מי שיבקר בתערוכות הבוגרים של המחלקות לצורפות בבתי הספר לעיצוב בישראל יוכל לגלות מגוון רחב של ביטויים יצירתיים ועכשוויים, החל מתכשיטי אופנה מקוריים ועד לאביזרי לבוש יוצאי דופן. שרון וייזר־פרגוסון, אוצרת משנה באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, היתה שמחה אם לאופני הביטוי של המעצבים הצעירים היה מצטרף עיסוק נוסף: העיסוק ביודאיקה. זו לא מחשבה מופרכת, שכן עיסוק זה היה נפוץ בעבר במחלקה למלאכת המתכת, כפי שהיא נקראה בזמנו בבצלאל, אולם מאז שתחום היודאיקה נהיה פחות אופנתי, רוב המעצבים מדירים ממנו את רגליהם.

“אפשר לעשות יודאיקה אחרת”, קובעת וייזר־פרגוסון, אוצרת התערוכה “וולפרט וגומבל: חלוצי הצורפות המודרנית בישראל”, שנפתחה ביום שישי האחרון במוזיאון ישראל, ומבקשת להראות דווקא בעזרת מה שנעשה לפני עשרות שנים, שמודרניות היא לאו דווקא עניין של הזמן שבו נוצר האובייקט.

הצורפים ילידי גרמניה, יהודה לודוויג וולפרט ‏(1900–1981‏) ודוד היינץ גומבל ‏(1906–1992‏), עלו לארץ ישראל מגרמניה באמצע שנות ה–30. באותה תקופה, מספרת וייזר־פרגוסון, גדשו את שוקי הארץ חפצי פיליגרן אוריינטליים לצד תשמישי קדושה, שעיצובם מסורתי ועיטוריהם סמלים יהודיים למכביר. לעומתם, וולפרט וגומבל היו מהראשונים שאימצו את הסגנון המודרני שהתאפיין בצורות חלקות, זורמות ופונקציונליות לעיצוב תשמישי קדושה ומצווה.

בתערוכה מוצגות בפעם הראשונה יצירותיהם מתחילת דרכם בגרמניה, מתקופת פעילותם כמורים ויוצרים בארץ, ועד לשנותיהם האחרונות, שבהן יצרו והשפיעו גם מחוץ לגבולות ישראל, ובהן - בית מזוזה, קערה, קופסת אתרוג, מנורות חנוכה, פמוטות, כתרי תורה ועוד. “יודאיקה היא לא בהכרח חזרה על דגמים מסורתיים או העתקה של דורות קודמים בגרסאות שונות. לוולפרט וגומבל היתה ההבנה שצריך ליצור מתוך רוח התקופה, שאפשר לחדש ביודאיקה, זה חלק מהתרבות שלנו”, אומרת וייזר־פרגוסון.

“לצערי כיום מעט מאוד מעצבים יוצרים יודאיקה לעומת מה שהיה פעם, כשחשבו שהעיסוק בחפצי יודאיקה היא תרומה לאומית, שיש פה עניין בחידוש מראה האומה, המראה של הרחוב שלנו, של התרבות שלנו, כשרצו ליצור חפצים חדשניים ומודרניים. היום כמעט כל הבוגרים יוצרים רק תכשיטים. אני מצפה, ואני מקווה שאני לא נאיבית, שיימצא המקום גם ליצירה מהסוג הזה. יודאיקה היא לא דבר מיושן או ארכאי”.

אבל זו התדמית שלה.

“את זה אני אשמח לשנות”.

תערוכה יכולה לשנות תדמית?

“אני מקווה שכן. אם הקהל יתעניין וירצה לקנות כאלו דברים אני מקווה שזה יעודד אנשים גם ליצור”.

אותיות עבריות

סיפורם של וולפרט וגומבל הוא סיפור ראשיתה של הצורפות והיודאיקה המודרנית בישראל. הם היו ממייסדי “בצלאל החדש”, בית הספר לאמנות ואומנות בירושלים, ששם לו למטרה להכשיר אמנים־מעצבים “שיסייעו לשיפור הטעם הטוב” של בני היישוב וייצרו סביבת חיים נאה יותר בארץ המתפתחת. במקום הונהג הסגנון המודרניסטי ושיטות הלימוד היו ברוח ה”באוהאוס”, בית הספר לאמנות ועיצוב שנפתח ב–1919 בוויימר שבגרמניה.

דרכם הייחודית של וולפרט וגומבל בצורפות ובעיצוב תשמישי קדושה ומצווה התגבשה בשנים אלה, ועיקרה - הכרה עמוקה של החומר ותכונותיו, הרמוניה בין החומר לצורה, שילוב ציטוטים מן המקורות בגופנים חדשים כדי להעניק ליצירות אופי עברי מודרני, והכנת חפצים בעבודת יד לצד תמיכה בעיצוב תעשייתי. דורות של תלמידים המשיכו אחר כך את דרכם הסגנונית.

