"יש אנשים שבעיניהם זה מטריד", אומר ניק המפרי, אוצר גלריית הרהיטים החדשה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, חלל שהיה חסר במוזיאון ב-155 שנות קיומו. אנחנו משוטטים בגלריה צרה וארוכה בקומה העליונה של מבנה גותי רחב ידיים בסאות קנזינגטון, מוקפים עבודות גילוף מרהיבות, עיטורים משובצים בתוך רהיטים וגימורי לכה מבריקים. זה קוקטייל מסחרר של חומרים וטכניקות, שעלול לגרום סיוטי לילה. אבל לא זה העניין שמטריד את המפרי.

אנחנו עוצרים ליד ארונית-מכתבה יפהפייה משנות ה-30 של המאה ה-18 שהיתה כנראה שייכת לסופר ג'ונתן סוויפט. לארונית חזית מרשימה, עמודים רבועים ומחורצים מתרוממים מבסיס אגוז ותומכים בכרכוב מעוצב: מקדש קלאסי שנהפך לארון. "פריטים כאלה הציבו תמיד ליד הקיר", אומר המפרי. "אתה אמור לראות אותם רק מלפנים". הוא מוביל אותי מסביב כדי לראות את הצד האחורי, ובו לוחות מחוספסים ופשוטים, שאינם שונים מאוד מהלוחות הדקיקים שמשמשים כגב בכל ארון של איקאה.

ליד המכתבה ניצבת ספה מפוארת מזרם תחיית הרוקוקו, מעוטרת בתגליף של פירות יער בשלים שיוצר רקמת פיליגרן עשירה. רק מאחור אפשר לראות שהספה עשויה מסוג של לביד, שכן מאחור החיבורים והשכבות המפותלות בלמינציה חשופות לעין כול. "אנחנו  רוצים להראות לאנשים מה קורה מאחורי הקלעים", אומר המפרי. "המטרה כאן היא להסביר איך מייצרים את הרהיטים האלה".

זו תפנית מהפכנית למוזיאון, שלעתים קרובות משמש מעין מאוזוליאום לאמנויות הדקורטיביות, ומציג שפע של חפצים בתיבות זכוכית לאורך מסדרונות אפלוליים. אבל
בעשר השנים האחרונות הוסרו קורי העכביש הודות לתוכנית ההתחדשות השאפתנית של
המוזיאון, שבמסגרתה הוקצו חללים חדשים לתכשיטים, לעבודות קרמיקה ולאופנה, וכן
נפתחו גלריות רחבות ידיים לאמנות ימי הביניים והרנסנס.

אבל גלריית הרהיטים היא המעניינת ביותר עד כה, ומציבה רף חדש לאופן ההצגה של קולקציות בוויקטוריה ואלברט, שהמוקד בו הוא הסיפורים שמאחורי החפצים. עד כה הופיעו הרהיטים רק בהקשר של תצוגות תקופתיות - כמעין אביזרי במה בתיאטרון של חיי
המשפחה, כלים שדרכם נבחנו מנהגי התקופה. עכשיו חל שינוי במוקד, והוא נע לכיוון מלאכת המחשבת: כל העניין הוא אופן הייצור וכישוריו של האומן.

השדרה המרכזית של הגלריה פורשת כ-25 פריטים בסדר כרונולוגי, מ-1400 ועד ימינו;
משני העברים ערוכים ברובם שאר מאתיים הפריטים על פי הטכניקה, בסדרה של 16 תצוגות נושא. התצוגות משרטטות קווי דמיון בין פריטים שונים, בשידוכים בלתי צפויים.
בתצוגת השטיחים, רגל של כיסא שנשברה מכס מלכות מצרי עתיק ניצבת לצד שידה מהמאה ה-18. הפצע הפתוח של גדם הרגל מגלה איך הוא היה מחובר במקור לכיסא, בחיבור סין וגרז, אותו חיבור ששימש כעבור 3,000 שנה בנגרות צרפתית. לצד השידה ניצב דגם משועתק שחלקיו הנפרדים מראים את השימוש המובנה בחיבורים מחליקים של זנביון, מסגרת ולוח, החושף את השלד המורכב שמאחורי החזית המלוטשת כמראה.

הסיפורים האלה מועשרים במסכי מגע, אמצעי עזר שמייתר את השימוש בתוויות הסבר.
ההעדר המוחלט של כותרות עלול לגרום תסכול למבקרים שמעוניינים לעבור בתערוכה במהירות, אבל כך אפשר להתבונן בפריטים במבט אובייקטיבי, לפני שלומדים על מוצאם.
"מטרתנו היתה להציב מה שפחות דברים בין החפץ לבין הצופה", אומר האדריכל גרהם
ויליאמסון מחברת "נורד" שבגלזגו, שפעלה לדלל את השכבות הרגילות של כותרות
וזכוכית, כדי ליצור את העיצוב היפה והנקי של הגלריה. "רצינו לקרב את הרהיטים
למבקר ככל האפשר". הם גם הרימו את המוצגים לגובה רם מהרגיל, קרוב יותר לגובה
שולחן העבודה, כדי לספק למבקר את נקודת מבטו של האומן. לוח הצבעים המונוכרומטי
והפשוט, של אלון כהה צבוע שחור ופיסות לבנות זוהרות של אקריליק דמוי שיש, נסוג גם
הוא אל הרקע, ומציב את עושר החומרים של המוצגים במרכז הבמה.

העיצוב הנקי והמינימלי מחמיא במיוחד לתצוגת רהיטי הלכה. לצד תיבה יפנית מרהיבה
מהמאה ה-16 שמשובצות בה שפע של אבני אם הפנינה, ניצבת בניגוד בולט מחיצת אר-דקו מתקפלת מאת איילין גריי משנות ה-20. גריי למדה אצל המאסטר היפני סייזו סוגווארה בפאריס, ותירגמה את הטכניקה העתיקה לפריט הגיאומטרי הזה, שנותר בביתה עד מותה. לצד המוצגים האלה, ועוד פריטים רבים ברוח יפן מרחבי אירופה, ניצב גם לוח מעשה ידיו של "נכס יפני לאומי חי" (תואר שהוענק לעילית האומנים הזקנים), שהוכן במיוחד למוזיאון, ונראה בו התהליך המפרך של יצירת המשטח השחור כדיו מ-30 רבדים ראשוניים, בטרם מתחילים לעסוק בדקויות העיטור.

כדי לאזן את ההתמקדות בטכניקה, הגלריה מספרת גם את סיפוריהן של דמויות מפתח מתקופות שונות: הנגר-אמן דייוויד קירקנס מאורקני, שרהיטי הקש המקומיים שלו היו הד
לתנועת האמנויות ומלאכת היד. קירקנס ייצר יותר מ-14 אלף כיסאות, בין השאר למלך
אדוארד השביעי שהיה אחד ממעריציו. תשומת לב מוקדשת גם לג'ורג' ברוקשו, אמן בעל
"נטייה יפנית" מהמאה ה-18, שכדי לשמור על סודות אומנותו צייר רק מאחורי דלתות
סגורות. "לא רצינו להציג רק את הטובים ביותר או את השמות המפורסמים ביותר", אומר
המפרי, "אלא להראות את אלה שמספרים סיפור נרחב יותר על ייצור רהיטים, האנשים שהיו חלוצים בטכניקות ספציפיות ובדרכי עבודה שונות".

הגישה הזאת עוברת כחוט השני בכל הגלריה, והיא שמשווה רעננות לבחירה של האוצר.
אפילו חובב הרהיטים המושבע ביותר ימצא כאן מציאות חדשות, ובהן העריסה הגותית של נורמן שו, הארון הסוריאליסטי והמתעתע של אז'ן ברמן ורהיט מתוחכם שנהפך משולחן כתיבה לשולחן קלפים. זו תוספת נהדרת למוזיאון, המציבה אמות מידה חדשות באופן שבו היא מפיחה חיים באוסף.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל