לפני ארבע שנים (בשנת 2009) הוחלט לפשט את מפת הרכבת התחתית של לונדון כדי להקל את ההתמצאות, במיוחד לנוכח התוספות קווים חדשים לרשת הרכבות. כדי להפוך את המפה לקריאה יותר, הוחלט לוותר על השטחים האפורים שמחלקים את העיר לאזורים ולוותר כליל על הייצוג של נהר התמזה. כתוצאה מכך התעוררה סערה בדעת הקהל ובקרב תושבי העיר, ואפילו ראש העיר הגיב על התוכנית והודיע בחשבון הטוויטר שלו שהמהלך נעשה ללא ידיעתו, ושהוא מתנגד לכך. לבסוף, הסדר הושב כל כנו, הסימונים האפורים הוחזרו למפה וכך גם הנהר.

קשה לחשוב על סמל יותר מובהק של לונדון מאשר הרכבת התחתית, שהנסיעה הראשונה שלה היתה לפני 150 שנה, בתשיעי בינואר 1863. גם מפת קווי הרכבת והלוגו שלה - שמורכב מטבעת אדומה שנחצית על ידי מלבן כחול ועליו הכיתוב "UNDERGROUND" - הם שניים מהאייקונים החזותיים המזוהים ביותר עם הבירה הבריטית. המפה, שעיצב הארי בק בשנת 1933, היא יצירת מופת עיצובית שנשארה רלוונטית גם כיום, 80 שנה לאחר מכן. היא מתבססת על גריד פשוט של קווים אנכיים, אופקיים ואלכסוניים בזווית של 45 מעלות; הקידוד הצבעוני שלה פשוט, כך שכל קו מיוצג ע"י צבע שונה; וחדשנותה העיקרית בכך שהיא ויתרה על נאמנות מוחלטת לגיאוגרפיה של העיר.

לרגל 150 שנה לנסיעה הראשונה ברכבת התחתית מציינת אנגליה את האירוע בשורה של פעולות. רשות המטבעות המלכותית הבריטית הנפיקה שני מטבעות של שני לירות שטרלינג. את אחד המטבעות, בצבעי זהב וכסף, עיצבו המעצבים אדוארד ברבר וג'יי אוסגרבי, שאחראים בין השאר על עיצוב הלפיד של המשחקים האולימפיים שהתקיימו בבריטניה בשנה שעברה. צדו האחד של המטבע מתאר את הדימוי המוכר של רכבת תחתית שמגיחה מהאפילה של מנהרות הרכבת התחתית בלונדון. הרכבת שמוצגת במטבע היא רכבת משנת 1967 שנוסעת בקו ויקטוריה, והיא נבחרה משתי סיבות - הזיקה של המעצבים לפשטות ולאסתטיקה שלה וההכרות של הציבור עם מבנה הרכבת המסוימת הזו, בשל מעמדה האייקוני שנצבר במשך השנים.

הטבעת החיצונית של המטבע משמשת כאלמנט גרפי המייצג את קיר המנהרה. המסילות, שחוצות את חלקה התחתון של הטבעת החיצונית, ושינויי הגרפיקה בקו הקרקע מתצוגה דו-ממדית לתצוגת פרספקטיבה (שם המסילות חוצות את המעגל החיצוני של המטבע), יוצרות תחושה של תנועה. בנוסף, העיצוב עובד עם טקסטורות כדי לשקף את האור בדרכים שונות: כל האלמנטים בתוך העיצוב מובלטים, שטוחים או שקועים כדי ליצור תמונה תלת-ממדית ככל האפשר של הרכבת. סוג האות שבו השתמשו המעצבים הוא "ניו ג'ונסטון" האיקוני, שיוצר קשר מיידי לשפה המוכרת של הפרסומים והשילוט של הרכבת התחתית בלונדון, כמו גם צורתו העגולה והטבעת החיצונית שמקיפה אותו.

לצד המטבעות הונפקו גם בולים חדשים לציון המאורע. את אחד משנתי קבוצות הבולים עיצב סטודיו "NB” הבריטי, שהחליט להציג בכל בול שלוש כרזות פרסום של הרכבת התחתית. פירמת העיצוב Hat-trick עיצבה את קבוצת הבולים השנייה שכוללת שישה בולים, שיוצרים ביחד ציר זמן של ההתפתחות הרכבת התחתית של לונדון, החל מקו המטרופוליטן המוקדם עם מנוע הקיטור ועד לתחנה המודרנית ביותר של קו הג'ובילי, קנארי ווארף. בתחתית כל בול מופיע קו צבעוני שמקשר את הבולים למפת הרכבת התחתית ויצר ביחד את ציר הזמן.

