אמפתיה, נדיבות וטוב לב אינן תכונות שאנו נתקלים בהן לעתים קרובות בקולנוע בן זמננו, והנה בא “שלגי קילימנג’רו”, סרטו של הבמאי הצרפתי רובר גדיגיאן, ומציב אותן במרכז ההוויה האנושית תוך כדי שהוא חוגג אותן בדרך קולנועית צנועה ונוגעת ללב.
גדיגיאן, בן 58, בן לאב ארמני ולאם גרמנייה, הוא מבכירי במאי הקולנוע של צרפת מאז 1980 אך הוא מוכר במחוזותינו כמעט אך ורק למי שצפו בסרטיו בפסטיבלים המקומיים. צאת סרט לאקרנים בישראל הוא לפיכך אירוע שיש לברך עליו.

גדיגיאן נולד במרסיי וממקם את עלילות מרבית סרטיו בעיר הולדתו ‏(בתולדות הקולנוע הצרפתי קיימת מורשת של במאים שמיקמו את עיקר יצירתם במרסיי, ובראשם המחזאי והבמאי מרסל פאניול, שמיקם במרסיי את טרילוגית הסרטים “מריוס”, “פאני” ו”סזאר”‏). מרבית סרטיו של גדיגיאן עוסקים במעמד הפועלים, ממוקמים בשכונת פועלים מסוימת במרסיי, והם בעלי נפח פוליטי מוצהר. הוא אף היה תקופה מסוימת חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

סגנון הבימוי שלו פשוט במופגן ונמנע מכל התייפייפות או ראוותנות כהצהרה המשתלבת עם יעדיו הקולנועיים והפוליטיים. הוא משתמש לרוב בצוות קבוע, ובראשם אשתו, השחקנית אריאן אסקאריד, שמגלמת גם את התפקיד הראשי בסרטו החדש. גם ז’אן־פייר דארוסן, שמגלם בסרט את התפקיד הגברי הראשי, כבר הופיע בכמה מסרטיו של גדיגיאן, לא תמיד בתפקיד הראשי ‏(לאחרונה צפינו בו בתפקיד משנה בסרטו של אקי קאוריסמקי “חוף מבטחים”, שאף הוא הצדיע לטוב לבו של האדם‏).

סרטיו של גדיגיאן אינם זוכים לרוב להצלחה פופולארית נרחבת. סרטו היחידי שזכה להצלחה שכזאת היה “מריוס וז’נט” מ–1997, שתיאר את הקשר ההססני המתפתח בין גבר מובטל לאם חד־הורית המתגוררים באותו בניין בשיכון של מעמד הפועלים. סרטיו של גדיגיאן פשוטים אך מלאים ברגש שמעניק לפשטותם מידה של עדנה ויופי ייחודיים. כך זה גם ב”שלגי קילימנג’רו”, שאין לו כל קשר לסיפור של ארנסט המינגוויי, שהיה ב–1952 לסרט אמריקאי עתיר כוכבים.

שמו של הסרט מתייחס גם ללהיטו של פסקל דאנל משנות ה–60 וגם למרכיב בעלילת הסרט. דארוסן ואסקאריד מגלמים בסרטו של גדיגיאן את מישל ואשתו, מארי־קלר. מישל עובד זה שנים בנמל של מרסיי. הוא מנהיג פועלים, שמוטל עליו לפטר חלק מעובדיו. הפיטורים נעשים באופן שרירותי בתהליך של הגרלה. וכיוון שמישל הוא מנהיג פועלים בעל מחויבות, יושרה ומצפון, הוא מוסיף את שמו לרשימת השמות המשתתפים בהגרלת הפיטורים, ושמו אמנם יוצא בה כאחד המפוטרים שמוצא לפרישה מוקדמת.

מישל ומארי־קלר הם זוג אוהב, שנהנה מאהבתם של ילדיו ונכדיו. לרגל פרישתו של מישל מממנים חבריו לעבודה וילדיהם של מישל ומארי־קלר למישל ומארי־קלר חופשת ספארי בטנזניה, שבמהלכה הם יצפו בקילימנג’רו ‏(במסיבה לכבודם שרים הכל את להיטו של דאנל‏).

הכל נדמה כפועל כשורה בחייהם החדשים של מישל ומארי־קלר, עד שערב אחד, בזמן שהם משחקים קלפים בביתם עם זוג חברים, מישל ומארי־קלר נופלים קורבן לשוד אכזרי, שבמהלכו הם נכבלים ומוכים. השודדים לוקחים עמם את כל כספם ואף את כרטיסי הטיסה שניתנו להם. מישל נפצע במהלך השוד, מארי־קלר אינה מתאוששת מהטראומה, ועיקרו של הסרט מתאר את האופן שבו השניים מתמודדים עם מה שעבר עליהם.

והם מתמודדים עם הפציעה והטראומה באופן לא צפוי, שהיה עלול להסיט את הסרט אל עבר הסנטימנטלי, הרומנטי הדביק והלא אמין אפילו, לולא האיפוק והעדינות שבהן גדיגיאן מעצב את מהלכי העלילה בעקבות השוד שבעזרתם מישל ומארי־קלר מבקשים לבסס שוב איזשהו איזון בחייהם. דארוסן, ובמיוחד אסקאריד, עושים עבודה מצוינת, אמינה ונוגעת ללב, וכזה הוא הסרט כולו, שבדרכו שלו משמש כעין אבוקה בחיינו, אך מבלי להשלות אותנו שהחיים הם יפים וטובים יותר מכפי שהם באמת.

אין ספק שגדיגיאן מבקש בסרטו להבליט את אנושיותם של גיבוריו, אך הוא עושה זאת מבלי להפוך אותם לקדושים. לקדושה אין מקום בעולמו של גדיגיאן ובראייה הפוליטית המעצבת אותו; לאמפתיה, נדיבות, טוב לב ובעיקר סולידריות אנושית יש בו מקום, והם מציפים אותנו בזמן הצפייה בסרט כמעט מתוך תחושה של הפתעה שעוד ניתן להכריז על כך ובעיקר להאמין בכך.

 

“שלגי קילימנג’רו”. בימוי: רובר גדיגיאן; תסריט: רובר גדיגיאן, ז’אן-לואי מילזי; צילום: פייר מילון; שחקנים: ז’אן-פייר דארוסן, אריאן אסקאריד