כשיפתח גבע וגל גולדנר נפגשו עם חוקרת העיצוב ד"ר דניאלה אוהד, מתוך כוונה לעניין אותה בפריטי הריהוט שהם מעצבים ומייצרים, הם לא דימיינו לעצמם שבעקבות המפגש יציגו את עבודותיהם בראשונה דווקא בניו יורק ושהמוזיאון לאמנות ועיצוב בעיר ירכוש אחת מהן. אבל זה מה שאכן קרה. בחודש שעבר הציגו השניים את עבודתם בסלון האמנות והעיצוב של ניו יורק שב"ארמורי", שהוא יריד העיצוב החשוב ביותר בעיר ב‑25 השנים האחרונות והמודל שלפיו הוקם יריד העיצוב דיזיין מיאמי. "כיום היריד מפגיש כמה מהגלריות הטובות ביותר בעולם וקשה מאוד להתקבל אליו", מבהירה אוהד.

גבע וגולדנר הציגו ביריד תכשיטים שיצרו בעקבות מפגש עם אילנה גור, גם הוא ביוזמתה של אוהד, ושלושה שולחנות מסדרת "אינסיידאאוט", שניים בגודל של אחד לאחד ואילו השלישי הוצג רק כמודל. "לכל שולחן יש מקור השראה משלו", מספר גולדנר. "המודל הקטן, שהוא רצועה שמתהפכת ב‑180 מעלות, עוסק בארעיות ובשינוי. שולחן אחר מדבר על איזון, על מאמץ ועל מודעות: אם אתה רוצה לשים כוס בצדו האחד אתה צריך לאזן אותו. השולחן השלישי, שהוא עגול, עוסק בכוח רצון, בשאלה איך אתה מנתב את חייך: מה שיש בפנים ומה שיש בחוץ. כל שולחן עשוי מסוג אחר של עץ. האחד עשוי מעץ לבנה פיני, השני מעץ זית, והשלישי, שהוצג כמודל, יהיה עשוי מעץ ash שוודי. חיפשנו כמעט שנה עד שמצאנו את העץ שהיה מספיק גדול ובצורה הנכונה.

"גם השולחנות וגם התכשיטים נוצרו בתהליך מורכב של הדבקה, עיבוד שבבי, כרסום של החלק הפנימי ומשיחה של לכה שקופה. צדם השני של השולחנות עשוי מסיבי פחמן, חומר שאפשר לייצר ממנו קליפות חזקות וגמישות בצורות מורכבות. התוצאה היא משהו קשיח שהגמישות הצורנית שלו יוצאת דופן ובעלת ניגוד אסתטי מיוחד, ברמות ליטוש גבוהות במיוחד".

גבע, בן 35, המתגורר בקיבוץ רשפים, למד במחלקה לעיצוב תעשייתי חולון אך החליט לעזוב בתום שלושה סמסטרים. גולדנר, גם הוא בן 35 ומתגורר בקיבוץ גניגר, הוא מהנדס מכונות בעל תואר ראשון מאוניברסיטת בן גוריון. לד"ר דניאלה אוהד ­ המלמדת עיצוב, עובדת כאוצרת, מייעצת לאספנים בתחום העיצוב וכותבת וחוקרת בתחום תרבות העיצוב ­ הגיעו השניים דרך כתבה בעיתון. "כבר במהלך הלימודים זרקו לנו שמות שכדאי לנו להיפגש אתם", מספר גבע על תחילת הדרך מעמק בית שאן למנהטן. "לפני שלוש שנים ראינו כתבה על דניאלה ב'דה מרקר' וחיפשנו עליה מידע. גילינו שהיא מגיעה לארץ ויצרנו אתה קשר, אבל היא אמרה שהיא עמוסה מאוד. ביקשנו חמש דקות. הגענו אליה הביתה, הוצאנו בחנייה את הפריטים, ואחרי שהיא ראתה אותם כבר היה לה קשה להתעלם.

"עלינו אליה הביתה והתחלנו לדבר. ידענו שיש לנו משהו מיוחד ביד אבל אנחנו לא מכירים את העולם הזה. היא סיפרה לנו שרק מעט מאוד גלריות בעולם מתעסקות עם פריטים כאלו. שבוע לאחר מכן היא קישרה אותנו עם הבעלים של 'מודרן גלרי' בניו יורק וסיפרה לנו שזו גלריה שעוסקת בקראפט. אפילו לא ידענו מה זה קראפט".

איך באמת אתם מגדירים את העבודות שלכם? עיצוב? אמנות? קראפט?

גבע: "זה על הגבול ויכול להיות לכאן או לכאן. כשנפגשנו אחר כך עם אילנה גור והראינו לה את העבודות שלנו, היא התייחסה אליהן מיד כאל יצירות אמנות, כאל תכשיטים; היא אמרה שזה לא רהיטים. אני חושב שהן ממש על התפר ­ הפרקטיקה נמצאת שם אבל הן לא באמת פרקטיות. השולחנות שלנו אולי מוגדרים כשולחנות אבל השטח שאפשר להניח עליו דברים הוא בעייתי".

