באחת התוכניות של סדרת "אינטרמצו עם אריק" בטלוויזיה החינוכית הציג העורך והמגיש אריה ורדי לאורחו, המנהל האמנותי של קאמרטה אבנר בירון, שאלה מחמיאה מאוד. ניסוחה, בקירוב, היה: "אומרים שהתזמורת שלך מנגנת היטב רק תחת ידך". בירון הכחיש זאת, בנימוס ובחצי חיוך, והבטיח שנגניו עושים את מלאכתם כראוי גם כשמובילים אותם מנצחים אחרים. אפשר לומר שחלק מהקונצרט הנוכחי של תזמורת קאמרטה נשמע כמו אישוש להבטחה של בירון: ביצירות האינסטרומנטליות של התוכנית הפגין תלכיד קאמרטה את מיטבו (קבוצת מיתרים שאין דומה לה בתזמורות קאמריות בארץ) - הפעם תחת ידו של המנצח האורח שלו עד-אל.

מדובר ב"אריות ומחולות עתיקים" מאת רספיגי - שהם עיבודים של מלחין בן ראשית המאה ה-20 ליצירות של מלחינים רנסאנסיים לא הכי מצטיינים (יחסית) - ולא כל שכן ב"הנשים טובות המזג" של טומסיני, אף הוא מלחין מראשית המאה ה-20. במקרה זה היצירה מבוססת על סונטות של דומניקו סקרלטי, ומדובר אפוא בחומר שנלקח מפריו מלחין גאוני ותוזמר ביד אמן, עם תוצאה בהתאם: הביצוע שהעניקה קאמרטה לסוויטה (לא אהסס לכנותה "נפלאה") היה מן המטעמים הכי טעימים שבהן זיכתה אותנו התזמורת באחרונה.

כך יצא שהקונצרט הפריך את התחזית: הערכתי שה"תוך" של הכריך - הקנטטה החילונית מס' 209 של באך, לסופרן סולו ("לא יידע צער"), יהיה מסמר האירוע ולאכזבתי חלק זה לא מילא את הציפיות. אולי משום שהזמרת הבריטית האורחת לא היתה בכושר: היגוי המילים האיטלקיות בפיה לא היה ברור דיו (כך גם בקנטטה "על גדות הטיבר" של אלסנדרו סקרלטי) ולעתים היה רושם שהדינאמיקה מושפעת מצלילים שנוח לה טכנית להבליט. והעיקר: בקנטטה של באך, תזמורת קאמרטה - בהיותה תזמורת מודרנית, לא "בארוקית" - לא נשמעה מתאימה. הצליל היה כבד בכלל, באסי יתר על המידה בפרט, עם תחושה של עודף נגנים על הבמה.

תזמורת קאמרטה בניצוח שלו עד-אל. סולנית: הזמרת קתרין פיוג. מוזיאון תל אביב (13.1)