים לעבוד בשבילו ובה בעת מנסים להיחלץ מהמלכודת שלתוכה נקלעו.

לו היתה תחושה שהשניים מבוהלים מהמצב שהם נתונים בו אך גם נהנים מההרפתקה, שנותנת איזשהו כיוון לחייהם, יכלה להיות לסרט אותה קומה שחסרה לו. אך דוידוף ושותפיו מתעניינים אך ורק בתסבוכות שנגרמו לשני הגיבורים ואלה נערמות זו על זו כמו ערימה מבולגנת של רעיונות תסריטאיים מוכרים וצפויים יתר על המידה.

ומובן שחייבות להיות בסרט גם נשים, ובעוד שיש תחושה שליוצרי הסרט היתה איזושהי הזדהות עם שני גיבורי הסרט, והם העניקו להם איזשהו נפח, הנשים מעוצבות ברישול שהופך אותן לסטריאוטיפיות על גבול הקריקטורה. אחת היא דתייה טרחנית (יובל שרף) והשנייה (מיכל גבריאלוב) חזרה מהודו ושופעת אמירות רוחניות שמעוררות ספק ביכולתה השכלית. אין שום תחושה שליוצרי הסרט יש עניין בשתי הדמויות האלה מעבר לצורך שלהם שתהיה גם נוכחות נשית מושכת.

התחושה העיקרית המלווה את הצפייה בסרט היא שאילו הוא נעשה בצורה רצינית וממושמעת יותר הוא יכול היה להצטרף לקומץ סרטי הפשע הסבירים שהופקו כאן (כגון "מתחת לאף" של ינקול גולדווסר) וגם "מרס תורכי", ולומר משהו על השכונה שבה הסרט מתרחש כמקום ממשי וסימבולי בעת ובעונה אחת. אבל ההזדמנות הזאת מוחמצת לטובת שטיקים קומיים שרק מעטים מהם מעידים על איזושהי השראה קולנועית.

עודד דוידוף אינו חסר יכולת, וגם שני כותבי התסריט מסוגלים מדי פעם לנסח רפליקה שמעידה על הכרת המציאות שבתוכה סרטם מתרחש, אבל כל זה הולך לאיבוד בסרט שהטריוויאליות שולטת בו והסכמטיות פוגמת ביכולתו לתרום משהו משמעותי לנוף הקולנועי העכשווי.

"הדילרים". בימוי: עודד דוידוף; תסריט: רמי דוידוף, שגיא אזולאי; צילום: ירון שרף, רן שם-טוב; שחקנים: רמי דוידוף, איתי תורג'מן, אלון אבוטבול, יובל שרף, צחי גראד, מיכל גבריאלוב, איציק קונפינו, דני שטג

עוד ביקורות: חיות הדרום הפראי | קרייזי הורס | עלייתו של האביר האפל | שם פרטי | רווקה פלוס | המשגיחים | לרומא באהבה | צ'יקו וריטה | פרומתאוס | הדיקטטור | מאחורי הדלת | קירות צדדיים |ממלכת אור הירח | גברים בשחור 3