קהל לא גדול השכיל להיות נוכח בהופעת רביעיית הזמרות "אנונימוס 4", המציינת במסע קונצרטים בינלאומי מלאות 25 שנה לפעילותה. בביקור קודם כאן (לפני כעשר שנים) הגישו הארבע קונצרט ימי-ביניימי שהתברר כמאתגר יתר על המידה - לקהל רגיל של הסצנה הקלאסית; הפעם הן עסקו שוב במוזיקה פרה-רנסאנסית, כדרכן, אבל התפריט היה מגוון יותר, ערוך בתבונה.

לא היה רגע חלש באירוע, שבו זומרו בלי הפסקה (למעט מחיאות כפיים מיותרות לאחר רוב הקטעים) 22 קטעי מוזיקה: רובם שירים של טקס דתי או תוכן אמוני נוצרי, מהם שירי עם חילוניים, מוזיקה שרובה מימי הביניים ומיעוטה שלוש יצירות בנות זמננו שאפשר לראות בהן מחווה למוסיקה ההיא. חרף הידידותיות היחסית גם זו היתה תוכנית נועזת, נאמנה לדרך שקבע לעצמו ההרכב למן היווסדו; נועזת בכך שאין בה כמעט שום מנגינה קליטה, שום קריצה לרבים. התעוזה רוככה בכך שהגשמתה נישאה על קולות רכים זכים, מענגים בנפרד וכתלכיד. שבח נוסף: הביצועים נמנעו מכל אקספרסיה זולה.

יצא דופן בתוכנית שיר עממי אמריקאי מהמאה ה-19, "הבה נלך אל הנהר" שמו, מלודיה חביבה פשוטה ש"שיבשה" מעט את האווירה המעט מיסטית. לא היה אפשר גם להתעלם מהשיר "המדען" מאת המלחין בן זמננו ריצ'רד איינהורן, שהטקסט שלו חוזר פעמים רבות על המשפט "בכל זאת נוע תנוע" של גליליאו, שיר שלוכד את האוזן בפשטות הרעיון, בשימוש הנחמד באפקט העיצורים וב"סיבוב" שמבטאת המוזיקה. גם יצירה חדשה אחרת, מאת דיויד לאנג, התייצבה כפריט בולט בנוף הקונצרט.

הערה בהיבט ארגוני: מרגיז שדף התוכנייה שחולק לא היה ידידותי, אלא מין כתב חידה שרק גרם מבוכה, ועמעום האורות באולם הוסיף לקושי. ככל שהצלחתי לברר, לא האמניות האורחות הן שיזמו את ההחשכה האווילית הזאת.

רביעיית הזמרות "אנונימוס 4" מארצות הברית. המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 20.1