בשנים האחרונות היו קומדיות אמריקאיות רבות שעסקו באינפנטיליות גברית, אבל ב”טד”, סרט הקולנוע הראשון שביים סת מקפארליין, יוצר סדרת האנימציה המצליחה “איש משפחה”, הקומדיה הזו עולה מדרגה נוספת אל עבר הסוריאליסטי.

בבסיסו זהו עוד סרט שמציג את סיפורו של גבר שמסרב להתבגר ומעדיף לצרוך סמים ולבלות עם זונות בחברת חבר הילדות שלו מאשר לדאוג לקריירה שלו ולהתחייב לחברה שלו זה ארבע שנים; אבל מה שמעניק ל”טד” את ייחודו, לפחות ברובד העלילתי, הוא שאותו חבר ילדות גס רוח, גזען והומופוב, הוא דוב פרוותי.

הסרט מתחיל בחג המולד ב–1985, כשג’ון בנט בן השמונה מקבל מהוריו את הדוב, שגודלו זהה לשלו. ג’ון מתגורר עם משפחתו בפרבר של בוסטון; אין לו חברים, והוא מביע את המשאלה שהדוב, שלו הוא מעניק את השם הלא מקורי במיוחד טדי ‏(“טדי בר” הוא הכינוי לדובים פרוותיים‏), יתעורר לחיים ויהיה חברו לכל החיים.

המשאלה מתגשמת, ובניגוד לסרטים אחרים שבהם לילדים או אף לבוגרים יש חבר דמיוני שאף אחד מלבדם אינו רואה ‏(כמו, למשל, הארווי, גיבור המחזה הידוע של מרי צ’ייס והסרט המצליח שהופק על פיו, בכיכובו של ג’יימס סטיוארט, שהיה לו חבר ארנב‏), הכל מודעים לנס שקרה וטדי נהפך לסלבריטאי לאומי, שאפילו מתראיין בתוכניתו של ג’וני קרסון.

הפרולוג הזה של הסרט הוא מעין פארודיה על כל סרטי חג המולד הדביקים וכל אותם סרטים שבהם ילדים מביעים משאלות שמתגשמות, והוא רק מרכיב אחד בשרשרת התייחסויותיו הפארודיסטיות של הסרט למרכיביה של התרבות האמריקאית הפופולארית, רבים מהם נחותים.

וכך עובר הסרט אל ההווה, כאשר האטרקציה שהיתה גלומה בטדי, שעם השנים שמו קוצר לגרסתו הבוגרת יותר, טד, חלפה כפי שקורה לסלבריטאים אחרים שפרסומם תלוי בגימיק מרכזי אחד, וכעת הוא סתם דוב, שחי עם ג’ון ועל חשבונו, והכל מקבלים את נוכחותו במציאות של בוסטון כמובנת מאליה.

לעומת ג’ון, הוא עצמו לא השתנה, רק פרוותו נדמית מעט בלויה, וגובהו כעת מגיע בערך לאזור חלציו של ג’ון, אזור סימבולי בכל מה שנוגע לתיאור מהותה של הגבריות האמריקאית האינפנטילית.

 

השנים לא היטיבו גם עם ג’ון ‏(מארק ולברג‏), שהוא כבר בן 35 ועובד בסוכנות להשכרת רכב, שאליה הוא מגיע לרוב באיחור משום שהוא מעשן סמים יחד עם טד החל מהרגע שבו הוא מתעורר ‏(או שהוא כלל לא הולך לישון‏). חברתו לורי ‏(מילה קוניס‏) מקבלת בהבנה את הקשר שלו עם טד, אבל אחרי ארבע שנים מתחיל להימאס לה, והיא מציבה לו אולטימטום מהסוג של הוא או אני.

ג’ון היה אולי מעדיף לבחור בטד, אבל בוחר בלורי, ומגרש את טד מדירתו כדי שימצא לעצמו דירה ועבודה משלו. התוכנית עובדת עד שטד, שאינו מאושר מהתפנית הזאת בחייו, משבש את הקשר בין ג’ון ללורי בעזרת תרגיל ששום גבר שאינו מוכן להתבגר יכול להתנגד לו.

