מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

ישראל הצעירה מככבת בהפקת אופנה נשכחת של "ווג"

ז'אנלו סייף היה מצלמי האופנה המבוקשים ביותר בשנות השישים, ישראל היתה אחרי ניצחון משכר, ועיני העולם היו נשואות אליה. סדרת תצלומים שהתגלתה בגיליון "ווג" הצרפתי משקפת את החיבור המיוחד בין הצלם המיתולוגי לארץ

מה עושה חיילת ישראלית, שחומת עור ושיער, בין עמודי "ווג"? תצלום שהתפרסם בגיליון יולי-אוגוסט 1968 של המהדורה הצרפתית של מגזין האופנה הציג את רב"ט זיוה ויטקינד לבושה במדי הסוואה ועל כתפה תת מקלע עוזי, ידה האחת לופתת את הקנה, השנייה כרוכה סביב ההדק, נכונה לסחוט אותו בשעת הצורך. במבט ראשון, העלתה דמותה בזיכרון משום מה את לילה חאלד, לוחמת החזית הלאומית לשחרור פלסטין שהיתה מעורבת בחטיפות מטוסים לפני יותר מ-40 שנה, בדיוקנה המאוחר יותר בכאפייה ועם רובה סער. אלא שבתרחיש שמוצג ב"ווג" יש תפנית: מאחורי ויטקינד מופיעה צעירה בעלת חזות אירופית, בשמלת קיץ מעוטרת בדפוס אופייני לתקופה - עיגולים בגדלים משתנים, בגוני כחול, אדום ולבן. היא נראית כמו תיירת שנקלעה לסיטואציה לא לה, אבל תנוחת הגוף שלה - שעונה על ג'יפ צבאי - מפגינה כל כולה נינוחות. אחרי הכל, כפי שמבהיר הכיתוב באותיות גדולות, אנחנו ב-ISRAEL.

האם התצלום הוא אפוא חלק מקמפיין לעידוד התיירות לישראל שנהגה במוחו של מעצב שנון, בפרץ של יצירתיות מקאברית? עלעול בגיליון "ווג" ההוא, שנמצא בספריית המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפאריס, מגלה שלא, זה אחד מסדרה שלמה של תצלומים שיצר צלם האופנה הצרפתי ז'אנלו סייף (Jeanloup Sieff) בישראל באביב 1968, במלאות 20 שנה למדינה. "ישראל חוגגת השנה עשרים שנה להקמתה. צילמנו בשדות הפרחים, בקיבוצים, במדבריות ובמקומות הקדושים מבחר מהיפות שבשמלות הצרפתיות והישראליות לקיץ", הסבירו סייף ועורכת המגזין אז, פרנסין קרסה, את המסע לישראל בטקסט המקדים.

דומיניק סנדה עם רב"ט זיוה ויטקינד
דומיניק סנדה עם רב"ט זיוה ויטקינד. צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

"ווג" הצרפתי לא היה היחיד שהקדיש אז כתבה נלהבת לאופנה הישראלית. בין 1968 ל-1973, השנים שבהן גאו רגשות של שמחה וגאווה לאומיות לכדי אופוריה, גם המבט מבחוץ היה אוהד, והאופנה הישראלית נהנתה מתשומת לב עולמית. שבועות האופנה בישראל משכו עיתונאי אופנה מובילים מרחבי העולם; האופנה הישראלית כונתה "האופנה העולה מן המדבר" וזכתה לשבחים על השילוב שעשתה בין רעיונות המזרח ליסודות האופנה המערבית. "ווג" האמריקאי הקדיש לה בגיליון יולי 1969 כתבה מצולמת בכיכובה של דליה לביא - שש כפולות עמודים עם תצלומים של השחקנית והזמרת לפני חומות העיר העתיקה בירושלים, במדבר יהודה ובאתרים מרכזיים אחרים, תחת הכותרת "New Fashion Manna From Israel". מגזינים בינלאומיים הזמינו את נשות ישראל - בהן הדוגמניות זיוה רודן וציונה טוכטרמן, "נערות זוהר" הן כונו אז - לעטר את עמודיהם. בחלקם בגדים לא היו לב העניין. זה היה היופי הישראלי שנראה מצודד מאי פעם.