גולדנר: "אני לא יודע להגדיר את ההבדל בין אמנות לעיצוב, אנחנו פשוט עושים את הדברים".

גבע: "גל שואל תמיד 'מה אני'. אני יודע מה אני לא. אני לא מחפש הגדרות".

גבע וגולדנר נפגשו בסוף כיתה י"ב, כשלמדו ביחד במשך שנה הנדסת מכונות. לאחר הלימודים הם התגייסו ביחד לשירות הצבאי, טיילו בחו"ל ביחד ואחרי כמה שנים החליטו להקים שותפות בשם GGI, ראשי התיבות של שמותיהם. השותפות עוסקת בקידום יזמויות של השניים, במתן שירותי הנדסה לחברות ובפרויקטים "אמנותיים" יותר. כך, מלבד פריטי הריהוט שהוצגו בניו יורק, פיתחו השניים קוצץ בצל המונע דמעות ומתקנים לפארקים ציבוריים, וכיום הם על סף גיוס הון לחברה העוסקת בפיתוח מוצרים לאנשים מבוגרים. המוצר הראשון שייצא לשוק הוא פטנט המאפשר מעבר נוח וקל מישיבה לעמידה.

כיום אין לשניים סטודיו קבוע: "הכל נעשה באזור התעשייה כנות אצל חברים", מספר גולדנר. "עד היום היינו מעורבים רק במיזמים נקודתיים ולא ידענו לאן זה יתגלגל. היום כבר יש לנו כיוון", הוא מוסיף בחיוך.

מה הניע את ד"ר דניאלה אוהד לכוון אותם לשם, אף שהיא מעידה על עצמה כי כמעט בכל יום היא מקבלת פניות ממעצבים מכל רחבי העולם אבל נענית רק למעטים? "עוד לפני שנכנסים להיבט העיצוב יש להם משהו חשוב: הם סױפר שאפתנים, חרוצים ומקפידים מאוד על מה שהם עושים", היא אומרת. "הדרך שבה הם משלבים עץ עם סיבי פחם היא חדשנית ולא נעשתה בעבר, והצורות שהם יוצרים מעניינות, דינמיות, פיסוליות ויכולות להתאים לזירת העיצוב הבינלאומית. הם שואפים לשלמות ולא מקבלים שום דבר אחר. צריך לראות איך הם ארזו את העבודות שלהם; בעל הגלריה התרשם כל כך. וחוץ מזה, תענוג לעבוד איתם: הם מוכנים להקשיב, ללמוד, והם יודעים מה הם לא יודעים. הם הדבר האמיתי ואני בטוחה שהם יצליחו".

מהצד השני מספר גולדנר על התערוכה בניו יורק כי "היה מדהים. לראות את העבודה שלך מוצגת לצד פריטים של ג'ורג' נקשימה ובדרך לראות פריטים של רון ארד, זה מרגש מאוד".

ואיך נוצר הקשר עם מוזיאון העיצוב והאמנות?

"במהלך היריד הפריטים שלנו משכו הרבה תשומת לב, ובין השאר באה לבקר מישהי מהמוזיאון. היא שאלה את בעל הגלריה איך קורה שהיא לא מכירה את האמנים האלו ולמה הם לא השתתפו בתערוכה האחרונה של המוזיאון. כשהיא הבינה שזו הפעם הראשונה שאנחנו מציגים היא הפגישה אותנו עם אוצרים נוספים מהמוזיאון, ובהם אוצרת התכשיטים ואוצר שעובד על תערוכה של מוצרים שנוצרו בעזרת המחשב. אחד הצמידים שלנו כבר אצלם. בסופו של דבר, החוויה כולה חרגה בהרבה מהציפיות. רק להיות שם, לעמוד מהצד, לראות אנשים נוגעים בשולחנות, רוצים לראות שזה אמיתי. זה היה ממש לגעת בחלום".

מה הלאה?

גבע: "זו שאלת מיליון הדולר. היה לנו חלום להציג בניו יורק אבל היינו בטוחים שזה ידרוש זמן ושנצטרך להציג קודם כל בארץ. לא שיערנו שהעיצובים שלנו יגיעו היישר למרכז מנהטן. על השולחנות אנחנו עובדים כבר ארבע שנים. זה התחיל כהרפתקה נחמדה אבל הרצון להצליח לסיים את זה הפך בהמשך לעניין עקרוני. עכשיו אנחנו מקווים להציג שם גם בשנה הבאה כדי שאנשים יוכלו לראות את הקו שמאפיין את העבודות שלנו".

ומה אומרים בקיבוץ?

"כל מי שראה מפרגן מאוד. אל תשכח שעד לפני כמה חודשים גם אנחנו לא היינו אלו שמציגים בניו יורק".