כמו חנונים אחרים בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאית, שסוגדים לגיבורי על ולסרטי הרפתקאות עתידניים, גם לג’ון יש גיבור וסרט שאהובים עליו במיוחד, והבדיחה היא שאין מדובר בבאטמן או בסופרמן וגם לא ב”מסע בין כוכבים” או ב”מלחמת הכוכבים”, אלא בפלאש גורדון, שדמותו הונצחה ב–1980 בסרט כושל במיוחד על ידי שחקן ושמו סם ג’ ג’ונס ‏(בקטע מהסרט שמוצג בסרטו של מקפארליין רואים גם את חיים טופול, שהופיע בסרט בתפקיד משנה‏).

טד קורא לג’ון לבוא למסיבה שעורך ג’ונס, שמופיע בסרט בתפקיד עצמו, וג’ון, המהופנט כמעט ממראה אלילו, ששיערו עדיין מחומצן והוא עדיין שרירי ושזוף כמו בסרט שהיה אמור להפוך אותו לכוכב, נוטש את לורי לטובת המסיבה מרובת הזונות, שמתחילה בצריכת אלכוהול ונמשכת בצריכת כמויות גדולות של קוקאין ‏(צריך להעריך את נכונותו של ג’ונס לשתף פעולה עם הסרט ולהציג את עצמו כקריקטורה גרוטסקית‏).

דמות אמיתית נוספת שמופיעה בסרט היא הזמרת נורה ג’ונס, שבהופעה מודה שהיא קיימה יחסי מין עם טד ‏(למרות שאין לטד אברי מין, הוא נהנה לקיים יחסי מין בדרכו‏), אך זוהי סצינה מעט תמוהה בסרט, שפעמים רבות גולש מהסיפור המרכזי ומלגלג על אין ספור אישים ותופעות בתרבות הפופולרית האמריקאית.

סרטו של מקפארליין לא עושה חשבון לאף אחד, ולפעמים יש תחושה של ילדותיות בהתרפקות של הסרט על היסודות המתריסים שלו, שאחדים מצליחים אמנם להפתיע ולהצחיק אך אחרים מתרסקים ‏(השימוש שהסרט עושה בהופעת האורח של ראיין ריינולדס, אחד מסמלי המין הגבריים של אמריקה, היא גם מפתיעה ומצחיקה וגם ילדותית‏).

בסופו של דבר, “טד”, בעזרת חזונו העלילתי ההזוי בעליל, מצטבר למעין אלגוריה החוקרת את מהותה של התודעה האמריקאית העכשווית על היבטיה הזניחים והגסים ביותר ‏(הפרשות ופעילויות אחרות של המעיים משחקות תפקיד בסרט כמו במרבית הקומדיות של השנים האחרונות שעוסקות בסירובם של גברים להתבגר‏).

הסרט מממש את היעד הזה בעזרת האירוניה התמידית שמניעה אותו, שכוללת גם את החדרתם לסרט של אלמנטים מסרטי מתח וממלודרמות סנטימנטליות. כאמור, לא הכל עובד ב”טד”, ולרגעים הסרט נדמה כמו בדיחה מוזרה; אך אין ספק שיש בו משהו אחר ממרבית הקומדיות שראינו בשנים האחרונות, וניסיונו לומר משהו על הז’אנר של הקומדיה העוסקת באינפנטיליות גברית, גם אם אותה אמירה נדמית לעתים מהוססת ואינפנטילית בעצמה, מעורר סוג של הערכה שמלווה בסוג של הנאה.

“טד”. בימוי: סת מקפארליין; תסריט: סת מקפארליין, אלק סאלקין, ולסלי ויילד; צילום: מייקל בארט; מוסיקה: וולטר מרפי; שחקנים: מארק ואלברג, מילה קוניס, ג’ואל מקהייל, ג’יובאני ריביזי, סם ג’ונס, נורה ג’ונס, טום סקריט, פטריק וארברטון, ראיין ריינולדס