הבולים מציגים ליטוגרפיה של אחת מהרכבות הראשונות ליד תחנת פדינגטון משנת 1863, עבודות בנייה בתחנת המוזיאון בריטי משנת 1898, פרט מתוך כרזה מאווירת משנת 1909 המעודדת נסיעה ברכבת התחתית, פרט מתוך ציור כרזה של תחנת "בוסטון מאנור" שנבנתה בשנת 1934, ציור של קטרים ​​וקרונות משנת 1938 וצילום של תחנת "קנרי וארף", שתוכננה עי משרד האדריכלים של נורמן פוסטר בשנת 1999.

גארת הוואט, אחד ממייסדי פירמת העיצוב Hat-trick שנוסדה בשנת 2000, מספר ש"המסר העיקרי היה לחגוג את ההיסטוריה ואת ההתקדמות של הרכבת התחתית בלונדון מראשיתה ועד ימינו. הרעיונות הראשונים שהצגנו לדואר המלכותי היו מאוד מגוונים אבל תוך כדי העבודה החלטנו להתמקד בציר הזמן. באמצעות המחקר שלנו בארכיון הדואר ובמוזיאון התחבורה של לונדון החלטנו להציג ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של התפתחות הרכבת התחתית. בנוסף, רצינו להציג מגוון רחב ככל האפשר של דימויים, תוך שימוש בשילוב של אמנות, גרפיקה, עיצוב תעשייתי, הנדסה וצילום. האתגר היה לבחור את התמהיל הטוב ביותר של תמונות ונושאים".

האם הדימויים שאתם מציגים בבולים עדיין רלוונטיים גם כיום?

"אוסף הכרזות שהוצגו ברכבת התחתית עד היום הוא אחד האוספים המובילים מסוגו בעולם. לרכבת התחתית של לונדון תמיד היתה חשיבה קדימה וחזון בכל הנוגע לשימוש בעיצוב על כל צורותיו: מוצר, ארכיטקטורה, עיצוב גרפי ועיצוב תעשייתי. וזה נכון גם היום. הכרזות שהם פירסמו לאחרונה עדכניות ורלוונטיות".

הכרזות שהופיעו בתחנות הרכבת התחתית עומדות גם במרכז התערוכה "Poster Art 150", שתיפתח ביום שישי במוזיאון התחבורה של לונדון. "הרכבת התחתית של לונדון הציגה לאורך השנים אלפי כרזות, במגוון רחב של סגנונות, מנופים פסטורליים ועד לכרזות נסיוניות וסוריאליסטיות, תוצאה של המגוון העצום של אמנים שהוזמנו על ידי הרכבת התחתית ליצור כרזות במגוון עצום של סגנונות וטכניקות", מספרת אנה רנטון, אוצרת בכירה במוזיאון.

המוזיאון מציג את ההיסטוריה של התחבורה של לונדון משנת 1800, החל בימים הראשונים של התחבורה הציבורית, דרך רכבות הקיטור הראשונות ששימשו את הרכבת התחתית ועד הפיכתן לרכבות שפועלות באמצעות חשמל. רנטון מגלה שאף על פי שהרכבת התחתית החלה לפעול ב-1863, רק בשנת 1908 חברו יחד החברות שהפעילו את הקווים השונים כדי ליצור את חברת "התחתית", תחת לוגו אחד ומפה אחת שהציגה את כל הקווים במפה אחת. באותה השנה הוזמנה גם הכרזה הראשונה על ידי פרנק פיק, שהיה אז מנהל הפרסום של החברה, כדי לפרסם את הרכבת. אמן הכרזות ג'ון הסל עיצב כרזה שנשאה את המסר "לא צריך לבקש עזרה משוטר", כרזה ידידותית המראה את הפשטות של נסיעה ברכבת תחתית ואת היכולת לנווט באמצעות המפה החדשה בקלות.

באותה שנה התפרסם לראשונה גם הלוגו המפורסם של הרכבת התחתית, שנקרא כיום "ראונדל" (roundel). העיגול האדום עם הקו הכחול שחצה אותו הופיע על קירות הרציפים כדי להראות לנוסעים שהם בתחנה, אולם לא ידוע מי היה המעצב שלו. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1916, אדוארד ג'ונסטון הציג את הפונט שלו לרכבת התחתית, ועם שינויים קלים הוא הפונט שנעשה בו שימוש בכל פרסומי הרכבת התחתית עד היום. ג'ונסטון התאים את הפרופורציות של ה"ראונדל" ושינה את הצורה שלו לטבעת, ומאז הלוגו והפונט הם הבסיס לכל הפרסומים של הרכבת התחתית ב-100 השנים האחרונות.