דומיניק סנדה למרגלות הר תבור
צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

ובכל זאת, בסדרת התצלומים של סייף ל"ווג" הצרפתי - שהתפרשה על שמונה כפולות עמודים - ניכר להט מיוחד. הובילה אותה השחקנית הצרפתייה דומיניק סנדה, המזוהה עם במאים כוויטוריו דה סיקה וברנרדו ברטולוצ'י, אז דוגמנית צעירה בתחילת דרכה. סנדה, בת 17 ורגע לפני השלמת המעבר מעמודי הכרומו של מגזיני האופנה למסך הכסף, הוסעה במשך שבוע ברחבי ישראל המורחבת כדי להצטלם באתרים נבחרים. לצדה כיכבו שתי נשים מקומיות - רב"ט זיוה ויטקינד (החיילת מהתצלום) וצעירה בשם זיוה אימבר.

אך הגיבורה הראשית בסדרה לא היתה הדוגמנית הצרפתייה, גם לא אלו הישראליות. זו היתה ישראל עצמה - מדינה צעירה ההולכת ומתהווה - או, נכון יותר, הייצוג האוטופי שלה. "ארץ הקודש" לא הוצגה כהווייתה - בדומה לבגדי האופנה העילית הצרפתית והישראלית שצולמו על רקע נופיה. "העבר מחכה לכם בגת שמנים, הגן שבו נעצר ישו", נכתב מתחת לתצלום של אימבר, שרועה על הקרקע בשמלה בהירה ללא שרוולים של המותג אילנית. "ערבי, ישראלית. הוא חובש את הכאפייה המסורתית", נכתב לצד תצלום שבו היא נראית חבוקה בחיקו של גבר ערבי בתלבושת מסורתית, לבושה בשמלה מבד פיקה לבן, בעלת שרוולי בלון קצרים וחצאית עם פסים מחוררים של גוטקס. בעמוד מנגד היא מציצה, בשמלה קצרה ללא שרוולים, שזורה בחוטי מתכת של משכית, מעבר לגבו של צעיר יהודי-חרדי בסמטאות העיר העתיקה בירושלים.

ז'אנלו סייף. סרז' גינסבורג וקתרין דנב התייצבו אצלו בסטודיו
ז'אנלו סייף. סרז' גינסבורג וקתרין דנב התייצבו אצלו בסטודיו. צילום: מוניה סייף

סייף, יהודי-צרפתי, ליווה את תמונותיו בטקסט נלהב שכיום אפשר רק לחפש לשווא בעיתוני העולם. הוא כתב בין השאר על "אומה שהעבר שלה מגיע עד למבול... והיערות שלה הם הצעירים שעל פני כדור הארץ (90 מיליון עצים ניטעו ביד ב-20 שנה)". על "נוער חלוצי, שאמונתו הדתית רופפת לעתים קרובות, אך הוא מקבל על עצמו את מורשת הנביאים ושלושת האבות ומגן עליה בלהט: כזאת היא ישראל ב-1968".

"נאים ומושכים הם נעוריה של ישראל", הטעים סייף. "הם חלק בלתי נפרד מקסמה של הארץ. של ארץ עתירת חופים, ים, שמש, חול ושדות המכרסמים אט אט בשממה. ארץ של פרחים, של מונומנטים עתיקים, של ערים עתיקות, של יצירות מודרניות מדהימות. ארץ שאי אפשר כיום להתעלם ממנה".

"זה היה באביב, אני זוכרת את זה היטב לפי הפריחה", אומרת סנדה, כיום בת 61, בשיחת טלפון מאורוגוואי (בעשור האחרון היא מתגוררת עם בעלה בארגנטינה). בצילום הפותח את הסדרה היא ניצבת בתוך שדה חרציות באשקלון, לבושה בטוניקת משי מודפס של המעצב הצרפתי ליאונרד מעל לחצאית-מכנסיים מקרפ של קלואה. באותה שנה כבר הצטלמה לסרטו של רובר ברסון Une femme douce, בתפקיד הראשי של אשה צעירה ששמה קץ לחייה ולנישואים כושלים. הבמאי הצרפתי איתר אותה בין עמודי "ווג".

לטישת עיניים שבויה

ישראל הצעירה, כוכבת גיליון יולי-אוגוסט 1968 של "ווג", נמצאה בחברה טובה. סייף, אז בן 34, היה צלם צעיר ומבטיח, ואת הסטודיו שלו ברובע ה-17 בפאריס נהגו לפקוד כוכבים כמו סרז' גינסבורג וג'ין בירקין, קתרין דנב והבמאי ז'אן לוק גודאר. ב-1971 ביקר בו גם מעצב צעיר בשם איב סן לורן כדי לצלם מודעת פרסום לבושם חדש שהשיק,Pour Homme . התצלום, שהציג את המעצב הצעיר יושב, עירום לחלוטין, על גבי שלוש כריות עור שחורות, עורר הדים רבים עם פרסומו בשל העירום הגברי המסוים שבו, שהיה חריג במודעות הפרסום של התקופה. שברירי ואנדרוגיני, בתנוחה של איקונה דתית (לרבות הילת האור האופפת אותו), ערער סאן לורן על הייצוג של גבריות מלאת עוז שרווח אז בתחום הפרסום. העירום הישיר והטבעי נראה רענן, הולם את המעוף ורוח הנעורים שאפיינו את תצלומי שנות ה-60.

התצלום ההוא הפך לאחד הידועים ומהמזוהים עם סייף ולא בכדי. הוא משקף את עבודתו בחדות הוויזואלית שבו, באינטימיות עם מושאי הצילום, בשנינה, בישירות הלא בוטה ובסגנון הדקדקני בשחור ולבן - עקרונות עבודה המתקיימים באופן חלקי למדי בסדרה שצולמה בישראל. מבחינה חזותית הסדרה שונה כמובן מאותם דיוקנאות מלוטשים בשחור ולבן שיצר בסטודיו, אך ההבדל העיקרי נעוץ בלטישת העיניים השבויה של סייף; מה שנשקף מבעד לעדשת מצלמתו הוא ארץ אפופת קדושה שוודאי קרא ושמע עליה רבות לפני שביקר בה לראשונה. מוכה סנוורים ממה שהיה בעבורו נופים אקזוטיים, גם התצלום שבו הנציח אשה יהודייה לצד גבר ערבי איבד מכושרו להיות אמירה בעלת עוקץ על מאזן הכוחות במדינה הצעירה, וייצג תחת זאת חלום סכריני על דו קיום.

זיוה אימבר בעיר העתיקה
זיוה אימבר בעיר העתיקה. צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

סייף, שנולד בפאריס בשנת 1933 להורים ממוצא יהודי שהיגרו מפולין, החל לצלם לאחר שקיבל מצלמה כשי ליום הולדתו ה-14. בנעוריו חלם להיות במאי קולנוע, אבל בבגרותו ויתר על החלום וב-1954 החל לעבוד כצלם וכעיתונאי עצמאי. שנה לאחר מכן נשכר לעבודה במגזין האופנה "אל" והחל לצלם אופנה. "אלו היו עדיין ימי הנעורים המאושרים וחסרי הדאגות שלי, הרווחתי המון כסף, טיילתי המון", כתב בעבר על התקופה ההיא. "הייתי בעליה הגאים של תעודת עיתונאי, והיתה לי חליפת קורדרוי שחורה נפלאה שנתפרה במיוחד בשבילי על ידי רודולפה פישון, שהיה חייט האמנים באותה תקופה. מאחורי מכונת התפירה ישב עמנואל אונגרו, לא פחות!"

בתחילת שנות ה-60, בתום שירות צבאי קצר, עבר לניו יורק והתגורר בה במשך חמש שנים. כששב לפאריס רכש סטודיו והחל לעבוד בשירות מגזינים כמו "ווג", "הארפרס בזאר" ו"פארי מאץ'". במקביל הציג את עבודותיו בתערוכות ופירסם ספרי תצלומים. בתחילת שנות ה-70 נישא לברברה, דוגמנית גרמנייה שפגש במהלך עבודתו, ולשניים נולדו שני ילדים (סוניה וסאשה). הוא מת בשנת 2000 ממחלת הסרטן והוא בן 66.

