14:50
כאשר בפתחו של סרט מופיעה ההכרזה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, בעיקר כאשר זהו סיפור אישי הקשור לאירוע טרגי, נדמה שהצופים מצווים לעבור לדום ולנטרל את כישוריהם הביקורתיים; כי הרי אין ערך חשוב יותר מהאמת, ולהתווכח ולבקר אותה, בעיקר כשהיא מציגה מקרה אישי טרגי, נדמה כמעשה שלא יעשה.
ברבים מהסרטים האלה נדמה שהעובדה שהסרט מבוסס על מקרה שהיה היא הסיבה היחידה להפקתו. מובן שתמיד ניתן לכלול בו קלישאות על כוחו של גורל ועל חוסנו של האדם מול האסונות שפוקדים אותו; אך בראש בראשונה אנו אמורים להתפעם מכך שמה שמוצג בפנינו אמנם קרה ובה בעת להזדעזע מהאירוע המוצג בפנינו וגם להתמלא בסיפוק שמה שאירע לדמויות על הבד קרה להן ולא לנו.
"הבלתי אפשרי". מכבש של סנסציה ומניפולציה.
במלים אחרות, מרבית הסרטים האלה מיועדים למי שנהנים להתגודד סביב אתר שבו אירע אסון, אם זו שריפה שפרצה, תאונת דרכים קטלנית או בארץ, בעיקר פיגוע טרור. במקרים אלה מורה המשטרה לרוב לסקרנים שלא להתקרב לאזור שבו התרחש האירוע. הוראה זו תואמת את הרגשתי בנוגע ל”הבלתי אפשרי”, סרטו של הבמאי הספרדי חואן אנטוניו באיונה. אינני מוצא שום סיבה מדוע ראוי להתקרב אליו.
העובדה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי משמשת כאן אליבי ליצירת סרט, שבחסות הריאליזם מפעיל על הצופים מכבש של סנסציה ומניפולציה.
שמרני ומניפולטיבי
“הבלתי אפשרי” מציג את סיפורה של משפחה בת חמש נפשות, שנקלעה לצונאמי שפקד את תאילנד ומדינות נוספות ב-26 בדצמבר 2004 והפיל יותר מ-300 אלף קורבנות.
במקור זו היתה משפחה ספרדית; אך מכיוון שלסרט דובר אנגלית שמככבים בו שחקנים בעלי שם יש סיכוי רב יותר להרוויח בקופות, “הבלתי אפשרי” נסוג מיד מהאמת והפך את הסיפור לזה של משפחה בריטית אטרקטיבית. נמנים עמה הנרי (יואן מקגרגור), איש עסקים העובד באותו זמן ביפן, שממנה המשפחה יוצאת לחופשה לרגל חג המולד בפוקט שבתאילנד; מריה, אשתו (נעמי ואטס), רופאה שפרשה מעבודתה כדי להיות בצד בעלה ושלושת ילדיה; ושלושת הבנים: לוקאס המתבגר (טום הולנד) ושני אחיו הצעירים, תומאס (סמיואל ג’וסלין) וסיימון (אואקלי פנדרגאסט).
אין לי שום התנגדות לסרטי אסונות שעלילותיהם מומצאות, נוסח “הרפתקה בפוסידון” או סדרת סרטי “נמל תעופה”. יש מידה של הנאה משחררת בצפייה באסון המתואר בהם, במעקב אחר ההתמודדות אתו ובשרירותיות שבה אותם סרטים קובעים מי מבין הכוכבים הרבים של הסרט ישרוד באסון ומי ימות.
בזמנו, אגב, כאשר סרט האסונות עתיר התקציב “המגדל הלוהט” הוצג בתל אביב, נתלו מחוץ לבית הקולנוע שבו הוקרן תמונותיהם של כוכביו הרבים, והקהל הוזמן לנחש, תמורת פרס, מי מהם שורד בשריפה בגורד השחקים הגבוה ביותר בעולם שמתוארת בסרט ומי לא.
בסרטים אלה יכולנו ליהנות מכך שאנו חווים טראומה בלי לעבור אותה באמת; זה אינו אפשרי בסרט המתיימר לתעד את אחד מאסונות הטבע המחרידים ביותר שפקדו את האנושות. הבמאי באיונה מתיימר אמנם ליצור סרט אסונות ריאליסטי סביב האירוע שאמנם קרה, אך התוצאה, דווקא בשל כך, הגונה פחות מסרטי אסונות מומצאים; שכן, ניכר בה יותר מאשר בהם השימוש במניפולציות דרמטיות ורגשיות והרצון להתייהר ביכולתו של הסרט לזעזע אותנו.
וכל זה לשם מה? האם סיפורה של המשפחה בסרט אומר לנו משהו שלא נודע לנו על נפחו ומהותו של האסון מהדיווחים התקשורתיים על אודותיו, או להפך, מקטין את האימה לממדיה של החוויה שעברה משפחה אחת? ולא סתם משפחה, אלא משפחה לבנה מכובדת, אוהבת וחמה, שאמנם יש לה קצת בעיות (הרי סובל מבעיות עסקיות; מריה היתה רוצה לחזור לעבודתה), אבל תיאורה סטריאוטיפי לחלוטין. אני מציין את מוצאה ואופיה של המשפחה הניצבת במרכז הסרט, כי “הבלתי אפשרי” מתעלם כמעט לחלוטין מרבבות הקורבנות המקומיים ומתמקד בסיפורו של תא משפחתי מערבי אחד שנתון בסכנת הכחדה.
“הבלתי אפשרי” הוא ביסודו סרט נוסף שמציג אירוע היסטורי ציבורי דרך סיפורו של הפרט, כפי שעשה הקולנוע מאז ומעולם; אבל לעומת סרטים רבים שהשתמשו בנוסחה התסריטאית הזאת ביעילות, כאן היא מתכון לבנאליות ולנצלנות רגשית.
ולמה בעצם מתייחס שמו של הסרט? לאפשרות שאסון טבע בסדר הגודל הזה יתרחש? לכך שמשפחה כמו זו שמוצגת בסרט תיאלץ להתמודד עם אסון שכזה? או לעובדה שחופשה משפחתית משתבשת? האם אין “הבלתי אפשרי” פשוט עוד סרט על חופשה שהשתבשה, שמצטרף לקוטב סרטי האימים (לעומת הקומדיות הרבות) שתיארו אסון שכזה?
בהדרגה נהפך סרטו של באיונה למלודרמה שמונעת על ידי השאלה אם המשפחה, שהופרדה על ידי הצונאמי, תתאחד שוב. מהבחינה הזאת “הבלתי אפשרי” אינו שונה מסרטי אסונות ופנטסיה נוסח “היום שאחרי מחר” ו”מלחמת העולמות” בגרסתו של סטיבן ספילברג. נכון שבסרטים האלה אב המשפחה הוא הדמות הדומיננטית, בעוד שבסרטו של באיונה האם ממלאת את התפקיד הזה, אך אין בכך לשנות את המסר שהסרט נושא ואת צמצום האסון לממדיה של אידיאולוגיה שמרנית.
ככל שהסרט מתקדם כך האירועים שמתוארים בו, גם אם הם מתבססים על אמת היסטורית, מעוצבים באופן מניפולטיבי יותר ויותר, שמתאים לסרט אימים סוג ב’. אחת מנקודות השפל היא סצינה קצרה שבה מגיחה משום מקום קשישה (ג’רלדין צ’פלין) שמנסה לנחם את אחד הבנים הצעירים בפטפטת מיסטית על אודות היקום וכוכביו.
סוגים של סבל
יש סרטים שהם סתם מיותרים, ויש סרטים שהם מיותרים וגם מרתיעים. “הבלתי אפשרי” נמנה עם אלה המיותרים והמרתיעים כאחד. האירוע המתואר בו עודנו מדהים בעוצמתו המזעזעת, אך הזעזוע מסתמך יותר על הזיכרון של הדיווחים התקשורתיים שראינו מאשר על המוצג בסרט עצמו, שמטרתו גם לזעזע וגם להעניק לצופים הרגשה של פורקן.
שחקני הסרט משקיעים בו את כל יכולתם: אין ספק שהצילומים לא היו קלים מבחינה פיסית, בעיקר לנעמי ואטס ולטום הולנד, כבן המתבגר המתגלה כגיבור בן חיל, ובמידה פחותה גם ליואן מקגרגור. אבל שחקנים אוהבים תפקידים שמציבים בפניהם אתגרים שעשויים להעניק להם מועמדויות לפרסים (ואמנם, ואטס מועמדת בימים האלה לגלובוס הזהב על תפקידה בסרט), וצוות השחקנים עושים את עבודתם בנחישות הנדרשת. שחקנים גם אוהבים להפגין סבל וחוסן, אך במקרה הנוכחי הם עושים זאת בסרט שמנצל את סבלו של הזולת ליצירת רטט סנסציוני שטחי שנעדר כל תובנה אנושית בעלת עומק. הצפייה בו לפיכך אף היא סבל, אם גם מסוג אחר לחלוטין.
“הבלתי אפשרי”. בימוי: חואן אנטוניו באיונה; תסריט: סרג’יו ג’ סאנצ’ז; צילום: אוסקר פאורה; מוסיקה: פרננדו ולאזקז; שחקנים: נעמי ואטס, יואן מקגרגור, טום הולנד, סמיואל ג’וסלין, אואקלי פנדרגאסט, ג’רלדין צ’פלין
הוספת תגובה
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
