07:51
הילד הוא אביו של הגבר, כתב המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת בשירו “My Heart Leaps Up When I Behold” ב–1808. יותר מ–200 שנה לאחר מכן מבקש “לופר”, סרטו השלישי של התסריטאי והבמאי האמריקאי ריאן ג’ונסון, לעסוק אף הוא בתהליך הגלגול מצעיר לבוגר, אך בניגוד לוורדסוורת, הוא מתאר באלגוריה המדע־בדיונית שלו את צדו המאיים, המסוכן והקטלני של התהליך הזה.
ג’ונסון הוא ללא ספק אחד היוצרים המעניינים ביותר בקולנוע האמריקאי העכשווי, אך לעתים הוא נדמה כמעט חכם מדי. בכל שלושת סרטיו עד כה ניסה ג’ונסון לחרוג מהמוסכמות המאפיינות את הז’אנרים שסרטיו השתייכו אליהם ולפעול במספר רב של רבדים, שלא תמיד השתלבו יחדיו.
הוא עשה זאת בהצלחה הגדולה ביותר בסרטו הראשון והמבריק, “בריק” מ–2005, שבו הוא שילב בין סרט נעורים אמריקאי עכשווי לפילם נואר; סרטו השני, “האחים בלום” מ–2008, היה מהנה, אך סבל מגודש עלילתי ומעודף של אקסצנטריות, וסרטו החדש והיומרני ביותר עד כה הוא בה בעת מבריק, מרגש, מסורבל, מופרך ולעתים אף מגוחך.
שנת ההתרחשות של עלילתו היא 2044, המסע בזמן עדיין לא הומצא, אך כמה עשורים לאחר מכן כבר אפשר להשתמש בו, אף כי הדבר אינו חוקי ורק ארגוני פשע עושים בכך שימוש למטרה ספציפית אחת: לשלוח מועמדים לחיסול להווה של הסרט, שבו הם מחוסלים על ידי רוצחים שכירים המכונים “לופרים”. אותם מועמדים לחיסול נשלחים מהעתיד להווה כדי שלמארגני החיסול, הנמצאים בעתיד, לא תהיה הבעיה כיצד להיפטר מגופותיהם של קורבנותיהם.
מתוך "לופר". מבריק, מרגש, מסורבל, מופרך ולעתים אף מגוחך.
גיבור הסרט, ג’ו (ג’וזף גורדון־לוויט, שאף שימש כאחד ממפיקי הסרט), הוא מין לופר שכזה, שנוהג לחסל את קורבנותיו בירייה מדויקת אחת כאשר הם מגיחים לפתע מהעתיד, ראשיהם מכוסים בשק, שכובים על שמיכה בסמוך לשדה (שמזכיר את שדה התירס שבו גיבור סרטו של אלפרד היצ’קוק, “מזימות בינלאומיות”, מסתתר ממטוס הריסוס שמנסה לחסל אותו; איני חושב שזו אסוציאציה מקרית כיוון שגם “לופר”, כמו סרטו של היצ’קוק, עוסק באחד הרבדים שלו בכפילויות בזמן).
ג’ו מתלבש באלגנטיות, מבלה במועדונים ומתכוון יום אחד לפרוש מעבודתו ולנסוע לצרפת. בינתיים הוא כבר לומד צרפתית. אייב (ג’ף דניאלס), הבוס נעים ההליכות שלו, מתייחס באירוניה לסגנון הלבוש של ג’ו, שלטענתו מנסה לחקות את אופן לבושם של גברים בסרטים מפעם, ומציע לו לנסוע לסין במקום לצרפת, כיוון שצרפת - ואולי גם אירופה כולה - נהפכה בחלוף השנים לאתר תיירות אנכרוניסטי. אין לפרט העלילתי הזה שום קשר של ממש לעלילתו המרכזית של הסרט, אך הוא מעיד על ניסיונו של ג’ונסון לעבות את “לופר” בכל מיני התייחסויות למציאות העכשווית ולזו בעתיד שבו הסרט מתרחש. יש ביניהן התייחסויות המעשירות את הסרט ויש המסרבלות אותו.
אחד הרכיבים העלילתיים של הסרט שהטיפול בו נדמה מוזנח ואף מרושל הוא הקשר בין ג’ו לאשה (פייפר פראבו), שעובדת באחד המועדונים שהוא מבלה בהם. הקשר אינו מפותח, נשכח לאורך רוב הסרט ורק בסופו נקשר שוב לעלילה בצורה די מאולצת.
מצבו של ג’ו מסתבך כאשר מתברר שבעתיד קם ארכי פושע המכונה “מוריד הגשם”, שמתכוון משום מה לחסל את כל הלופרים (אם הסרט מספק סיבה מנומקת להחלטה זו, הרי החמצתי אותה). שיטתו של “מוריד הגשם” לחסל את הלופרים היא לשלוח להווה את הגרסה הבוגרת שלהם כמושא לחיסול, וברגע שהלופר מחסל את גרסתו הבוגרת הוא מחסל את עצמו. זה מה שקורה לג’ו כאשר הוא מזהה שאחד מקורבנותיו המיועדים (ברוס ויליס), שנגלה בפניו ללא כיסוי הראש המקובל, הוא למעשה הוא עצמו, מבוגר ב–30 שנה. כתוצאה מעוצמת ההלם שגורמת לו ההכרה שהוא ניצב בפני עצמו, הוא מאפשר לקורבנו להימלט, ומסתבך.
מכאן ואילך הסרט עוקב אחר פעולותיהם המקבילות של ג’ו הצעיר וג’ו המבוגר. ג’ו הצעיר רוצה בכל זאת ללכוד את ג’ו המבוגר ולחסל אותו (מה שאומר שזה יהיה מעשה התאבדות מצדו); ג’ו המבוגר רוצה ללכוד את “מוריד הגשם”, שהוא עדיין ילד קטן בהווה של הסרט, כך שהוא יוכל למנוע ממנו להתבגר ולהרוס את חייו של ג’ו המבוגר, שמה שאירע לו ב–30 השנים המפרידות בינו לבין ג’ו הצעיר מתואר בסרטו של ג’ונסון במין אינטרלוד פנימי בתוך הסרט המעוצב בסגנון משלו.
הטריילר הרשמי לסרט "לופר"
כל זה מחוכם מאוד, לפעמים אפילו מחוכם מדי, כך שהנושא המרכזי של הסרט - האופן שבו הבגרות מסכנת את כל מה שקדם לה בימי הנעורים וההתבגרות של אדם - הולך לעתים לאיבוד בשלל ההסתעפויות העלילתיות ש”לופר” גדוש בהן. עם זאת, הצפייה בסרט מרתקת, התבונה שמניעה אותו ניכרת בכל אחת מבחירותיו העלילתיות והסגנוניות, ובחלקו השני אף חודרת לתוכו מידה של עדינות עם הגעתה לסרט של דמות נוספת - שרה (אמילי בלאנט), חוואית ואם חד־הורית לילד הן עשר, שבחוותה המבודדת ג’ו הצעיר מוצא מקלט זמני.
כיוון שג’וזף גורדון־לוויט (שהכרנו אותו כילד והוא התבגר מול עינינו לאחד השחקנים הצעירים המעניינים ביותר כיום) וברוס ויליס מגלמים אותה הדמות, רק בגילים שונים, והם אינם ממש דומים, פניו של הראשון עוצבו כדי שנאמין שכעבור 30 שנים הוא ייראה כמו האחרון. התוצאה המנכרת מעוררת את ההרגשה כאילו גורדון־לוויט עבר איזשהו ניתוח פלסטי מוזר.
בסצינה היפה ביותר בסרט ג’ו הצעיר וג’ו המבוגר יושבים זה מול זה בדיינר ושוטחים זה בפני זה את כוונותיהם. זו הסצינה הישירה ביותר בסרט, שבה הגיבור שלו מעומת עם עצמו ונושאו של הסרט פורץ מתוכו בצורה הצלולה ביותר, ודווקא בגלל האיפוק שמאפיין אותה - גם בצורה המטרידה ביותר. אין ספק ש”לופר”, למרות מגבלותיו, הוא אחד הסרטים האמריקאיים המעניינים יותר של העת העכשווית; וכיוון שהעת הזאת היא חיוורת במיוחד, בעיקר במה שנוגע לסרטי פעולה, העובדה שאפשר להכתיר את סרטו של ג’ונסון בתואר הזה כבר הופכת אותו להיות יצירה הראויה לתשומת לב.
הוספת תגובה
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