“וולפרט וגומבל פעלו במקביל לאמני יודאיקה רבים שפעלו בישראל באותה תקופה, שהיתה אז מאוד פופולרית, אבל מבחינת הערכים שאנחנו שופטים בעזרתם עיצוב כיום - סגנון, חדשנות או איכות יצירה - הם היו יוצאי דופן. הם הביאו אתם בשורה ויצרו שינוי, גם ביצירה שלהם וגם מתוך העובדה שהם לימדו בבצלאל כ–20 שנה. הם הקימו דור של צורפים שגדלו על ברכיהם, לקחו את הרעיונות שלהם ופיתחו אותם הלאה”, אומרת וייזר־פרגוסון.

איך זה בא לידי ביטוי באובייקטים שהם עיצבו?

“מה שהנחה אותם היה עיצוב פונקציונלי מתוך מחשבה על המהות של החפץ, על השימוש שלו, כשכל השאר מיותר ואפשר להוריד אותו מהחפץ. סמלים יהודיים, עיטורים - כל מה שאנחנו רגילים לראות על יודאיקה מהמאה ה–19 וקודם לכן - זה יורד מתוך הבנה שלא צריך. כלי יפה מבחינתם היה כלי שנוצר בעיבוד משובח של החומר, מתוך הבנה של הפונקציה של החפץ, של האופן שבו אפשר לעבד את החומר. כל אלו ביחד יוצרים כלי מודרני עם צורות זורמות, חלקות, ששונה ממה שראינו קודם”.

ומה מבחינת השימוש באותיות?

“האותיות העבריות היו לאבני יסוד של רבות מיצירותיהם, ביטוי ללאומיות ולרוח היהודית המתחדשת. השימוש באותיות תפס במיוחד את וולפרט כי גומבל לא גדל בבית דתי ולא דיבר עברית עד שהגיע לארץ. וולפרט הבין את המשמעות שיש לאות העברית כחלק מהותי של היצירה עצמה. גם פה הם תפסו את האותיות והכתב העברי כעניין מהותי, לא כתוספת של כתובות הקדשה שיש על חפצים עתיקים יותר, אלא כמה שבונה את החפץ. האותיות במקרה שלהם מרכיבות ובונות את החפץ, הן חלק מהותי מהעיצוב שלו.

“גם הגופנים שהם השתמשו בהם היו מודרניים, והיו חלק מהתהליך של חידוש גופנים מודרניים שהיה בארץ באותן שנים. ככלל מעניין שכל העיסוק בטיפוגרפיה מתחיל באותה התקופה. כשהם הגיעו לארץ הם העבירו לכאן את התפישה שהטיפוגרפיה המודרנית מאוד חשובה להתפתחות התרבות, ובמקביל עבדו כאן הרבה מהחברים שלהם. כולם עסקו באותיות עבריות, זה היה חלק מהרנסנס של התרבות היהודית”.

מה בכל זאת שונה בעבודה של השניים?

“אמנם שניהם לימדו ביחד, היו בבצלאל החדש, מורים באותה תקופה, דיברו פחות או יותר באותו סגנון, אבל הם ייצגו שתי גישות שונות למלאכת הצורפות: וולפרט תמך בעיצוב תעשייתי, ואילו גומבל העדיף ליצור חפצים יחידים במלאכת יד. נפגשתי עם הרבה תלמידים שלהם והיה אפשר לצפות שהם יספרו שהם למדו מה זה אמנות מודרנית או מה זה עיצוב מודרני, אבל הם אמרו שהם לא דיברו על זה. אז לא דיברו, אז עשו. ‘המורה הדגים ואנחנו עשינו’, כולם סיפרו.

“שניהם רצו לתמוך בתעשייה ורצו לתרום לבניין הארץ אבל בבצלאל לא היו מכונות, היתה מכונת לחצנות אחת וזהו. וולפרט לימד עבודה על המכונה הזאת מכיוון שהוא לא היה בעל מקצוע מבחינת מלאכת כפיים, הוא לא היה כל כך מיומן, היה לו בית מלאכה והיו אנשים שעיצבו בעבורו את מה שהוא עיצוב. גומבל לעומת זאת מאוד אהב את מלאכת הכפיים והיה מאוד מיומן, העבודות שלו תמיד נעשו בגימור מושלם, וזה מה שהוא גם לימד, עבודת יד. בסופו של דבר יותר ויותר מכונות נכנסו לשימוש ולכן עבודת היד הפכה למלאכה כמעט נכחדת. זו גם הסיבה שקל יותר למצוא עבודות של וולפרט. הוא ייצר ומכר. אצל גומבל היה צריך להגיע לסטודיו, לבחור רישום ואז הוא היה מכין אותו במשך ימים ושבועות, תלוי במורכבות של הכלי”.