כדי להתרשם מהמיצב החדש של אריק לוי, שמוצג בחלל התצוגה החדש של קרן ביזאצה, צריך תחילה לעבור על פני תצוגת הקבע של הקרן. אטרקציה רודפת אטרקציה כאילו היה מדובר במין דיסנילנד של מעצבים: מכונית מיני שחורה ומכונית אמריקאית ישנה ללא גג, מטוס פרטי, פינוקיו ענק, חיילי שחמט בקנה מידה אנושי, אבזרי אופנה מוזהבים כבירי מימדים ועוד ¬ כולם כוסו על ידי מעצבים בעלי שם כמו חיימה חיון, פביו נובמברה, אלסנדרו מנדיני, פטרישיה אורקיולה, טורד בונטייה, אטורה סוטסאס ועוד, באריחי הזכוכית שמייצרת חברת "ביזאצה" האיטלקית.

מיצב הקבע של לוי ¬ התוספת האחרונה לחלל התצוגה שנפתח בחודש יוני בעיר ויצ'נזה שבאיטליה (השוכנת בין ונציה למילאנו) ¬ מוצג בחלל אינטימי יותר מהחללים האחרים ששטחם הכולל 10,000 מ"ר. הדבר הראשון שנגלה מבעד לפתח הכניסה לחלל הוא מין אוביקט מצולע, מכוסה באריחי זכוכית קטנים שחורים ומנצנצים. אורכו כשבעה וחצי מטרים וגובהו כששה מטרים, והוא נראה כאילו מטאוריט מהחלל החיצון נחת במרכז החדר.

בצדו השני של האובייקט פער לוי פתח שמאפשר כניסה אל תוך האוביקט, מין חדר בעל מאפיינים חזותיים יחודיים: גם הוא מחולק למצולעים, המצופים בבד ירוק זרחני. בצדו האחד גומחה המזמינה להתפרקדות, בצדו השני ספק פסל ספק ספסל כסוף ומצולע, מעל גוף תאורה ישן של לוי בשם "Fractal Light", גוש סבוך של מנורות, חוטים ומנגנון הפעלה שמייצר אור מעבדתי. די להכניס את הראש לבדו לחלל הפנימי כדי להתרשם מהניתוק החושי שהוא יוצר אצל מי שיכנס אליו: הוא מבודד את הרעש מבחוץ ויוצר ניתוק ויזואלי מהסביבה החיצונית.

העיסוק באובייקטים מצולעים, כמו גם שמו של האובייקט, "Rock Chamber", לא אמורים להפתיע את מי שעוקב אחר עבודתו הפחות מסחרית של לוי בשנים האחרונות. מבחינה זו אפשר לראות במיצב תמצית מזוקקת של אחד העיצובים הידועים של לוי ¬ "Rock", אובייקטים בקונפיגורציה מצולעת שמתקבלת באמצעות גריעת חלקים ממסה ותורגמה עד היום למגוון מוצרים ואוביקטים פיסוליים, החל משולחן קפה ועד לפסל בגובה שישה מטרים.

במיצב הנוכחי ממשיך לוי את מה שהציג במגוון גלריות ותערוכות בעולם: בארמון הקריסטל של סווארובסקי שהתקיים במהלך יריד העיצוב של מילאנו ב 2009; בשתי התערוכות שהציג בגלריית אלון שגב בתל אביב, זו מלפני שנתיים וזו שנפתחה בספטמבר האחרון ותהיה פתוחה עד סוף החודש; בתערוכה "דיגיטל קריסטל" שמוצגת בימים אלו במוזיאון העיצוב בלונדון; בתערוכה "שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה", שתיפתח היום בפאריס; ועוד.

במיצב הנוכחי לוי ממשיך גם את העיסוק שלו באמנות הווידיאו. בחלל נוסף הוא מציג עבודת וידיאו ושמה "אמת וירטואלית", שמשנה את פניה בהתאמה לאינטראקציה שיוצר אתה המבקר בחלל התצוגה. הצורות המצולעות שמוקרנות על הקיר משקפות את התנועה בחלל ויוצרות מודל שאפשר לגרום לו להשתנות אבל אי אפשר לשלוט בו, "כמו אהבה", אומר לוי. "אנחנו לא יכולים לשלוט באהבה; או שאנחנו אוהבים או שלא".

בחלל זה מציג לוי גם מודלים קטנים שנוצרו בהדפסת תלת ממד מתוך הצורות שנוצרו בעבודת הוידיאו. מודלים אלה מוקמו בשתי ויטרינות זכוכית כמו היו מאובנים שמוצגים במוזיאון טבע. בנוסף, בדומה לטיפול בקירות שעשה בתערוכה הנוכחית בגלריית אלון שגב, גם פה טיפל לוי בקירות, בניואנס שבקושי אפשר לשים אליו לב, בהתערבויות פיסוליות ומיצביות קטנות בחלל, דוגמת ביטולן של פינות אחדות בקירות החלל ויצירתן של צורות היוצאות מהקיר במקומן, דבר הבא לשבש את תפישת החלל האוטומטית של המבקר.

פחות קישוטים

המיצב של לוי שונה בתכלית משאר המוצגים בחלל התצוגה של קרן ביזאצה, שהושקה בחודש יוני מוקדם יותר השנה במה שהיה פעם חלק ממפעל החברה, כמרכז ללא מטרות רווח להצגת עיצוב ואדריכלות עכשוויים הפתוח ללא תשלום לקהל הרחב. הוא פחות קישוטי, יותר קונצפטואלי, אינטלקטואלי, אינטליגנטי ואקספרימנטלי.

עדות לכך אפשר למצוא כבר בשם המיצב ¬ צמיחה או גידול נסיוניים" (Growth
Experimental), כמו גם בטקסט שתלוי על הקיר שמציג את החזון העתידני של לוי: "אנחנו האנשים הפרה-היסטוריים של העתיד, והצורה והמבנה האלו יכולים לייצג את ה'מערה' העתידית. בנוסף הם גם אמורים להעלים את ההקשרים הרגילים שלנו לחלל שבנוי מקירות ופינות ישרים, הנותנים לנו נקודות יחוס לעין, למחשבה ולגוף".

כך, ככל שנשארים בחלל יותר זמן מתרגלים לצורות הלא סימטריות ולמצולעים השונים, אבל מצד שני מתעוררת גם תחושה של חוסר נוחות. אולם אף על פי שמדובר בעבודה אינטלקטואלית, הרגש חשוב ללוי יותר. כמה רגעים לפני הפתיחה הוא מבקש להדגיש: "פחות חשוב מה אתה הולך לראות, חשוב יותר מה אתה הולך להרגיש".

ועדין, לאור הפער שבין התוצאה האמנותית של לוי לבין שאר המעצבים, מתבקש לבדוק עד כמה התוצאה מוכתבת על ידי בעלי החברה, המוכרת את אריחי הזכוכית שלה בכל העולם (וגם בישראל על ידי חברת "חזי בנק"). לוי מודע לפער שבין ההבט האמנותי של העבודה שלו לבין ההבט המסחרי של החברה אך הוא לא מוטרד.

"פגשתי את פיירו ורוזלה ביזאצה לפני כחמש שנים", הוא מספר. "הם הביעו עניין בעבודה שלי למרות שהיא לגמרי האנטיתזה לפעילות השוטפת שלהם, מה שהיה מעניין לאור העובדה שהם איטלקים, רומנטים, שנמצאים בסך הכל שעת נסיעה מוונציה. הקרן רכשה את האוביקט הגדול כבר לפני כמה שנים והרעיון היה להפוך את זה למטאוריט עם כיסוי מיוחד, בניגוד לעבודות אחרות שלי שמצופות בפלדה משויפת כמו מראה.

"הוא תמיד היה בצבע שחור מט, כאילו הוא נשרף, אבל לא כי מישהו שרף אותו אלא כי הוא הגיע מהחלל החיצון וקיבל עור חדש שנושא עמו את המדע, ההיסטוריה, האנרגיה. זה לא מקרי: המעטפת של מעבורות חלל עשויה מקרמיקה וזכוכית, שני החומרים היחידים שיכולים לעמוד בטמפרטורה גבוהה כל כך. כך, הקונפיגורציה של אריחי הזכוכית סיפקה את הקשר המדעי, או הבדיוני, בשבילי".

לא מטריד אותך שאולי משתמשים בך ליחסי ציבור? למכור יותר?

"זה לא המצב. ביזאצה היא אמנם חברה פרטית אבל בדרך כלל לא נתקלים בסוג כזה של תמיכה או שיתוף פעולה בין חברות מסחריות למעצבים. בעבר ובהווה, ובטח בעתיד, אלו הפטרונים החדשים של אמנות, אדריכלות ועיצוב. הם תמיד היו ותמיד יהיו. קח לדוגמה את רולף פלבאום, יושב הראש של ויטרה, שפנה לזאהה חדיד שמעולם לא בנתה שום דבר ואמר לה קדימה, תעשי. זה קומישן, זה כוח, לא רק כלכלי אלא גם אינטלקטואלי ורגשי, שזה משהו שחשוב לעשות.

"קח לדוגמה את הקרן של לואי ויטון או של פראדה. לסוורובסקי יש מוזיאון, יש להם 700 אלף מבקרים בשנה. זה מדהים. ועדיין, זה אף פעם לא ישתווה לפעילות המסחרית של החברות האלו, אלא אם כן זה יגיע למספרים אדירים. ברור שיש לזה השפעה על התדמית של ביזאצה אבל זה נהדר בעיני. כשעיר מבקשת מאדריכל שיבנה בניין זה אותו הדבר. המקרה של פרנק גרי בבילבאו, זה קומישן של משפחת גוגנהיים שתמיד היתה פטרונית של האמנות. אני חושב שזה שילוב נהדר ומובן שהכל בזה חייב להיות מדויק ואלגנטי. מה לעשות שהממשלות לא מתקצבות כאלו דברים, גם אם הן מאוד רוצות".

אני לא בטוח שזה אותו דבר. זה אולי דומה, אבל זו עדיין חברה מסחרית.

"לצד המסחרי יש כמובן חשיבות גם פה בקרן, אבל צריך לזכור שיש לקרן מנהלת אמנותית שמקבלת את ההחלטות. התפקיד שלה לוודא שהמותג או הכסף לא בולעים את הקרן. קודם כל זו קרן. אנחנו לא יודעים כמה מבקרים יגיעו לקרן וכמה יכתבו עליה בתקשורת, ובכל מקרה זה לא יהיה המדד לבדוק את ההצלחה של הקרן או של התערוכה".

ציינת ששיתופי פעולה מסוג זה הם חדשים יחסית בתחום העיצוב לעומת האמנות. איך תגדיר את המיצב שלך? זה משנה בכלל?

"כעיקרון לא אכפת לי. אם היה לי אכפת הייתי מגדיר את זה, אבל אני לא צריך את זה והעבודה לא צריכה את זה. זאת גם הסיבה שגם אמרתי, שקודם חשוב לי שתרגיש את העבודה לפני שתהפוך את החוויה למלים.

"לעיצוב אין את המסורת של שימור, לעומת עולם האמנות. תעשיית העיצוב מייצרת דברים לשימוש וכשמשהו נשבר אתה קונה חדש; הפונקציונליות והשימוש עומדים במרכז התעשיה הזו. ב 10 20 השנים האחרונות העיצוב השיג הרבה כוח והרבה כסף. אפילו סבתא שלי משתמשת במלה עיצוב, ובסופרמרקט אתה יכול למצוא משחת שיניים מעוצבת. עיצוב הוא כבר מותג בפני עצמו לאושר, להצלחה, וכן הלאה.

"הבעיה היתה שעולם העיצוב לא ידע מה הלאה. נגמר היריד במילאנו, מה עכשיו? יש אבטיפוס שעלה 50 אלף יורו, מה אתה עושה, זורק אותו? כולנו התחלנו להגיד אל תזרוק את הילד שלי, אני אוהב אותו. אבל מה אתה עושה אתו? התחיל דיון שאמר בוא נציג את זה. ואז אנשים באים ומביעים עניין, ואז אתה אומר בוא נשים עוד אחד. המעצבים למדו מעולם האמנות איך להתנהג ואיך לשמר. התוצאה היא פרדוקס שאתה הולך למוזיאון ואתה רואה כיסא שאתה לא יכול לשבת עליו. זה אנטיתזה של המוצר אבל זה הרעיון במוסדות כמו הקרן של ביזאצה. בעוד 10 שנים הדיון הזה ייעלם כי לא יהיה מקום שלא יעסוק בשימור של עיצוב ובקשר או בטשטוש בין שני התחומים".

אפרופו בעוד 10 שנים, בשנה הבאה אתה תהיה בן 50. משברים? מחשבות?

"משבר ממש לא. לא שאין מחויבויות ולחץ אבל זה נורמלי. אני בעמדה שעשיתי מספיק לדעת פחות או יותר מה אני עושה ומאיפה אני מגיע. עשיתי מספיק כדי שאנשים יוכלו לבחון את מה שעשיתי והם יכולים להגיד אנחנו מעוניינים לעבוד אתך כי יש לך משהו מעניין להגיד.

"כל תערוכה היא לידה, כל פתיחה של תערוכה נוגעת בהמון מקומות ברגש ובמוח, אתה לא באמת יודע מה תהיה התגובה. אתה עומד על הבמה ואנשים מסתכלים ואתה לא יכול לדעת מה תהיה התגובה שלהם. אתה חשוף, כל ה 49 ומשהו שנים שלך. והנה, נפתחת עוד תערוכה בפאריס, העיר שבה אני חי, זה מפחיד. כל פתיחה היא מפחידה".