היום שוקדת ברברה סייף על עריכתו של ספר חדש שייוחד לתצלומי האופנה של בעלה ואמור לראות אור בסתיו הקרוב. על שולחן העבודה שלה בסטודיו שברובע ה-17, זה שאירח את שורת הידוענים, פזורים העתקים של תמונות רבות, גם זו המתעדת את איב סן לורן אבל בעיקר של נשים. "הוא אהב נשים", אומרת סייף למבקר מישראל ומחייכת, "ולכן היה טבעי לו להיות מוקף בנשים יפות. חוץ מזה, היה לו חוש הומור טוב, שלא רבים מצלמי האופנה של התקופה ניחנו בו. הוא תמיד היה שנון, גם בטקסטים שכתב. לפעמים אופנה היתה מעין בדיחה בשבילו, וזו אכן בדיחה, אתה יודע. היו מקרים שבהם הופתע כאשר עורכי מגזינים פירסמו את התצלומים שלו משום שלדעתו הם היו הלצה. במקרים אחרים הוא חש מתוסכל מכך שהעדיפו להתמקד אך ורק בבגדים".

דומיניק סנדה בהר צין
דומיניק סנדה בהר צין. צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

סייף סבורה כי את תצלומי האופנה הטובים ביותר שלו יצר ז'אנלו בשנות ה-60, העשור שבו ביקר בישראל. גם הוא עצמו חשב כך, וכתב בספר על עבודתו שראה אור לפני מותו, 1990: 40 Years of Photography"-"Jeanloup Sieff, 1950 (טאשן, 1996): "כשאני מתבונן בתצלומי האופנה שלי משנות ה-60, בפרט באלו שיצרתי ל'הארפרס בזאר', אני מלא הערכה לא לאיכותם אלא לאנרגיה שעמדה אז לרשותי. האם היה זה הדחף האוטופי של העלומים שהניע אותי להשקיע מעצמי הרבה כל כך, או שמא האווירה המעוררת במיוחד ששררה במערכת המגזין? זה היה כנראה שילוב של שניהם, אף שאני חושב שלסיבה הראשונה היה משקל רב יותר".

ישו והחזון העתידני

האם היה זה דחף ציוני-אוטופי שהביא אותו לכאן? סנדה אינה מודעת למניעים שמאחורי הביקור בארץ, ולדבריה אינה יודעת אם היה זה סייף עצמו שהגה את הרעיון. "לא הייתי נוכחת בשיחות המקדימות לצילומים, אבל אני זוכרת שז'אנלו היה מוערך מאוד במערכת ‘ווג', ופרנסין אהבה מאוד את העבודה שלו". ייתכן שזו היתה יוזמה של קרסנה, שמונתה לעורכת המגזין באותה שנה והציגה בו חזון ויזואלי חדש ונועז. בעריכתה הוא הפך בהמשך למוביל בתחום צילום האופנה; היא נודעה כמי שקידמה את עבודתם של הלמוט ניוטון וגי בורדן, שניים מהצלמים הבולטים והמשפיעים בתחום במאה ה-20 והעניקה להם חופש יצירתי מוחלט, לעתים במחיר של סיכון משרתה.

דומיניק סנדה היום. זוכרת מפגש מטלטל
דומיניק סנדה היום. זוכרת מפגש מטלטל. צילום: פבריציו מלטסה

כך או כך, לאהדה העולמית כלפי ישראל היה ודאי משקל בכך. "אהבו נורא לאהוב אותנו", אומרת יהודית חנוך, כתבת האופנה של "מעריב" באותן שנים. "היינו פופולריים מאוד בעולם כי רגע אחד עמדו לכלותנו ושישה ימים אחר כך ניצחנו. זה סיפור שנמכר היטב. בכלל, זו היתה תקופה של פריחה מכל בחינה אפשרית, לא רק אופנה כמובן, אבל האופנה הישראלית זכתה להצלחה חסרת תקדים בחו"ל. הקולקציות של רוז'י בן יוסף, למשל, שגשגו באותן שנים, וצילומי הדגמים נעשו על רקע הנופים של חומות ירושלים והרי המדבר (ב-1967 בן יוסף יצרה את הקולקציה המפורסמת מבדי כאפייה, שהפכה לציון דרך בדרכה המקצועית. ש"א). היה בזה משהו כל כך אותנטי ואחר. מזרחי מצד אחד ובינלאומי מנגד".

