טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשים הסמויות מן האוזן

הן הלחינו בתקופות שנאסר על נשים ללמוד מוסיקה או לפרסם את יצירתן. סדרת קונצרטים מערערת על הקאנון הקלאסי הגברי בעיקרו

תגובות

האמירה "ימים יגידו" מבטאת בהקשר המוסיקלי את המחשבה שאיכותן האמיתית של היצירות תתברר בחלוף הזמן. ואכן, אפשר לחלק מבחינה זו את תולדות המוסיקה המערבית לשני תחומים: באחד, המואר, נמצאות כל יצירות המופת, שלכאורה שרדו בזכות גדולתן מאות שנים של תהפוכות סגנוניות ונותרו עדיין רלוונטיות, אהובות על הקהל, מושמעות באולמות הקונצרטים ונלמדות באקדמיות למוסיקה. התחום השני, האפל, הוא סל ניירות מוסיקלי שאליו הושלכו כל היצירות שכנראה לא היו טובות דיין כדי לשרוד את "משפט ההיסטוריה", ונידונו לשיכחה.

סידרת קונצרטים חדשה, "תגליות" שמה, מציבה סימן שאלה מעל המוסכמה הזאת אודות אותו "משפט היסטוריה" מסתורי. היא מציגה לקהל שישה קונצרטים ובהם מוסיקה בעלת גדולה שנשכחה מלב ונמחקה מהרפרטואר הקלאסי השגור. הפסנתרן והמרצה תומר לב, שבעבר כבר הוכיח את בקיאותו ביצירות שמחוץ לרפרטואר בסדרה ששמה היה, אכן, "משפט ההיסטוריה" - חוזר כאן בסדרה החדשה שהגה, שתיפתח בקונצרט שכולו יצירות מאת נשים מלחינות (אולם קלרמונט באוניברסיטת תל אביב, חמישי: 19:30, שבת: 10:30). בהמשך השנה היא תציג מוסיקה מרוסיה תחת שלטון סטאלין; יצירות שכתבו בני דורו של בטהובן בתחילת המאה ה-19, בהם מלחין גדול שנשכח - לודוויג טואילה; וכן יצירות נשכחות של מלחינים מוכרים.

גטי אימג'ס

ובכן, האם באמת צודק משפט ההיסטוריה והמופתי הוא השורד? אולי המקרה המובהק ביותר שמערער על כך הוא זה של יוהן סבסטיאן באך. אחרי מותו ב-1750 הוא נשכח, ויצירותיו לא בוצעו יותר: נכון שיודעי-דבר תמיד נשאו את גדולתו והעבירוה מדור לדור, וידוע במיוחד מקרהו של מוצרט, שהושפע מאוד מבאך ולאחר שהתוודע לכמה מיצירותיו החל להלחין בסגנונו. אבל 80 השנה שחלפו בין מותו של באך לבין ביצוע פומבי מתוקשר של יצירה שלו ("מתיאוס פסיון", בניצוח מנדלסון, 1829) - ביצוע שנתן את האות לשגעון באך שסחף את כל אירופה - חלפו בדממה.

הדוגלים בדטרמיניזם היסטורי יאמרו ודאי שמנדלסון או לא מנדלסון, באך חייב היה להתגלות. אי אפשר לדעת - בוודאי לא לדעת אם באך היה זוכה להכרה עולמית גורפת אילו התגלה, למשל, על ידי מוסיקולוג אלמוני במאה ה-20: אולי אז היה נגזר על יצירותיו, כמו על אלה של מאות מבני דורו, להתכנס בהוצאות מדעיות מלומדות על מדפי החוגים למוסיקולוגיה, ולהיות מקור לפליאה והנאה לקומץ קטן של מומחים למוסיקת הבארוק. אבל באך הצטרף למאגר הרפרטוארי הגדול שנקרא "קאנון" וזכה לחיי נצח.

ומהו אותו קאנון, אותו מועדון אקסקלוסיבי שפותח את שעריו למוסיקה מסוימת ונועל אותם בפני אחרות? במידה רבה זוהי מערכת של אידיאלים אסתטיים המשקפים את טעמם של יוצרי המוסיקה ושל המקשיבים לה - עניין דינמי התלוי בזמן ובמקום. אבל הקאנון הוא גם תוצר של נסיבות חוץ-מוסיקליות: מאבקי כוח, אינטרסים, ופוליטיקה פנימית המשפיעים על הרכבו.

דניאל צ'צ'יק

בזמנו של באך, למשל - ולכל אורך המאה ה-18, עד השליש השני של ה-19 - לא היה נהוג לבצע יצירות מן העבר, ולכן הקאנון באותם ימים היה מורכב בעיקר מיצירות בנות אותו זמן. ועם זאת לא ברור, למשל, מה היה תפקידו של קרל פיליפ עמנואל, בנו הבכור של באך ואחד המלחינים החשובים של זמנו, בהצנעת יצירותיו וזיכרו של אביו: ידועה האנקדוטה לפיה הוא הציג את עצמו כ"בנו של נגן העוגב המהולל יוהן סבסטיאן באך".

הסידרה "תגליות" תיפתח ביצירות לא ידועות של מלחינות נשים מהמאה ה-19. הקונצרט מביא מבחר נהדר, למשל מיצירותיה של קלרה ויק, פסנתרנית גדולה בזמנה שהתאהבה בצעירותה במלחין רוברט שומאן, אהבה שגרמה להם לברוח ממקומם ואף ולהילחם באביה של קלרה, שהתנגד לנישואיהם והטיל עליהם סנקציות משפטיות.

עוד מיוצגת בקונצרט פאני הנזל, אחותו של פליקס מנדלסון ומלחינה מחוננת, שאביה ואחיה אסרו עליה להוציא לאור את יצירותיה. כן אפשר יהיה לשמוע את ססיל שאמינאד עם המוסיקה הסוחפת שלה לפסנתר, את אלמה מאהלר, פולין ויארדו ואוגוסטה הולמס. וגם את המלחינה הצרפתייה מתחילת המאה ה-20 שיצרה מוסיקה מודרניסטית נועזת לפני מותה המוקדם בגיל 25 - לילי בולנז'ה, שאחותה המוסיקאית נדיה התפרסמה יותר ממנה.

תומר לב
מילרוד מוטי

למה נשכחו המלחינות האלה? האם נשים כתבו מוסיקה אחרת? אם לשפוט על פי תחומי אמנות אחרים, יש ליצירה נשית אפיונים משלה, אם כי במוסיקה, נטולת המילים והייצוג הוויזואלי, קשה מאוד להבחין בכך. מה שכן ניתן לומר הוא שבמאה ה-19 היו ז'אנרים אופייניים לנשים מלחינות - קאמרים, קטנים, צרי יריעה, מיועדים לביצוע בחדר ("קאמר" בגרמנית - פנימה) - ז'אנרים שהסתדרו היטב עם הסטריאוטיפ שממקם נשים בבית.

כלומר, נשים נדחפו להלחין מוסיקה קאמרית קודם כל משום שהן פעלו בעולם גברי כוחני, שאסר עליהן ללמוד קומפוזיציה באוניברסיטה, שמנע מהן לנצח על תזמורת, לנהל משא ומתן על הפקה, לגייס תקציבים. ספרים, הוצאות לאור, הרצאות - בכל אלה לא היתה להן דריסת רגל. היצירות שלהן, גם אם נעשו, לא יכלו להיראות.

קונצרט הבכורה של "תגליות" הוא אפוא מעורר סקרנות. תומר לב, ואתו המצו-סופרן קארין שיפרין, נגן העוגב אלכסנדר גורין ועוד נגנים ונגניות (אירנה פרידלנד, מיכל בק, יואל קולינר ואבינועם שלו במגוון כלים), יחזירו אולי את המוסיקה הזאת למקומה הטבעי: לבימת הקונצרטים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות