הווילונות האדומים שכיסו את הקירות בחדר התצוגה של קסטרו בבת ים בשבוע שעבר, בתצוגה המקדימה של קולקציית סתיו-חורף 2012-2013, יצרו את הדרמה המתבקשת. הווילונות האלו לא נועדו לשלוח את הצופה אל עולם התיאטרון על וילונות הקטיפה הארגמניים המשמשים בו כמסך, אלא אל הקירות הסמוקים באחת מזירות ההתרחשות המשונות של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "טווין פיקס" - ממוקדי ההשראה של צוות מעצבי המותג. פנסי תאורה חזקים שהונחו על הארץ חיזקו את המסר: הם הטילו צללים כהים גדולים ורמזו על סוריאליזם ואימה, ועל התרחשויות המזמנות את העמימות של עשן סמיך ואת תעתוע התפישה של מראות מעוותות.

"עשן ומראות" היא מטפורה לתיאור מטעה או נעדר בסיס. בתעשיית האופנה היא נקשרת לאחיזת העיניים שבבסיס התעשייה - בין שמדובר במעצבים צעירים שתמונות של ידועניות בבגדיהם מתפרסמות תדיר במדורי החברה שעה שהם מנהלים את המותגים היוקרתיים שלהם מחדר השינה בדירתם השכורה, ובין שזה הפער שבין הבגדים המופלאים המוצגים על מסלולי התצוגות לדגמים בעיצוב סטנדרטי מתון הנמכרים לבסוף בחנויות.

 

גם אצל קסטרו ניכר הפער הזה - בין מה שעולה על המסלול למה שיימכר לבסוף, קרי מה שהוצג בחדר התצוגה המקדימה. בתצוגות המסלול שהעלו מנהלי המותג בשנים האחרונות ניכרים ניסיונות לעורר ריגוש, בין השאר באמצעות דגמים הנתפרים במיוחד למופעים אלה ואינם מיועדים לחנויות הרשת. קצתם יימכרו בחנות הדגל של המותג בתל אביב במהדורות מוגבלות, קצתם לא יוצעו למכירה כלל, ועם זאת מנהלי קסטרו רואים בהם חלק משמעותי בקולקציות, או לכל הפחות בהגדרת הלך הרוח והסגנון שלהן.

אך קסטרו הוא לא אופנה עילית, הוא מותג הלבשה עממי. ובמקרה שלו, האם יש לכך הצדקה אמיתית כלל? נראה שלא. כי מאז שהחלו להעביר את התצוגות בשידור ישיר ברשת, ובעונות מסוימות גם בטלוויזיה, עלולים בגדי הרפאים המוצגים בהן לעורר רושם מוטעה באשר לתוכן הקולקציה. אחרי הכל, אפילו מבקר אופנה יתקשה להבחין אם דגם נועד לצורכי תצוגה בלבד או לקהל הקונים.

ויותר מכך, הבגדים האלו אמנם לוכדים את העין, יוצרים "שואו". אך בסופו של דבר הם מסבים למותג נזק יותר מתועלת, ולו משום שהמלתחה הממשית מחווירה לידם. וחבל שכך, משום שבכללותה קולקציית הסתיו של קסטרו מתמקדת בבגדים מציאותיים למדי, במובן המחמיא של המלה: יש בהם טון מפוכח ולביש, ובעיקר - הושם בהם דגש על החומרים שהם עשויים מהם, במקום על אפקטים מיידיים שיכולים לעורר דפוסים, אפליקציות ושאר עיטורים.

השפעות של בגדי מטיילים וכן מוטיבים צפון אמריקאיים בלטו במלתחת היומיום של הגברים. קשת הגוונים כללה בורדו, כתום, ירוק בקבוק, כחול צי וקאמל; חומרים כמו קורדרוי, בדי פלאנל משובצים, דנים וקטיפה הרכיבו מראות מרובדים, שעימתו השפעות של גראנג' עם המראה המלוקק של סטודנטים במכללות יוקרתיות בארצות הברית.

במלתחת הנשים הפכו הסריגים לאווריריים יותר: לצד קרדיגנים נינוחים, ששילבו סריגי לורקס ואריגי משי בגוני ברונזה וניוד, ניתן היה למצוא גם סריג פלומתי בצבע פודרה, או עליונית בגזרה רחבה וקצרה שנסרגה ברפיון בחוט מטאלי כסוף ונראתה כמו שריון שביר.

בחליפות הגברים היו אלו חומרים כמו פלאנל או קטיפה אפרפרה-כסופה באריגה של אדרת דג שהעניקו להן חזות צחה; ז'קט שחור ספורטיבי בעל תפרים מרופדים וטלאים מעוגלים בכתפיים, שנלבש מעל לסריג גולף שחור, העלה בזיכרון שני דימויים של חומרה גרמנית: המעצב קרל לגרפלד, שלו ז'קט דומה, והשחקן אודו קיר בסרטיו המוקדמים של פסבינדר.

בתוך כך התגלה העולם הכאוטי והרעוע של "טווין פיקס" כחממה טובה לגידולם של סגנונות שונים בכפיפה אחת. והמסתורין, היסוד המרכזי בו, התברר כיותר מצביון מנחה: הוא הגורם המעצב של הגדרת המלתחה כולה, מלתחה שהפער בין דגמיה המעוצבים בסגנון נועז או מאתגר כדי לעורר רושם בתצוגה, ובין אלו שיימכרו בחנויות, נותר חידה.

מנהלי המותג יוכלו להשיג יתרון יחסי בשוק האופנה המקומי הרווי אם ישכילו לעשות שימוש נבון יותר במפגני הראווה שהם מעלים בכל עונה, ובמקום להציג בגדים תלושים שנוכחותם ברחוב תהיה נמוכה עד לא קיימת, יבחנו את האפשרות לאגד אותם בקו ייעודי לגרעין הקשה של שוחרי האופנה. אחרת, מצגי השווא האלה עלולים לערער את האחיזה של המותג, שרגליו נטועות היטב בקרקע, במציאות.

מחירים: נשים חולצות: 40-300 שקל. מכנסיים: 130-500 שקל. חצאיות ושמלות: 100-600 שקל. ז'קטים ומעילים: 200-1,200 שקל. נעליים 160-900 שקל. חגורות, תיקים וצעיפים: 40-500 שקל. גברים חולצות: 40-250 שקל. מכנסיים: 170-400 שקל. ז'קטים ומעילים: 300-1,200 שקל. נעליים: 200-600 שקל. חגורות, צעיפים ועניבות: 30-130 שקל. להשיג בחנויות הרשת