לפני כמה חודשים העלתה גבי גרג בלוגרית אופנה משיקגו במידה 48, תמונה שלה בביקיני לבלוג. בעקבות הסערה הגדולה שחוללה התמונה הוזמנה גרג, בת 26, לתוכנית "טודיי". "הציבור לא רגיל לראות מישהי במידה שלי לובשת בגד ים בפומבי", היא אומרת בשיחת טלפון. גרג מצטרפת למספר גדל והולך של בלוגריות אופנה במידות גדולות. לרוב אלו צעירות שסוגדות לסטייל של אלקסה צ'אנג, סולנג' נואלס וקלואי סוויני, אבל גאות ללבוש מידה גדולה מ‑40.

"אני אוהבת אופנה ואוהבת להשמיע את קולן של נשים במידות גדולות, אבל אני רוצה להיות מוכרת קודם כל כמישהי עם סגנון וחוש אופנתי", אומרת גרג, שזכתה בעיקר לתגובות חיוביות על תמונותיה בביקיני (היא מספרת שהביקיני שלבשה, בפסים שחורים-לבנים, מהאתר Simply Be, אזל מהמלאי).

נשים במידות גדולות נמצאות לאחרונה באור הזרקורים. קומיקאיות כמו רבל וילסון ומליסה מקארתי הופכות לכוכבות בזכות עצמן. אדל כבשה את עולם המוסיקה, ובתוכניות טלוויזיה כמו "מחלקת גנים ונוף" ו"Awkward" של אם-טי-וי מופיעות דמויות של נשים גדולות עם חיי אהבה פעילים. כוכבות שאינן רזות מאוד, כמו לינה דנהם ומינדי קיילינג, ידועות בזכות גאוותן בגופן העגול, וליידי גאגא העלתה כמה קילוגרמים בלי להתנצל.  

אבל עולם האופנה לא נוהג להסביר פנים לנשים שלובשות מידה גדולה מ‑34, ולכן בלוגריות במידות גדולות איחדו כוחות ויצרו מעין קהילה. לדברי בתאני ראטר, בת 23, הכותבת את בלוג האופנה הלונדוני Arched Eyebrow, הקוראות סיפרו לה שחשבו כי "הן לא יכולות ללבוש אוברול או ביקיני או מכנסיים עם הדפס, אבל אחרי שראו אותי לובשת פריטים כאלה הן החליטו לנסות. לפעמים אלה סוגיות רציניות באמת", היא מוסיפה, "למשל, הן בוחנות לראשונה את היחס שלהן לגופן, שואלות את עצמן למה הן מרגישות שהן צריכות לרזות, או שלא מגיע להן ליהנות מאופנה".

טיפאני טאקר, בת 22, כותבת את הבלוג Fat Shopaholic בביתה שבשיקגו וחולמת כי המעצבים ג'רמי סקוט וריק אוונס יעצבו גם למידות גדולות. "אני מקבלת הרבה הודעות מקוראות שאומרות שאני נותנת להן השראה להתלבש טוב", אומרת טאקר, "רוב הבלוגים בתחום האופנה לא מיועדים למידות גדולות. אני רוצה שבלוגים למידות גדולות יהיו רלוונטיים כמו כל בלוג אופנה אחר". 

נדיה אבולחוסן, בת 24, היא בלוגרית ודוגמנית משכונת המילטון הייטס שבווסט הארלם. היא לובשת מידה 40‑42 ודיגמנה לאמריקן אפרל ולמגזין "Seventeen". "לפעמים אני רואה בעצמי מודל לחיקוי", היא אומרת. "רוב הנשים האמריקאיות לובשות מידה 40, 44,42 ולכן קל מאוד להזדהות אתי. נשים לא רגילות לראות את הבגדים על מישהי עגולה ושופעת כמוני. אבל אם את אופנתית, את אופנתית בכל מידה".   

פוסטים הכוללים צילומים הם הפופולריים ביותר בין הבלוגים האלה. "הקוראות אוהבות לראות מה אני לובשת לעבודה, ליציאה עם חברות, לחדר כושר", אומרת סמנתה רסמוסן, בת 26, בעלת הבלוג Stiletto Siren. "הן רוצות, למשל, לראות ז'קט שמוצא חן בעיניהן, להקליק על הלינק ולמצוא אותו בעצמן". רסמוסן, שגרה בעיר בויסי שבאיידהו, התחילה לכתוב את הבלוג כתיעוד של ניסיונות הדיאטה שלה. "זה גרם לי להרגיש נורא עם עצמי", היא מספרת, "אמרתי לעצמי, אני צריכה לכתוב לנשים עגולות אחרות, נשים עם ביטחון, שנראות טוב, שחיות את החיים במשקל שלהן, ולא במשקל דמיוני שהן לא מסוגלות להגיע אליו".  