גם סנדה צולמה על רקע הנופים האלו. בתצלום אחר הציב אותה סייף בקרב חבורה של גברים, בני קיבוץ איילת השחר, לבושה בשמלת פונצ'ו מפשתן לבן של המעצב הצרפתי פייר ד'אלבי. "הצברים האלה (40% מהאוכלוסייה היהודית נכון להיום) הם ילדי העצמאות, שמחת החיים והתקווה", הוא כתב בטקסט הנלווה. "בחיוניות הפורצת מהם יש מן הקוץ ומן הפרח של הקקטוס. יש להם אופי, את זה אי אפשר לפספס. גם לנערים וגם לנערות... הם נראים חדורי ביטחון וודאות. האומנם כאלה הם? זהו בדיוק הסוד שלהם. סוד, שחיוך יפה ורגוע מגן עליו. חיוך זה גורם לך בן רגע לרצות לחבור אל הצד שלהם.

"כתייר", הוא המשיך ברשמיו, "תפגוש אותם בעיקר בערב, במועדוני הלילה הקטנים של יפו, הלוא היא סן-פול דה ואנס של תל אביב (כפר מימי הביניים בדרום צרפת. במאה ה-20 הפך למוקד עלייה לרגל לאמנים ולאנשי רוח), ובחבורות זמר (מצוינות) של צעירים, השרים יחד שירים עבריים נהדרים באווירה יוצאת מן הכלל. לעת חצות קם אחד מהם ואומר: ‘סלחו לי, אנחנו צריכים ללכת, אנחנו עובדים בקיבוץ'... הרי לכם בילוי אותנטי. את החוויה שחוויתם בערב כזה לא תשכחו לעולם".

דומיניק סנדה עם בני קיבוץ איילת השחר
דומיניק סנדה עם בני קיבוץ איילת השחר. צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

התצלום האהוב על סנדה מסדרה זו היה ונותר תצלום שנוצר בבית לחם ובו היא נראית מוקפת בילדי העיר. "באותה תקופה צלמים נהגו להשתמש בעדשה מיוחדת שעיוותה מעט את קנה המידה, את הפרספקטיבה ואת המצולמים", היא מספרת. "גם ז'אנלו השתמש בכך, זה היה מאוד אופנתי. אני עצמי לא אהבתי את האפקט הזה, אבל בצילום עם הילדים יש משהו קלאסי ויפה, ואני אוהבת את העובדה שאני נראית כמו עצמי".

לבושה בשמלה ובזוג מכנסיים קצרים, שניהם של איב סאן לורן, ההידור שלה נראה חריג ביחס לבני המקום. אך ייתכן שאמרות המקרמה המסתלסלות של הבגדים, המשקפות את ההיקסמות של המעצב הצרפתי המנוח ממרוקו ומנופיה, הן שהניעו את סייף להאמין כי זו הסביבה ההולמת להציגם. מעניין לעקוב אחר בחירות הלבוש של סייף בתצלומים נוספים. בתצלום אחר, שצולם בהר צין, סנדה לובשת שמלה לבנה, מחוררת בצדיה, של המעצב הצרפתי אנדרה קורז'. בשל הזווית ותאורת הדמדומים נראה הנוף ההררי שמאחוריה מעט כמו כוכב לכת זר, ומשקפי השמש הגדולים הלבנים של הרברט שוויגר שעל פניה מהדהדים את החזון העתידני של אופנת החלל, שקורז' היה אחד ממנסחיו הבולטים באותן שנים.

דומיניק סנדה בכנרת
צילום: תצלום רפרודוקציה: עמית ישראלי

אחד התצלומים המפתיעים מציג את סנדה בתנוחה משיחית, בשמלת חוף של גוטקס. "בנופי התנ"ך: נעורים הצומחים בנמרצות לעבר העתיד. למעלה, אגם הכנרת הנזכר בכתבי הקודש", כתב סייף בטקסט נלווה. "כן, זה היה, ללא ספק, הרעיון", מאשרת סנדה. "הוא ביים אותי כך שאשחזר את הרגע שבו ישו צועד על המים במקום הזה". המבט המוקסם של סייף על ישראל, מתברר, לא הבחין בין מיתולוגיות שונות: מהחזון התנ"כי על ארץ זבת חלב ודבש, דרך רגעים מכוננים בחייו של ישו ובדת הנוצרית ועד יסודות החלום הציוני.

"התצלומים האלו קסומים", אומרת סנדה, "כל אחד בדרכו". מעט מהאווירה ששררה במהלך ימי הצילום נלכדה בתצלום החותם את הסדרה: סייף עצמו נראה בו כשהוא יושב בתוך שדה בר, נשען על עץ זית, מוקף בדוגמניות. "הוא היה מקסים, אני זוכרת אדם כובש", היא אומרת. "אדם שקט ודיסקרטי שלא נהג לדבר יותר מדי, וכשצילם ידע בדיוק מה הוא רוצה - כיצד ייראו הבגדים, או השיער והפנים. לרוב מאוד נקיים ובקווים מדויקים. הוא דיקדק מאוד בפרטים. היה לו חוש הומור אבל זה לא היה הדבר הראשון שהשתקף. בעיני הוא היה איש מסתורי, אבל הייתי בת 17, וכשאתה בן עשרה אתה רואה מסתורין אבל לא תמיד מצליח להגדיר אותו במלים. אני חושבת שזו הגדולה של תצלומים: הם יכולים לגרום לך לחוש שאתה זוכר את הסיטואציה, גם אם אתה עצמך לא זוכר".

כמה רשמים מהמסע לישראל חקוקים בכל זאת בזיכרונה של סנדה, לצד מראה עצי האקליפטוס והשמים הבהירים. אחד מהם הוא רעיון ההתיישבות השיתופית של הקיבוצים, אחר הוא אותו מפגש מטלטל, כלשונה, עם אשה צעירה, מבוגרת ממנה רק במעט, שנדרשה לשאת נשק ולהגן על מולדתה.

מאז ביקרה בארץ בהזדמנויות נוספות - בביקור שקיימה בתחילת שנות ה-70, להקרנת סרט בכיכובה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, נפגשה עם ראש הממשלה אז, גולדה מאיר. האם הבחינה בשינויים מאז ועד לביקורה האחרון בארץ בשנת 2000? "מדינה שנמצאת במלחמה מתמדת לא משתנה כל כך הרבה", היא משיבה. *




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 "השוטר היהודי הראשון יתפוס את הפושע היהודי הראשון והזונות היהודיות יוחלפו בדוגמניות פוטו שופ."  (לת) צבי
  • 08:20
  • 25.04.12

02 קראו איך התרשם תייר ממדינת ישראל הצעירה ומהנוער שלה ותבינו מה נרצח פה בגלל טמטום הלאומנות והדת, בעיקר מאז 1977.  (לת) הזקן
  • 23:03
  • 25.04.12

03 מה בין 1948 ו-1968 אליה
  • 23:57
  • 25.04.12

עצוב שזקוקים אנו כיום לעדותו של צלם אמן צרפתי כדי להבין את האופי המיוחד שמדינת ישראל הצעירה רכשה לעצמה בתקופה שקדמה למלחמץ ששת הימים.

הרוויזיוניסטים של הימין הלאומני הישראלי, כמו ידידיהם הלאומנים הערביים והפלסטינים, טרחו בארבעים וארבע השנים האחרונות לטשטש את האופי המיוחד שישראל קיבלה בתקופה שבין 1948 ו-1967 - תקופה של יציבות, של גבולות מוסכמים, שלמרות היותם גבולות של הפסקת האש, זכו להכרה בינלאומית גורפת ומשמשים עד היום כקנה המידה לכל הסכם ישראלי פלסטיני עתידי. לישראל של עד מלחמת ששת הימים היה גבול מוכר, בר הגנה, ומספק את צרכי המדינה הצעירה. הלאומנים ושאר חשוכי המרפא ששורצים באיזורנו הרסו כל חלקה טובה. והסיפוח הזוחל שמנוהל מזה 44 שנים על ידי ישראל אינו מוסיף לה טריטוריה אלא רק הורס את המעט שעוד נותר מהמדינה.

04 צחוקים וזה שמילקיהו
  • 00:16
  • 26.04.12

1968...אז זה היה אחרי הכיבוש ועדיין אהבו אותנו. האם מישהו יוכל להאיר את עיני מתי היה המשבר והפסקנו להיות הבחורה הכי יפה בשכונה?

05 היו זמנים, חבר, והם לא יחזרו מהר...  (לת) לילית
  • 03:14
  • 26.04.12

06 דוגמנית עם סימני האנורקסיה הראשונים, וללא פוטושופ  (לת) צ
  • 10:09
  • 26.04.12

07 היא דומה לאסתי גינזבוג שתי טיפות מים .  (לת) בתמונה עם החיילת
  • 11:15
  • 26.04.12

פרוייקטים מיוחדים