טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אפס ביחסי אנוש": חכם, מצחיק, רציני

"אפס ביחסי אנוש", סרטה המצוין של טליה לביא, מציג את תחושת החידלון 
של חיילות בבסיס צבאי בדרום. זהו סרט חכם ומתוחכם, מצחיק אך גם רציני, סרט ישראלי ללא מעידות שיוציא אתכם מהקולנוע עם חיוך גדול

תגובות

ב"אפס ביחסי אנוש", סרטה העלילתי הארוך הראשון של טליה לביא, אפשר לדון בהקשרים קולנועיים ישראליים מרובים. למשל, בהקשרה של הקומדיה הקולנועית, שכמעט נעלמה בשנים האחרונות מנוף הקולנוע הישראלי (להוציא כמה קומדיות המשתייכות לז'אנר האימה דווקא), ולביא, האשה הראשונה שכותבת ומביימת קומדיה קולנועית במקומותינו, מחזירה אותה למרכז ההוויה הקולנועית המקומית; בהקשרה של המסורת הקולנועית ארוכת השנים המתארת הווי צבאי, ובהקשר של תולדות הייצוג הקולנועי של נשים בצבא הישראלי ושל נשים בקולנוע הישראלי בכלל. כל אחד מההקשרים האלה ראוי לדיון נרחב בהתייחסות לסרטה של לביא; אך מיקומו של "אפס ביחסי אנוש" קודם כל בהקשר היסטורי, אידיאולוגי, חברתי ותרבותי עלול להסיט כעת את מוקד הדיון מעיקרו, שהוא הסרט עצמו, וסרט זה הוא בראש ובראשונה סרט מצוין: חכם ומתוחכם, מצחיק אך גם רציני ואפילו חמור לפעמים, תוקפני אך גם ספוג באנושיות.

הקולנוע הישראלי משופע בשנים האחרונות בסרטי ביכורים, שכמה מהם - כגון "המשגיחים" של מני יעיש, "הנוער" של תום שובל ו"שש פעמים" של יונתן גורפינקל - היו מצוינים, ואני כבר מצפה בדריכות לסרטיהם הבאים של יוצריהם. "אפס ביחסי אנוש" מצטרף לרשימת סרטים זו. הוא מגלה לנו יוצרת חכמה, מוכשרת, שיש לה מה לומר והיא יודעת איך לומר את זה. לפיכך, יותר מאשר למקם את הסרט בהקשריו השונים, אף כי הם רלוונטיים להנאה שהסרט מעורר, חשוב יותר בשלב הזה להרעיף עליו שבחים.

אפס ביחסי אנוש
ערן כהן

יצאתי מהקרנת הסרט כשאני מחייך חיוך גדול, לא רק מפני שמדובר בקומדיה והיא לעתים מצחיקה מאוד, אלא מפני שהצפייה בו, מראשיתו ועד סופו, מילאה אותי בסיפוק גדול שהנה ראיתי עוד סרט ישראלי ראשון מצוין, שאין בו מעידות, והנה עוד שם הצטרף למצבור ההולך וגדל של יוצרי קולנוע מוכשרים הפועלים בארץ ומנווטים את הקולנוע הישראלי עוד ועוד לעבר הישגים אמנותיים ניכרים.

מה חושבים המבקרים על "אפס ביחסי אנוש"? היכנסו לטבלת המבקרים

המבנה התסריטאי המחוכם והנועז אפילו מבחינת התזמון שלו, האיזון המיומן בין נימות רגשיות שונות, העיצוב הנכון של כל סצינה וסצינה, הדיוק הלשוני, הצילום היעיל, השימוש השנון במוזיקה מסוגים שונים (שחלק ניכר מהאירוניה בסרט נובעת ממנה) והליהוק המשובח - כל אלה הופכים את "אפס ביחסי אנוש" לקומדיה מצוינת שאני מקווה שהקהל יענה לה, כראוי לה.