אי אפשר להימנע מדיונים על משקל, והנושא אינו טאבו. "אנשים מסביבי מרגישים לא בנוח כשאני קוראת לעצמי שמנה", אומרת אמנדה ואלדס, בת 27, מהעיר פרזנו שבקליפורניה, הכותבת את הבלוג Fashion, Love, and Martinis. "אני אימצתי את המלה 'שמנה'. המלה הזאת לא מגדירה אותי, היא לא מגדירה את האופי שלי, או את מה שעברתי בחיים. אני פשוט עוד מישהי שכותבת בלוג על החיים והסטייל שלה, ובמקרה אני גם שמנה". 

הבלוגריות האלה מספרות שהן נמנעות מהחנויות השמרניות יותר למידות גדולות ומעדיפות לחפש פריטים עדכניים ברשתות כמו ASOS Curve, פוראוור 21+ וחנויות וינטג'. "אני לא קונה בחנויות כמו ליין בראיינט (למידות גדולות)", אומרת צ'סטיטי גרנר, בת 32, שגרה בדאלאס וכותבת את הבלוג The curvy girl's guide to style"". "בעיני, הבגדים שלהן נועדו בעיקר לנשים שרק רוצות לזרוק על עצמן משהו ולא לחשוב על מה שהן לובשות. הם נראים כמו בגדים של שמנות. אני רוצה להדגיש את הגוף ולא להחביא אותו". 

גרג, שרוצה להקים מותג משלה, אומרת שגילתה את האהבה שלה לאופנה דווקא בזכות מידותיה. "ברגע שלא יכולתי למצוא את המידה שלי בחנויות הרגילות, נהניתי יותר משופינג", היא אומרת, "זה היה אתגר. לא היתה לי שום כוונה להיראות מוזנחת רק בגלל שאני במידה מסוימת. אני רוצה להראות שיש אפשרויות אחרות, שמותר לנשים במידות גדולות ללבוש הכל".  

הבלוגריות האלה זנחו את החוקים של הדור הקודם (לא ללבוש פסים אופקיים, צבעים עזים, בגדים צמודים או הדפסים גדולים) לטובת חצאיות מיני, טייטס וחולצות שקופות. "אני אומרת לקוראות שלי לזרוק את החוקים מהחלון", אומרת אליסה וילסון, בת 30, שכותבת את הבלוג Stylish Curves מברוקלין. "המטרה היא לא להיראות קטנה יותר; המטרה היא למצוא בגדים שנראים עלייך טוב".  

נדמה שרוב המעצבים למידות גדולות עדיין לא הבינו את המסר. "ברשתות חושבים שאם את מעל מידה מסוימת, אופנה לא מעניינת אותך ואת לא רוצה משהו אופנתי יותר משמלת קשירה באורך הברך בהדפס מכוער", כתבה דיאן דניס, בת 27, מאנגליה, בבלוג שלה Fat girls like nice clothes yoo, "תנו לנו משהו חדש לשם שינוי, ואולי אפילו, חס ושלום, טרנדי". 

הזמן שנדרש לטרנדים כדי לחלחל לבגדים במידות גדולות עשוי להגיע אפילו לשנתיים. "הייתי שמחה אילו מרק ג'ייקובס או טופשופ או זארה או אורבן אאוטפיטרס היו מוכרים בגדים במידות גדולות", אומרת גרג. וראטר אומרת שנשים במידות גדולות מותנות לקנות רק בגדים זולים. "אין לנו בגדי מעצבים נחשקים מתחת לאף בכל פעם שאנחנו פותחות מגזין", היא אומרת, "אין לנו עשרות עמודים של מיו מיו או איזבל מרנט שיקבעו את הרף לאיכות ולמחיר של הבגדים שאנחנו יכולות ללבוש".

אחת הבעיות היא שמידות גדולות נחשבות לרוב למצב זמני, תחנה מבישה בדרך חזרה אל המידות הקטנות יותר. "כשאת מרגישה שהגוף הנוכחי שלך הוא זמני, למה להוציא כסף על בגדים טובים?" אומרת רג'יני נאג ראו, בת 27, שכותבת את הבלוג A Curious Fancy מאנגליה ומהודו. "נשים שמנות צריכות להבין שהגוף שלהן שווה את ההשקעה בבגדים טובים".  

ניקולט מייסון התחילה לקנות מגזיני אופנה בגיל 12 ואמרה לאמה שהיא רוצה להיות אנה וינטור כשתהיה גדולה. כיום, בת 26, היא גרה בברוקלין, כותבת למגזין "מארי קלייר" על מידות גדולות ויש לה בלוג משלה. מייסון אומרת שיש משהו רדיקלי בכתיבת בלוג למידות גדולות. "אנחנו לא צריכות להחביא את עצמנו, להתבייש או לנסות להיות שקופות", היא אומרת, "להעלות תמונות שלך לאינטרנט ולומר 'אני אופנתית גם אם עולם האופנה לא מכיר בי' זה סופר-פוליטי".  

גרג אוהבת את תשומת הלב שהיא מקבלת. אבל, היא אומרת, "יש בזה גם משהו מתסכל. למה מישהי במידה שלי בביקיני זה כזה סיפור גדול?"  

מאנגלית: נילי אלכסנדרוביץ