"הכרזות שיוצגו בתערוכה מספקים הצצה על איך נסיעות ברכבת התחתית נתפשו בעבר", מוסיפה רנטון. "כמה מהכרזות מעוררות נוסטלגיה לימים עברו דרך האופנה והשפה שלהן, אחרות לעומת זאת נראות מודרניות מאוד, וזה יכול להיות מפתיע בעבורנו היום. כרזות שעוסקות בענייני הנימוסין וההליכות מעניינות במיוחד, מאחר שהן מראות לנו כי רבים מהנושאים שעדיין קיימים היום, היו בעייתיים גם בעבר. לדוגמה, כל הנושא של לא לעמוד בצד ימין של המדרגות הנעות ולתת למי שממהר לעבור בהן".

אנדי ספנסר, עמד בשנים 2011-2010 בראש מחלקת העיצוב של המוזיאון, והיה אחראי בין השאר על עיצוב אחת מכרזות הפרסום של התערוכה תחת הכותרת "גורמים ללונדון לנוע במשך 150 שנים". ספנסר מוסיף ש"החזון והזהות הארגונית של הרכבת התחתית כבר מראשית המאה ה-20 היו חסרי תקדים: מודרניות, פשטות ומסר ברור. כשזה מגיע לכרזות ולפרסום, כל סגנון של דימויים יכול לעבוד, כל עוד שומרים על הכללים האלו. זה באמת נדיר לעבוד עם ארגון שהזהות התאגידית שלו לא מגבילה אותך, אלא נותנת לך השראה. הייתי אומר שהאתגר הגדול ביותר שעמדתי בפניו בעת תכנון המוצרים והכרזות של שנת היובל היה לדעת מאיפה להתחיל, ומתי להפסיק. האוסף של המוזיאון כל כך עצום ומגוון שלא היה פשוט לצמצם אותו".

מה אתה יכול לספר על התהליך של עיצוב הכרזה?

"זה היה האוביקט הראשון שהשלמתי מבין כל מה שעיצבתי לרגל חגיגות ה-150. הכרזה נוצרה בהשראת המשפט הראשון של הבריף: 'גורמים ללונדון לנוע במשך 150 שנים'. בעוד שהרכבות עצמן מוכרות מאוד לכל מי שמשתמש במערכת הרכבת התחתית, הרגשתי שהעיצוב שלהן הוא הגיבור האלמוני, שכמעט ולא מוצג בכרזות וביצירות האמנות שנוצרו לאורך ההיסטוריה בהשראת הרכבת התחתית.

"איירתי 12 סוגים שונים של קרונות, שנעשה בהם שימוש לאורך 150 שנים של שירות, אחד לכל קו - ומכאן גם הפסים הצבעוניים - לכל קרון צללית ייחודית משלו. זה היה קשה יותר ממה שדמיינתי בתחילה כי חלק מהרישומים של הקרונות הישנים היו קשים להשגה באופן מפתיע".

מה משאיר את המפה שעיצב הארי בק כרלוונטית 80 שנה לאחר שהוצגה לראשונה?

"פשטות והתאמה מוחלטת למטרה שלשמה היא נוצרה. הוא הביא בהירות למקום שבו קודם היה בלבול, והוא עשה את זה בסגנון בלתי מתפשר, פונקציונלי ונגיש בצורה מבריקה. מבחינת עיצוב זה היה מאוד רדיקלי לזמנו, אבל נהפך הצלחה מיידית; משהו נדיר. בכל שנה מישהו מנסה לשווא להציע שיפור, ולא פעם זה מישהו שמתרגש מאי הדיוק הגיאוגרפי של המפה, אבל אני חושב שזה מפספס את הנקודה. אני פשוט לא יכול לראות שום דרך שבה אפשר לשפר את המפה הזו".

"המפה של בק עדיין רלוונטית בגלל העיצוב הפשוט והפונקציונלי שלה", מסכימה רנטון. "היא הופשטה מהמידע הגיאוגרפי כדי לפשט את העולם התחתי. היא מציגה רק את המידע ההכרחי בלבד, שמספר לנוסעים באיזה קו הם צריכים להשתמש, מה התחנה הבאה, מהו היעד הסופי של הרכבת והיכן אפשר להחליף רכבות. המפה נהפכה לאייקון עיצובי שהשפיע על הרבה מערכות דומות ברחבי העולם".

"זו חתיכת עיצוב קלאסי נצחי", מסכם הוואט. "זה עיצוב שעוקב אחר צורה. זה עיצוב מידע בגדולתו, וכתוצאה מהעובדה שכל כך הרבה אנשים משתמשים בו, הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות החזותית של לונדון".