עלילת הסרט מתרכזת במשרדי השלישות של בסיס צבאי בדרום הארץ שבהם משרתות חיילות, שתפקידן לתייק, לגרוס ולהכין קפה למפקדיהן. תסכול נשי, מקצועי, אינטלקטואלי ומיני הוא אחד הנושאים שבהם דן סרטה של לביא, וכל אחת מהדמויות בסרט מתמודדת עמו בדרכה. זהר הקיבוצניקית (דאנה איבגי) ממלאת את זמנה במשחקי מחשב ומוצאת פורקן לתסכוליה בהתנהלות מתריסה מבחינה מעשית ולשונית, שמסווה על פגיעותה. דפי (נלי תגר), חברתה היחידה בבסיס, שהיא חיפאית במקור, חולמת לעבור לקריה כדי להגיע סוף סוף לתל אביב ושם לשרת בקרבת מגדלי עזריאלי (היא אף כתבה מכתב לרמטכ"ל בעניין זה). אירנה (תמרה קלינגון) מסתכלת על שאר הבנות מריחוק מתנשא, עד שאירוע המתרחש בפרק הראשון של הסרט (שמחולק לשלושה פרקים, כל אחד מהם נושא שם של הגדרה של זהות נשית), משנה את אופיה וגישתה למציאות בעזרת תחבולה תסריטאית, החוצה את גבולות המציאות של הסרט לעבר המדומה כדי להציב אותה לא על סף התמוטטות עצבים אלא במרכזה; ורמה (שני קליין), המפקדת של החיילות, שמתקשה להתמודד עמן, חולמת על קידום צבאי.

למעשה, אין לסרט גיבורה מרכזית אחת, ואחת ממעלותיו היא האופן שבו הוא משוטט בין דמויותיו השונות (אלה שהוזכרו לעיל ודמויות נוספות), בעזרת המבנה העלילתי בעל שלושת הפרקים שלביא בחרה בו. כל פרק מספר סיפור משלו, כל פרק יכול היה להיות סרט קצר לכשעצמו, אך גם לא כך: הסיפורים קשורים זה בזה, עלילתית ותמטית, והם אלה שיוצרים את דיוקן המציאות המתוארת בסרט, שהיא מלוכדת ופרוצה בעת ובעונה אחת, ובאופן הזה מייצגת היטב את תחושת החידלון הממשי והנפשי שגיבורות הסרט מצויות בו.

מעלות נוספות של הסרט הן שאין בו גסות (וקומדיה צבאית שנשים במרכזה עלולה להזמין גסות, כפי שהוכיח ב–1985 "בנות" של נדב לויתן, שכתב אסי דיין) ואין בו רוע. מרגישים שלביא אוהבת את הגיבורות שלה, ואפילו כלפי רמה האומללה למדי היא מפגינה מידה לא מועטה של אמפתיה. יחסה לגברים המעטים המוצגים בסרט הוא כבר סיפור אחר, אך גם במקרה של הדמות הגברית המרכזית המופיעה בסרט, נדמה כי לביא מעדיפה להבליט את עליבותה יותר מאשר להפגין כלפיה זעם. עובדה זו מבליטה עד כמה סרטה של לביא נמנע מדידקטיות, וזו מעלה נוספת שלו, גם אם אמירותיו בדבר הבזבוז המשווע בצה"ל של יכולות נשיות הן ברורות. לביא מיטיבה לשלב אמירות אלה בתוך העלילות השונות המרכיבות את הסרט, כך שהן ינבטו מתוכן בחוכמה ולא ישתלטו עליהן.

אמרתי שאין לסרט גיבורה מרכזית אחת וכל השחקניות שלו עושות עבודה מצוינת, אך בכל זאת אני חייב לומר משהו על דאנה איבגי, שאמנם הסרט מספק לה את התפקיד הראוותני ביותר - כל שורות המחץ ניתנות לה והיא זו שמבצעת בסרט את המעשים האקסצנטריים ביותר - כך שהיא מושכת את הסרט לכיוונה; אך היא עושה את תפקידה כל כך טוב ומצליחה להפגין היטב את השילובים בין תוקפנות לפגיעות ובין התרסה לבהלה, שמאפיינות את דמותה, כך שהופעתה מעשירה את הסרט מבלי להפר את האיזון שבו. נדמה כי איבגי היא שחקנית שמסוגלת לעשות הכל. רק באחרונה ראיתי אותה מגלמת אשה הסובלת מפיגור שכלי בסרטו של אסף קורמן "את לי לילה", שהוקרן בפסטיבל קאן, והיא ביצעה תפקיד מסוכן זה לשחקנית בעוצמה, מבלי לגלוש לתיאטרליות, וכעת, בסרטה של לביא, היא חושפת את יכולותיה הקומיות בעדינות, מבלי להפריז בהן. איבגי היא מסוג השחקניות שאנו רואים בפניהן מה עובר במוחן, ולעתים, ב"אפס ביחסי אנוש", מה שחולף במחשבתה מתנגש במה שהיא אומרת או עושה, לעתים משלים אמירות ומעשים אלה, ולעתים מצחיק אף יותר מהם.

"אפס ביחסי אנוש". תסריט ובימוי: טליה לביא; צילום: ירון שרף; מוזיקה: רן בגנו; שחקנים: דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין, תמרה קלינגון, יונית טובי, יובל סגל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות