סביר שרבים מהנוכחים אמש בקונצרט של תזמורת הבארוק, שבו כיכבה בין השאר הסוויטה התזמורתית מס' 1 (מס' 1066) של באך, שמעו בנעוריהם את היצירה הזאת לא אחת בקונצרטים של הפילהרמונית, למשל. אז הם קיבלו אותה בלבוש מצוחצח, מושלם, הדור. הפעם הם יכלו לשמוע אותה יצירה בלבוש שונה מאוד (שיש המכנים אותו "צליל רזה" או "פריך") ולהיווכח עד כמה נגינה "בארוקיסטית" של היצירה היא העדיפה. כך גם אם לא כל הזוויות מהוקצעות עד הסוף בשלמות טכנית ותיאומית. המלה שמתבקשת אצלי לאחר קונצרט זה כקולעת - לאיפיון העדיפות הבארוקיסטית - היא "חן". או, מבחינת הקשב, משפט כמו "כשהצליל קטן יותר; תשומת הלב לפרטים חדה יותר".

הסוויטה המוכרת הנ"ל ולצדה הקונצ'רטו לצ'מבלו בפה מינור מס' 1056 של באך, ועוד שתי שרשראות מחול מתוחכמות ועתירות הפתעות, בדמות הסוויטה "העמים העתיקים והמודרניים" של טלמן וסוויטה מתוך "האינדיאנים האצילים" של ראמו, הצטרפו אפוא (כך הרגשתי) למעין אישוש נוסף של "צדקת" התנועה הבארוקיסטית. זה התרחש יום לאחר שהובא למנוחות אחד מראשי מייסדיה של התנועה, הצ'מבלן גוסטב לאונהרדט, כפי שציין תלמידו, נגן הצ'מבלו הוותיק קטיל האוגסאנד - אשר ניצח על הקונצרט אמש - בדברי קישור מלבבים ושופעי ידידות שנשא.

אבל ההמרה לבארוקיזם עדיין מלווה מיני לבטים (לפחות אצלי). למשל: האם צ'מבלו, גם בעל צליל ערב כמו זה ששמענו אמש, יכול לשכנע אוזניים מקולקלות, שגדלו על פסנתר, מבחינת הבאת רושמו של הקונצ'רטו הנ"ל של באך למקסימום? בהקלטה, שבה מהנדסים ומשפרים את הבאלאנס ודאי כן; בקונצרט חי כמו אתמול - ספק. לאחר ההרהורים האלה חובה לשבח את נגינתה של תזמורת הבארוק, עם קשתניה שנשמעו מלוכדים ובוטחים ועם שלושת הנשפנים האורחים. הם בנו לנו ערב שכולו מטעמים.

תזמורת הבארוק ירושלים. מנצח וסולם בצ'מבלו: קטיל האוגסאנד (נורווגיה). כנרת ראשונה: נועם שוס. אולם ענב בתל אביב