סרטו החדש של הבמאי אנג לי, שנולד בטייוואן וביים את מרבית סרטיו בארצות הברית, הוא סרט הרפתקאות שעוסק בסוגים שונים של אמונה: דתית, חילונית ואמונה היסטורית ויצירתית. אנג הוא לא רק אחד הבמאים המחוננים ביותר שפועלים כיום, אלא שמכלול יצירתו המצטברת הוא גם אחד הפרדוקסליים ביותר בקולנוע העכשווי.

מצד אחד, כל אחד מסרטיו של אנג לי שונה מקודמו ויהיו שיגידו שהדבר מוכיח היעדר חותם סגנוני מובהק; מצד שני, בכל אחד מסרטיו הוא מבקש לברוא עולם שלם ואותנטי מבחינה תרבותית והיסטורית, ויצירתו מצטברת לשרשרת של חוליות קולנועיות שנעות מניו יורק העכשווית ‏("מסיבת הנישואים"‏), למולדתו ‏("שתייה, אוכל, גבר, אשה"‏), לאנגליה של ג'יין אוסטין ‏("על תבונה ורגישות"‏), לאמריקה של שנות ה–70 ‏("סופת קרח"‏), לאמריקה של מלחמת האזרחים ‏("לרכוב עם השטן"‏), לסין המיתולוגית ‏("נמר, דרקון"‏), לעולמו של הקומיקס האמריקאי ‏("הענק"‏), לאמריקה הכפרית של שנות ה–60 ‏("הר ברוקבק", אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו עד כה במאה הנוכחית‏), לשנחאי במלחמת העולם השנייה ‏("תשוקה, זהירות"‏) ולוודסטוק ‏("לקחת את וודסטוק"‏).

זהו מסע קולנועי ממזרח למערב ומההווה לעבר, שמעורר פליאה בגלל יכולתו של אנג להיטמע באופן מוחלט בכל אחד מהז'אנרים בהם הוא עסק ובכל אחת מהתקופות ההיסטוריות וההוויות התרבותיות שבהן מיקם את סרטיו. מבקריו יטענו שהוא לא יותר מזיקית קולנועית המחליפה גוונים מסרט לסרט; אך תהיה זו החמצה לתאר את אנג כך כיוון שבמרכז יצירתו לא עומדת התחפושת אלא השאיפה להגדרת זהות מעבר למוצא, למקום ולזמן. זהו החותם האישי של יצירתו, שרבים מהסרטים המרכיבים אותה מתארים מפגש מורכב ואף קשה ומסוכן בין דמויות, והם פועלים לא במרכזה של הנוסחה המניעה סיפורים מהסוג הזה, אלא בצדה, כך שהתוצאה מצטברת תמיד לשילוב מרתק בין המסורתי לחריג.

"חיי פיי", המבוסס על רב המכר של יאן מארטל שיצא לאור ב–2001, מנווט את אנג להודו ואחר כך לאמצע האוקיינוס השקט, שהם שני אתרים חדשים במכלול יצירתו. שני האתרים המרכזיים האלה של הסרט ‏(שסיפור המסגרת שלו מתרחש בדירה בקנדה‏) מתוארים כל אחד בדרכו כמופלאים ומשלבים בין התרבותי לפראי. גם אם אין "חיי פיי" סרטו הטוב ביותר של אנג, הוא במידה מסוימת סרטו המייצג ביותר, כיוון שהוא עוסק באופן הישיר ביותר בזליגה של העבר להווה, של הדמיון למציאות, והוא דן באופן הגלוי ביותר עד כה בתהליך היצירה עצמו, באמביוולנטיות הכרוכה בתהליך הטוויה של הסיפור עצמו.

שייך לכל הדתות

הסרט מתחיל בקנדה שבה גיבור הסרט בבגרותו ‏(אירפאן קאן‏) נפגש עם סופר ‏(רייף ספול‏), שמנסה להיחלץ ממשבר יצירתי שבו הוא נתון ומקווה לתרגם לרומן את סיפורו של גיבור הסרט. אירפאן קאן המצוין ‏(שמוכר לנו בין השאר מהופעתו המרשימה בעונה השלישית של הגרסה האמריקאית של "בטיפול"‏) מגלם את הדמות עם ניואנסים הרומזים שהעבר עדיין רובץ על כתפיו, בגלל משהו שקרה בו. משם נע הסרט אחורה בזמן אל פונדיצ'רי, עיר יפיפייה בדרום הודו שהיתה פעם בשליטה צרפתית. הוריו של גיבור הסרט ‏(אדיל חוסיין כאב וטאבו כאם‏) העניקו לבנם את השם הפרטי "פיסין", שפירושו בריכה בצרפתית, וכדי להימנע מהטרדותיהם של עמיתיו ללימודים בגלל שמו החריג הוא מעניק לעצמו את השם פיי.

 

פיי חי בעולם קסום; אביו הוא בעל גן החיות המקומי - אליו מגיע סמוך לתחילת הסרט טיגריס בנגלי מפואר שבגלל טעות בירוקרטית ניתן לו השם ריצ'רד פרקר; שמות, בין אם הם אמיתיים או מומצאים, הם נושא העובר לאורך הסרט והם משתלבים בדיון בו על האמיתי והמומצא. פיי עצמו ‏(שבמהלך הסרט מגלמים אותו ארבעה שחקנים בגיליו השונים‏) מפתח משיכה לדתי ולמיסטי, שמשלבת בין הינדואיזם, נצרות, איסלם ואף קבלה, מבלי שהוא סבור, בניגוד לעמדתו הרציונלית של אביו, כי עליו לבחור באחת מהדתות האלה.

משבר כלכלי כופה על אביו של פיי להגר עם משפחתו לקנדה, שם הוא מתכוון למכור את חיותיו שמתלוות למסע, אך סערה מטביעה את ספינת המשא שבה הם נוסעים. פיי, כעת כבר נער מתבגר ‏(בגילומו המרשים אף הוא של סוראג' שארמה‏), מוצא את עצמו לבדו באמצע האוקיאנוס השקט בסירת הצלה, שבה מצאו מקלט גם זברה פצועה, צבוע מוטרף, אוראנג־אוטאנג וריצ'רד פרקר, הטיגריס הבנגלי.

עיקר הסרט מתאר את התמודדותו של פיי עם בדידותו המבהילה, רגשות האשם שמתלוות לה על כי הוא נטש את משפחתו, ואת התכסיסים המיומנים בהם הוא משתמש כדי לשרוד את האוקיינוס וגם את הטיגריס הרעב, שסרטו של אנג אינו מנסה אפילו לרגע לתאר כמי שהופך לחיית מחמד סנטימנטלית נוסח וולט דיסני.

כיוון שאנו פוגשים את פיי המבוגר בתחילת הסרט, אנחנו יודעים שהישרדותו צלחה, אך הידיעה הזאת אינה פוגמת במתח שהסרט מעורר, והוא לא מתמקד בשאלה "מה יהיה?" אלא "איך זה יקרה". הידיעה על מה שעלה בגורלו של פיי מעצימה את כוחה של התוצאה כסרט הרפתקאות בעל נפח כמעט קלאסי שבו, כמו ברוב הסרטים הטובים המשתייכים לז'אנר, ההתמודדות היתה העיקר ולא התוצאה.

יש לציין גם את יופיו של הסרט, שמרבית הזמן נמנע מהתייפייפות. במקרה של "חיי פיי" אינני בטוח שמשהו היה נגרע מכוחו אילו לא צולם בתלת ממד; אך אנג משתמש בתלת ממד באופן מתון ומבוקר, שנמנע רוב הזמן מההטרדה שמאפיינת את מרבית הסרטים שצולמו בשיטה הזאת. יפהפה גם ריצ'רד פרקר, הנמר הבנגלי, שכולו תוצר של עבודת מעבדה מיומנת ומרשימה עד כדי כך שהייתי חייב לעתים להזכיר לעצמי בזמן הצפייה שאין המדובר בנמר אמיתי.

המרכיב האמביוולנטי ביותר של "חיי פיי" קשור להבטחתו של פיי המבוגר לסופר בתחילת הסרט, שההרפתקה אותה הוא עומד לתאר בפניו כוללת הוכחה לקיומו של אלוהים. האם הסיפור עומד בהבטחה הזאת והאם זה משנה בכלל? נדמה לי שהתשובה לשתי השאלות האלה היא "לא". האמונה, כפי שהיא מוצגת בסרט, נעה בין האמיתי למדומה, לאלגורי ולסימבולי, וההוכחה שהיא מייחלת לה נעה אף היא בין הקטבים המנוגדים והסותרים האלה. מהבחינה הזאת מייצר סרטו אנג הקבלה מרתקת בין אמונה לתהליך יצירה, והחיבור המתהווה בין השניים משליך על כל יצירתו עד כה.

"חיי פיי" הוא יצירה חילונית העוסקת באמונה דתית, וכוחה נובע במידה מרובה מהייחודיות הפרדוקסלית המאפיינת את ההבחנה הזאת. זהו אחד מסרטי ההרפתקאות האיכותיים הנדירים שהופקו בשנים האחרונות וגם אחד הסרטים הנדירים שניתן לצרף אותם לרשימה המצומצמת של סרטים בתולדות הקולנוע שהם יצירות שמכבדות את אחד מקהלי היעד שלהם, בני נוער, אינם עוטפים אותו בחנופה רומנטית ומספקים חוויה עשירה גם למי שנעוריו כבר הרחק מאחוריו.